מצח אהרן חלק א קמב

ואצלם. ודאי לאו מילתא זוטרתי הוא, ופירש הוא ז"ל "לגבי משה" פי' אותו הדור אשר היו לגבי משה והביטו על דרכיו הטובים ומדותיו הנעלות, ובאשר הי' להם איש נעלה כמרע"ה אשר ילך לפניהם לנחותם ולהורותם הדרך ילכו בה, לכן גם אצל כל ישראל הי' זה מילתא זוטרתי, כיון שהי' להם ממי ללמוד את דרכי ה' ודפח"ח, וזה הוא ג"כ כוונת חז"ל במאמרם (ברכות) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם, כי אדם המעולה אשר זהיר וזריז הוא במצות ה' ואז הוא יאיר נתיב הטוב גם לזולתו, ולכן לא לבד שצריך לקבל שכר עבור מעשי עצמו, עוד יגיע לו שכר עבור פעולות הטובות שעשה בחברו, שנפח רוח אהבת ה' בלב חביריו ג"כ אשר ילמדו ממעשיו הטובים לעשות גם הוא כמוהו, והוא הגרם לזה, ולכן שפיר אמרו "זכה" נוטל חלקו, בעד פעולת עצמו וחלק חבירו" פי' גם בעד שזיכה לחבירו, ובאם חלילה "לא זכה" אז העונש ג"כ כפול, ולבד שנוטל חלק בגיהנם עבור פעולותיו שעשה בעצמו, עוד נוטל "חלק חבירו" פי' במה שגרם להסיר מדרך ה' גם אחרים שלמדו מדרכיו הרעים משו"ה נוטל גם בעדם חלק הגיהנם

וארווחנא לתרץ בזה קושיית התוס' (ברכות י"ז) עמ"ש חז"ל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, והא בפסחים (ד"נ) אמר רב יהודה א"ר לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה עיי"ש מה שתי', ול"נ ליישב קושייתם כשנדקדק שנוי הלשון מהכא להתם, דבברכות אמר "העושה" שלא לשמה, ובפסחים אמר בלשון "יעסוק", דהנה אם אדם עושה איזה מצוה או שלומד התורה בפני עצמו, מכונה פעולתו בלשון "עושה" באשר הוא בעצמו עושה המצוה, ואדם המשתדל לזכות הרבים, שמשתדל בכחו ופעולתו לנהל איזה ישיבה של ת"ח, להחזיקם שיוכלו ללמוד בריוח, או שמשתדל לזכות הרבים במצוה אחרת, והוא בעצמו לא ילמוד, פעולה כזאת לא נוכל לקרותה בלשון "עושה" באשר הוא עצמו לא יעשנה, ורק בלשון "עוסק" נוכל לכנותה, כי הוא העסקן והגורם לזה שאחרים ילמדו, כמו פועל העושה מלאכה, מיקרי בלשון "פועל" באשר הוא עצמו יעשנה, משא"כ הבעה"ב שיש לו פאבריק גדול ויש לו הרבה פועלים העובדים אצלו, פעולתו מכונה בשם "עסקן" לא בשם "פועל", והנה זה ודאי אשר הפעולה שהיא שלא לשמה אינה רצוי' כלל לפני בוראו ונוח לו ודאי שלא יעשנה, ואמנם כ"ז הוא דוקא באדם העושה הטוב רק בפני עצמו, ופעולתו היא פעולה יחידית, ולכן אם היא הוה שלא לשמה ודאי שאינה נחשבת כלל למצוה, משא"כ העסקן המשתדל שאחרים יעשו מצות על ידו, אף שכונתו בעצמו הוא שלא לשמה, ומכוון בפעולותיו בשביל הניית עצמו, מ"מ שפיר עבד, כי האחרים העושים המצוה, הם יעשוה לשמה, ונמצא שהוא הגורם לזה שרבים יעשו מצוה לשמה על ידו, וכל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, ומה מאוד הטיבו בשנוי לשונם, בפסחים אמרו לעולם "יעסוק" שלא לשמה, וזה ודאי מותר, ולא יניח את המצוה שלא לעשותה בשביל שידע שהוא מצידו יעשנה שלא לשמה, "דמתוך שלא לשמה בא לשמה", אינו אומר "יבוא לשמה" דאז הוה משמע שהוא עצמו יבוא לעשות לשמה, אלא "בא" פי' ע"י פעולתו והשתדלותו אף שהיא שלא לשמה, מ"מ בא לשמה היינו אותם הלומדים או העושים צדקה על ידו עושים לשמה, אבל הכא בברכות דייק לכתוב העושה שהוא עושה בעצמו פעולתו יחידית ולהכי נוח לו שלא נברא וכמ"ש בארוכה בס"ד

והנה אף שדרך הזה הוא כלל גדול בכל הפעולות שאדם עושה, להביט תמיד על מעשה זולתו לעשות כמעשהו, וכמו שנראה בעינינו באנשים ההולכים לקבץ נדבות, ויכתבו נתינת המנדבים בפנקס, ואם יבואו לבית אחד הנדיבים יבקש לעיין ברשימת הפנקס, באם הראשונים אנשים כערכו נתנו נדבות הגונות, יתן גם הוא כמוהם, ובאם רואה שהם נתנו נתינה מועטת, ימעט גם הוא בנתינתו, מ"מ בייחוד ייעצו לנו חז"ל להתחבר לטובים, בהתמדת התורה, באשר ענין כזה הוא דבר הקשה ביותר לפני האדם להשיגו,