מצח אהרן חלק א קלט

יש שני סוגים, סוג אחד, אשר יהרג וישפוך דמו על קדושת השם, וסוג השני אשר יהרג בשביל איזה דבר פרטיי אשר אין לזה שום חלק בקדושה, ואף ששניהם נהרגו ונשפך דמן, מ"מ ודאי אינו דומה הצער והיסורין מן הראשון להשני, כי הראשון אע"ג שסובל יסורי המיתה, בכ"ז בזאת ינחם בזכרו כי דמו נשפך לשם קדושתו ית', וכמה וכמה צדיקים מסרו עצמם מרצונם הטוב למיתה, ועוד התפללו לד' שיזמין לפניהם מיתה כזאת, וכמשאחז"ל (ברכות ס') על ר"ע שהיה מצטער כל ימיו מתי יבוא דבר זה לידו שיהרג על קדוה"ש, משא"כ הנהרג לשום דבר פרטיי, אז צערו כפול, כי לבד שקשה לו להפרד מעולם החיים, עוד תגדל הצער בזכרו על מה נשפך דמו, ומעתה יובן לנו הטעם עפ"י שכלינו ג"כ, כי בהקרבת שעיר הפנימי, אע"ג שכולם חשבו בנפשם שראוים הם בעצמם למות, מ"מ עוד לא תגדל הצער, אם יחשבון שעליהם היה ראוי למות מיתה כזאת כמיתת שעיר הפנימי, אשר דמו נשפך בקדשי הקדשים, וכמה וכמה אנשים היו בוחרים בעצמם וברצונם שיושפך דמם בקדושה כזאת, להכי כפרתו מועטה, משא"כ במיתת השעיר המשתלח, אשר בהתבוננו כל עדת ישראל כי כל מה שנעשה עם השעיר היה ראוי להם, האם יש קץ וגבול לצערם ולדאגתם למות מיתה כזאת, אשר דמם יושפך במקום חיות רעות וקליפות, ולהכי כפרתו גדלה מאוד והדברים מובנים

ועתה נחמו עמי, בלב מלא תקוה נוכל לעמוד כעת כי יצא לצדק דיננו, בזכרנו כי לפנים היה בישראל, אשר זכינו לגדל בנינו לתורה, ואיה נשפך ונתמעט חלב ודם בנינו, במקום קדוש, בבית המדרש אצל ארון הקודש, אשר שם עמדו לילות כימים ויגעו בכל כוחם על התורה הקדושה, ואף כי ודאי מעוט חלבן ודמן על התורה, היה די להגן עלינו מכל צרותינו, ולכפר כל חטאתינו, וכתשובת הרועה הנאמן שהבאנו לעיל, "ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", בכ"ז לא היתה יכולה להיות הכפרה גדולה כ"כ, אחרי שעקר שפיכת ומיעט דמן היתה לנו לנחמה בזכרנו כי ימעטו חלבן ודמן בשביל התורה, והיינו דומין רק למדרגת "שעיר הפנימי", אכן עתה בעוה"ר כאשר הגענו למצב איום ונורא, אשר נתקיים בנו דברי המקונן "היו בני שוממים כי גבר אויב" שע"י רוב הגזירות והתלאות הוכרחו בנינו להשתלח מאתנו למקומות הטמאים, ואפוא יתגלגלו עצמותיהם, במדבריות מקום חיות וקליפות, על מה ישפך ויתמעט חלבן ודמן, על כל דבר האסור, ואין שום חלק בקדושה מהם, האם יש מכאוב כמכאובינו, וא"כ הרי אנו דומין ממש דוגמת שעיר המשתלח ואם בביהמ"ק היה רק שלוח השעיר בכח ומחשבה, שחשבנו שהיה ראוי לבוא דבר זה עלינו, היה די לכפר על כל העונות, על אכו"כ עתה שמקיימים אנו זה בפועל, שזה יועיל לכפר ולמרק חטאתינו ולהצילנו מדין קשה, ומכל צוקה וצרה

וכאשר נוסיף עוד להתבונן במצב חיינו, נראה אשר הקב"ה יעשה עמנו ממש דוגמת "שעיר המשתלח", הן לפנים נתקיים בנו ברכת המשורר (תהלים) אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, וחיי המשפחה היו גדולים מאוד, כל אחד היה שמח בחוג משפחתו, אשתו ובניו, ואיש בא בשנים נתוספה לו שמחה על שמחתו מבני בניו, ולפעמים בחדש, מועד ושבת, גם דור רביעי ישובו ויבואו לשמוח את אביהם הזקן, ועתה ההפך עלינו הגלגל, כי אב גולה מבניו, בן מאביו, איש מאשתו, ורק כ"ז שהבנים קטנים ישבו בבית אביהם, וכאשר יגדלון מעט יגלו משולחן אביהם, אמנם דוגמתו מצינו ג"כ בשעיר המשתלח, שעליו אמרו חז"ל (יומא ס"ז.) לא הגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים, כמו כן נדמינו אנחנו, כי האדם לא הגיע לחצי ההר, פי' למחצית ימי חייו, עד שנעשה אברים אברים, פי' שאבריו הם בניו, עצם מעצמו יתפזרו לכל הרוחות שבעולם, וכל המשפחה פור מתפוררת לחלקים קטנים לכל הרוחות שבעולם

ואחר כל זה בין תבין את המדרש הנצב בפתח הדרוש דהנה בארתי בארוכה לעיל אשר הסרוב שסירב יעקב אבינו מלילך