מצח אהרן חלק א קמג

מחמת שהתורה הוא סם הממית ליצה"ר כמ"ש ז"ל (קדושין) אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד, ולכן מה מאוד יתגבר היצר בעזוז תקפו, להפריע האדם מלמוד התורה, יתר מעל שאר מצות, ומשו"ה יעצו חז"ל למי שירצה לקנות שקידת התורה, שיהא גולה למקום תורה, כי עי"ז שבשם ימצא הרבה אנשים השוקדים יומם ולילה, לו בנקל יהי' גם לפניו ללמוד ממעשיהם, ולהרגיל מעט מעט בשקידתם, וזה כונת התנא באומרו "אם בטלת מן התורה" אל תדמה בנפשך, שלא יגיע לך עונש כ"א עבור בטילתך בעצמך, לא כן הוא, רק "יש לך" פי' על חשבון שלך "בטלים הרבה" פי' אנשים הרבה שבטלים מחמתך, ומי המה "כנגדך" שכניך וחבריך העומדים כנגדך ובזה שרואים עצלותך ורפיון ידך בתורה, ואת קפיצת ידך בצדקה, אז ילמדון גם הם ממך לעשות כמעשיך ואתה הוא הגורם לזה, ולהיפך "אם עמלת בתורה" אז "יש לו שכר הרבה ליתן לך" כלו' הרבה יותר מיגיעתך ועמלך יען כי תקבל שכר גם בעד שזכית לחבריך שיוסיפו אמץ בעשיית המצות, באשר אתה היית הגורם לזה ומחמת זה יגיע לך שכר הרבה

ובדרך הזה פרשנו לנכון מאה"כ, ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל, הנה לא רישי' סופי', דמתחלה אמר "ולא אותי קראת" שמשמע שלא קראו כלל לד', ובסוף אומר "כי יגעת בי" משמע שקוראים אותו מיהת, רק שהוא ביגיעה, ולא בזריזות, גם שינה הלשון בין "יעקב" "לישראל", ולדברנו יבואר, כי רוב ההמון שהם אנשים פשוטים מביטים תמיד על מעשי הת"ח, ועיניהם נשואות על פעולות גדולי הדור ובאם רואים שהת"ח עושים עבודתם, עבודת הקדש, בהתלהבות ובחשק נמרץ, וזהירים במצוה קלה כבחמורה, או גם הם ההמוניים ילמדו מדרכיהם להרגיל עצמם בעשיית המצות ואף שלא יוכלו לעשות המצוה בהתלהבות עצומה כמו הת"ח בעצמו, אשר אורייתא קא מרתחא בי', ואש תוקד בקרבו, מ"מ עושים הם ברפיון קצת, ואמנם לא כן אם רואים שגם הת"ח, עיני וראשי העדה, גם הם בעצלתים יתנהגו וכל מה שהם עושים אינם עושים כ"א ביגיעה, אז ההמון לא יעשו מאומה באומרם אחרי שגם הגדולים נרפים הם נרפים, מה נעשה אנחנו, ולנו הותרה הרצועה לגמרי, וזה כונת הכתוב, ולא אותי קראת יעקב' פי' אם תרצה לדעת הטעם, מדוע ההמון המכונה בשם "יעקב" לא קראו אותי כלל, וסרו לגמרי מדרך ה', סבת הדבר הוא "כי יגעת בי ישראל" כלומר לפי שרואים אשר גם הגדולים המכונים בשם "ישראל" גם הם עושים ביגיעה ועצלות, לכן יורו הם היתר לעצמם לפרוש לגמרי מדרך האמת: **(הג"ה ומה יומתק לפי"ז בדרך צחות כוונת המשנה באבות פ"ב, כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת וכל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת, משום דכל ת"ח הגדול מחבירו בחכמה, מחויב להיות גם גדול במעשים יותר מחבירו, ומעשי המדות שלו צריך להיות מכוון לפי מדרגת חכמתו כי מה שאינו נחשב לחטא לפני ת"ח הקטן בערכו, יחשב זה לחטא גדול אצל ת"ח מפורסם, כי ת"ח שאינו מפורסם לגדול הדור, אם הוא אינו זהיר כל כך באחת המצות, לא ילמדו רוב העולם ממנו, משא"כ אם אחד מגאוני גדולי הדור לא יהיה זריז כל כך בדקדוקי סופרים בזהירות יתירה אז יכשיל הרבים, ואחרים ילמדו ממנו להקל בדרך התורה, ובאשר שרוב חכמתו היא תקלה גם לפניו בעצמו, כי עי"ז יכשיל את הרבים וחטא הרבים יהיה תלוי בו, משו"ה עושה הקב"ה חסד גדול עמו ועם כל העולם, ומשכח תורתו ממנו

)** ולפמ"ש יש ליישב הקושיא שהק' הגאון מוהר"ש לנדא זצ"ל, בהקדמתו לס' נו"ב, דבמס' עדיות שנינו, האב זוכה לבן בנוי בחכמה כו' וז"ל ולכאורה יש לתמוה, בשלמא בנוי ובעושר שהוא מצד הטבע במקרה הגוף אית בהו טעם וסברא כמ"ש מפרשי המשנה, לפי שקרובה טבע הבן להיות כטבע האב, אבל בחכמה במה יזכה הנער בחכמת אביו, הלא כבר אחז"ל (מס' נדרים דפ"א) מפני מה אין ת"ח מצויין שיהיו בניהם ת"ח בכדי שלא יאמרו תורה ירושה היא בידם ע"כ, וכשאני לעצמי יש להוסיף עוד קושיא על ההיא דנדרים שהחליטו לומר שאין ת"ח מוליד בן ת"ח, מהא דאחז"צ (ב"ב ד"פ) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, אם נאמר תמר