מצח אהרן חלק א קמז

תמיד להרבות אוצרות, ועסקי עוה"ז, נתפזר שכלו בענייני עוה"ז כמאמר החכם, המקום יצילני מפזור הנפש, וכן מי שעוסק תמיד באכילה ושתיה, נותן חיותו בדוממים וצומחים וכן בכל הדברים וכל העניינים בכל אשר מהרהר, שם נותן שכלו ונשמתו, ומי שנותן תמיד מחשבתו באלקות ית"ש, שם נשמתו, וניתן הבחירה באדם שיוכל להטות שכלו ומחשבתו אל כל אשר יחפוץ, ממילא המשכיל חושב תמיד באלקות שהוא חי וקיים, וממילא יש לו גם השארת הנפש, והנפש ג"כ חי וקיים, משא"כ מי שמניח שכלו שהוא נשמתו בעסקי עוה"ז שהם דברים כלים ונפסדים, ממילא נעשה גם נשמתו דבר נפסד, כי איך יוכל להיות חי וקיים מאחר שבעצמו נתנו במקום המיתה, דהיינו בדברים כלים ונפסדים, כ"ז חקרו הפלוסופים, אכן מיד נטו מדרך האמת, כי אחרי שנתאמת אצלם הקדמה הזאת, הכחישו במציאת התורה ואמרו איך אפשר שע"י העסק שיעסוק האדם בדיני שור תם ומועד, עי"ז יהיה לו השארת הנפש, וכן כל דיני התורה אינם מדברים רק מעניינים כלים ונפסדים ולכן ברחו הפלוסופים אלו למדברות והתחילו לעסוק רק בפלוסופיא אלקית לבד, והעמיקו להשיג איכות אלקית בחשבם שע"י שאינם מהרהרים רק באלקיית שהוא נצחיי, ממילא נותנים את נפשם ושכלם בדבר נצחיי, משא"כ עסק התורה, לא די שלא יועיל אדרבה עוד יקלקל, כ"ז נשתטו הפלוסופים, ואמנם הגאון גור אריה השיב על קושייתם, כי באמת העוסק בעסקי עוה"ז, יפה הם אומרים, כי נשאר שם נפשו בדבר כלה, משא"כ העוסק בדיני תם ומועד וכיוצא בהם, אין דומה לזה, הלא כל בר דעת כשעושה איזה פעולה, עושה זאת לאיזה תכלית וביישוב הדעת, וכוונת עוסק בתורה הוא ג"כ מחמת שהקב"ה נתן את התורה, וצוה ששור תם ישלם ח"נ ומועד נזק שלם, ולכן רוצה ללמוד בכדי לדעת את רצון ה', ולכן אף שפרט הענין שעוסק בו, והוא השור, דבר נפסד הוא, אבל כוונה הכלליית הוא באלקים חיים, באשר הוא צוה ע"ז, ולשמו הוא עוסק, וכן בכל דיני התורה, ממילא שבא השארת הנפש ע"י עסק התורה ג"כ, כי כוונה הכללית ג"כ דבר נצחיי הוא, ויפה פירש עפי"ז בס' ע"נ פ' וישלח מאחז"ל, זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המות, ואינו מובן מדוע יהי' זה עוד סם המות ולדבריו א"ש שכיון שלא למד לשמה לידע דרכי ה', ממילא נחסר בזה כוונה הכלליית, וא"כ לא נשאר רק פרט הדין בעצמו שהוא מצד עצמו ענין כלה ונפסד, ועי"ז גופא נעשית לו סם המות, היינו מות הנצחיי, שלא יזכה להשארת הנפש, יעו"ש שהאריך בזה

ונוכל לומר שזה כונת חז"ל (ריש פ' חלק) שחשבו בתוך כל הדברים שאין להם חלעוה"ב, "האומר אין תחה"מ מן התורה ופרש"י אפילו הוא מאמין שיחיו המתים אלא דלא רמוז בתורה, כופר הוא, ותמוה מאוד דא"כ נפל בבירא החלק לעוה"ב, דמה יעשו ההמוניים שהם רוב העולם, ואינם יודעים כלל אם יש רמז לזה בתורה אם לאו, ואמנם לפמ"ש כונתם הוא לדיעות הפלוסופים הטועים, שאומרים שא"א שע"י עסק התורה יוכל לחיות חיים נצחיים, ולכן לדעתם יש לפרוש מעסק התורה, כמו שעשו הם עצמם, וע"ז אמרו לנו חז"ל, שהאומר "אין תחה"מ מן התורה" כלומר שע"י עסק התורה לא יוכל לחיות בתחה"מ, זהו הנקרא כופר גמור, ונכון בעז"ה, וזה ג"כ אשמעינן הכתוב, רפאות תהי לשריך ושקוי לעצמותיך, שע"י עסק התורה, התורה משקה לעצמות בקבר ויזכה להיות השארת הנפש ולעמוד בתחה"מ, ולהוציא מלב הטועים

וענין זה גופא ביאר לנו ר' אליעזר בכתובות שם באומרו עמי הארץ אינן חיים כי שם "עם הארץ" הוסב אפילו על למדן שיודע התורה, רק אינו עוסק בה, וכל עסקו הוא רק בדברים ארציים, וכמו שכתבתי בבאור המשנה, ולא עם הארץ חסיד. ואתא ר' אליעזר לאשמעינן שעמי הארצות, הן המה אותן האנשים אשר נתנו כל מחשבתם בענייני הארציות, אינן חיים לעולם הנצחיי, כי באשר נתנו שכלם ונשמתם בדבר כלה ונפסד, להכי נשמתן גם היא כלה ונפסדת, וביאר הדבר יותר שנא' כי טל אורות טליך: