מצח אהרן חלק א קלה

עושין בו חיי נפש, הדין שמסדרין אותו, ולא יקחו ממנו כל מה שיש לו, מניחין לו מזון על שלשים יום ומטה ומפץ וכסות, הכל כמפורש שם, ואצל אלמנה אין ממשכנין כלל, כמ"ש ולא תחבול בגד אלמנה, משא"כ בחוב נזקין כיון שאין בא דרך הלואה, לא שייך כל הדינים אלו כמפורש בטוחו"מ סי' הנ"ל, ומותר ליקח בעד חוב זה אפי' דברים שעושין בהן חיי נפש וכן אין מסדרין בזה, ולכן באם נראה שהשליח ב"ד לא יקח ממנו הסוס אשר ישתכר לחמו, וכן לא יקח פרוסת לחם האחרונה, אז נבין שאיש הזה אינו כ"א בע"ח, אמנם אם רואה אתה, אשר שליח ב"ד יקח ממנו הסוס והעגלה, ויקח ממנו את כל כלי אומנתו אשר ימצא בהם לחמו, וגם אינו מניח לו אפי' כר אחת מראשותיו, או תבין שאדם הזה מזיק הוא

כן אחי! בעניני חובות שבין אדם למקום יש ג"כ שני סוגי חובות הנ"ל, הן הוא יתברך נותן לחם לכל בשר ובגד ללבוש ובית לשבת ומחייהו ומפרנסהו בכל הצטרכותיו, וזוקף את כל אלה במלוה, שמחויבים אנו לשלם לו בעד כל אלה במצות ומע"ט, וכ"ז שאין אנו משלמים הרי אנו כב"ח למקום, ואמנם אם האדם יחטא ויעשה דבר אשר לא תעשינה, בזה הוא פוגם ומקלקל קלקול גדול בעולמות העליונים, ועל דברים כאלו נחשבנו למזיקים, ובעמדנו כעת לבקש מחילה, עלינו לדעת מראש, איזה חוב אנו חייבים לו, אם כבע"ח או כמזיקים חלילה, אכן אחי הלא מבשרנו נחזה זאת, הלא נראה שהעני אין לו כ"א סוס אחד אשר ישתכר בו לחמו, וגם אותו יגבו שלוחי דבי דינא ואיה הדין דלא יחבול רחים ורכב כי נפש גו' ו שרפה כי תהיה בעיר ותשרוף כל מה שיש בבית, ולא תניח אפי' כר וכסת אחת, איה הדין דמסדרין? כמה וכמה אלמנות יסבלו היזקות איומות, איה הדין דלא תחבול בגד אלמנה? ומסתמא מזיקין אנחנו, והרבה פגמנו וקלקלנו להזיק כל יסודי התורה

סימן ב' להכיר בין "מזיק" "לבע"ח" דבע"ח דינו בזבורית, דבאשר אשמתו לא תגדל כ"כ, כי מתחילה היה בדעתו לשלם, וכעת אפשר שאין לו במה לשלם לכן חסה התורה עליו שלא ישלם כ"א מן הזבורית, ואמנם במזיק הדין דגובין מן העידית, וכל דברים החביבים ביותר וחפצים יקרי הערך גובין ממנו מחמת הטעם דמאי הוה לך להזיק, משו"ה החמירה התורה שלא די לשלם ההיזק, אלא שנפריד אותו ג"כ מכל התכשיטין החביבים אשר לבבו הומה עליהם

רבותי! נתבונן היטב איזה חפצים גובה מאתנו הלא מעידי עידית, כי לבד אשר כמה וכמה בנים מחמדי עינינו חמדת נפשינו, נאספו מנו בחטאינו, עוד הביטו וראו מה רבתה וגדלה העמיגראציע אשר כמעט אין אחד אשר לא יפרד ממנו בן או כמה בנים לנסוע למרחקים אשר אין תקוה עוד לראותו, שגם זה נחשב כמת ממש, וכמ"ש רז"ל (מו"ק כ"ו) ורבו שלמדו תורה מנלן דמחויב לקרוע יליף מאלישע, ופריך והרי אליהו חי הוא א"ל כיון דכתיב ולא ראהו עוד, לגבי דידי' כמת הוא, הרי להדיא דמי שנפרד מחבירו למקום שלא יראהו עוד נחשב כמת, ובימינו אלה נתרבה מאוד המיתה הזאת עד שאין לך משפחה מישראל שאין לה מתים כאלו, ומדוע יגבה מאתנו דוקא דברים יקרים להפריד אותנו מבנינו בע"כ נחשבנו כמזיקים, ואם תשאלוני קורא יקר, איך נחשוב זאת לרעה במה שהבנים נפרדים מאתנו, והלא אדרבה האבות בעצמם וברצונם ישלחו בניהם לשם, כי שם יקבצו הון רב, ואמנם עלינו לדעת כי זהו בכונה מיוחדת מאתו ית', דהנה בתוכחה בפ' תבוא, כתיב בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי "ילכו" בשבי, והול"ל ילקחו בשבי, כמ"ש בסליחות, לקוחי שביה, דמי הוא זה שאיש אשר ילך מעצמו בשבי, ואמנם הקב"ה רצה להוכיח אותנו בתוכחה משונה כזאת אשר בנינו ילכו מעצמם בשבי, לכן מהו עושה מפזר גרעינים במצודה באפריקע וכדומה, והאדם הולך מעצמו לקראת הגרעינים וע"י ילכד, בשביל לקיים מה שנאמר "כי ילכו בשבי", וכ"ז הוא מחמת שנחשב כמזיקין כי הרבה פגמנו וקלקלנו ולכן הדין נותן לשלם ממיטב נכסינו: