מצח אהרן חלק א קלח

(שיר השירים ק' א') איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים פי' תרעה צאנך בין הזאבים והדובים הנוראים אשר הם בתוכם, ואיכה תרביצם בצהרים, בגלות הזה שהיא עת צרה להם כצהרים שהיא עת צרה לצאן, השיבם הרועה, אם לא תדעי לך היפה בנשים גו' "ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים" הכונה בזה היינו שתחזיק ותגדל בניך לתורה, ותרעה אותם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שם ישכנו הרועים, אלו ראשי ישיבות ומוריהן וע"י זכות הבל תינוקות של בית רבן, נוכל להנצל מן המשחיתים, הרוצים לאבד ולכלות, את האומה, וכה"א (תהלים קכ"ז) כחצים ביד גבור כן בני הנעורים, הרי דרק הם הכלי זיין שנוכל להנצל מחרב שונאינו, וכן מצינו גם באברהם אבינו כאשר רצה להתפלל לד' להציל את סדום אמר בתפלתו, הנה נא הואלתי לדבר אל ד' ואנכי עפר ואפר, ובארתי לעיל (דרוש י"ח) הכוונה בזה, היינו שאין לו זכות בנים, באשר לא נולד לו עוד שום בן, וגם עפ"י מזלו הוא עקר, והרי הוא דומה לאפר שאינו מגדל צמחים ותולדות, ובלא זכות בנים לא היה יכול להצילה מידי המשחית, והנה אנכי לעצמי בהתבונני בכל זה, חיל ופלצות יאחזני וכל אברי ירעדון ויפחדון מאימת דינו הנורא, הן אברהם אבינו, בחיר האבות היה מתיירא להעמיד על זכות עצמו, ובלא זכות הבנים לא היה יכול להציל העיר מן המהפכה, מה אומר ואדבר אנכי, הן כעת אשר הוא שעת הקריזיס הגדול בכל העולם ומלואו, עת אשר כמה עיירות נמסרות למשחית להפכם ולהחריבם בשעה האיומה הזאת, הנה נא הואלתי לדבר אל ד' ולבקש רחמים בעד עירנו, שלא תיחרב ותהפך בשנה הזאת, שום אחד מאתנו, הן גדולים, הן קטנים, לא יומסרו למשחית, כל בתינו ורכושינו לא יומסרו לידו להפכם כרגע לעפר ואפר חלילה, הנה נא הואלתי לבקש עוד כמה דברים טובים ומועילים, אכן יראתי בפצותי פי בהתבונני כי הכלי מלחמה נאבדו, איה אפוא הם בנינו האם נגדל אותם לתורה? האם אוכל לקוות כי זכות בנינו השלוחים ונעזבים מאתנו, ולבד שאינם עוסקים שם בתורה עוד יעשו מה שלבם חפץ, ולואי שלא יעברון על עיקרי התורה, האם אוכל לקוות כי זכותם יעמוד לנו ביוה"ד הגדול והנורא

אמנם אחרי שובי נחמתי, כי אין ה"נ, בכח זכות בנינו הנעזבים והשלוחים למרחקים אשר יעברון שם על עיקרי התורה, דוקא בכח זכות הזה אבקש רחמים, ואקוה אשר זכות הזה יגן עלינו לכפר על כל חטאתינו, כי בזמן שביהמ"ק היה על מכונו, היה תלוי עיקר כפרת יוהכ"פ רק בשני השעירים, שעיר הפנימי, ושעיר המשתלח לעזאזל, והנה אף ששני השעירים הללו היו דומין זל"ז בכל דבר, במראה, ובקומה, אכן במצב כפרתם לא היו דומין, כי שעיר הפנימי היתה כפרתו מועטה מכפרת המשתלח, כי רק המשתלח כיפר על כל העבירות הן קלות הן חמורות כמבואר במתניתין דריש מס' שבועות, וכן באופן הקרבתם היו חלוקים לגמרי, כי הקרבת הפנימי היתה כולו בקדש, הזיית דמו בקדש הקדשים, על הפרוכת וכפורת, במקום שאין שום אדם רשאי ליכנס שם, ואם בכל הקרבנות נאמר בהם "אשה ריח ניחוח" כ"ש בזה שדמו בא במקום קדוש כזה, לא כן בשעיר המשתלח, שום דבר קדוש לא נעשה מחלבו ודמו ומאימוריו, ואיה אפוא נשפך דמו, ונאבדו עצמותיו, במדבר מקום חיות רעות וקליפות, ולא היה שום חלק מאתו לד' ואדם, ולכאורה דבר זה הוא למעלה משכל האנושיי, דלפי הבנתינו היה צריך להיות בהיפך, דשעיר הפנימי אשר כולו קודש, ידמו נשפך בק"ק, כפרתו צריך להיות גדולה ביותר מכפרת המשתלח אשר לא היה שום חלק לקדושה ממנו, אכן באמת הוא גם דבר מאומת ומובן גם מן השכל האנושיי, דניחזי אנן, אטו רק השעירים מכפרים, עיקר הכפרה הוא רק המחשבה שחשבו כל הקהל בעת מעשה, כי הם בעצמם היו ראוים למיתות הללו מחמת חטאיהם, רק שהשעירים נכנסו חליפתם, כי כן כתבו הראשונים טעם הקרבן, וכן מצינו בעקידת יצחק שעל כל אבר שהקריב אברהם מן האיל אמר זה תחת אבר פלוני של בני, והנה בהריגת האנשים