מצח אהרן חלק א קלא

ר"א דידע בנפשו שאין צריך לכפרת הקבורה, בטוח היה ממילא ג"כ שלא יבוא לידי סרחון, ובשרו ישכון לבטח, וזהו מה שאמר עקביא בכדי לחזק הענין של בין אדם לחבירו, זכר נא, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה" ומאיזה טעם יוצרך האדם לבוא לידי כך, בע"כ בכדי שיכופר על העונות שחטא נגד חביריו, וא"כ איך יוכל האדם להורות היתר בנפשו לזלזל בעבירות כאלו, אם יתבונן שסופו הוא לשלם בעד זה במיטב חלבו ודמו, ואיך יורה היתר להלבין פני חבירו ולשתות דמו, אם אך יזכור שאחר מיתתו ימצוץ את דמו ועוד יתענג לאכול תרנגולים מפוטמים מבשרו וחלבו, ודאי שהתרופה הזאת תצילהו מן החטא המר הזה

ועתה נבאר הרעצעפט השלישי שנתן עקביא לנו, ונבאר בזה ג"כ מאמרם (שבת ל"ב) דרש רבא כי אין חרצובות למותם ובריא אולם, לא דיין לרשעים שאין חרדין ועצבין מיום המיתה, אלא שלבם עוד בריא להם כאולם, והיינו דאמר רבה זה דרכם כסל למו, יודעין רשעים שדרכן למיתה ויש להן חלב על כסלם שמא תאמר שכוחה היא מהן ת"ל ואחריהם בפיהם ירצו סלה, ע"כ, ואינו מובן כלל, א) מי הוא האדם אשר עוד ישמח ויבריא מזכירת יום המיתה? ב) מהו שאמר היינו דאמר רבה, מה שייכות למאמר זה עם זה ל גם פירוש המאמר כפרש"י שם, אינו מיושב כהוגן למי שמעיין בפנים, ונ"ל לבאר, דהנה אף ששתי אלו התרופות הנזכרות לעיל מועילות הרבה, להציל האדם מעבירות שבין אדם למקום, וגם שבין אדם לחבירו ע"י התרופה השנית, מ"מ עדיין נחוץ עוד תרופה שלישית לערב בהרעצעפט, שבלעדה מלבד שלא יועילו להציל מן החטא, עוד בכחה להזיק הרבה ולהסיר מדרך ה' חלילה, ונקח לדוגמא אדם אחד שהתנקש בנפש חבירו שרצה להרגו, ואמנם השופטים התרו בו, כי באם ימיתנו, אז אחת דתו להמיתו במיתה משונה, ויראת העונש הגדול מנע אותו למלאות חפצו, ואח"כ יצאה פקודת המלך להמיתו בשביל חטא אחר, וכיון ששמע הפקודה, הלך והמית לאותו אדם שזמם עליו מכבר, באומרו עד עתה לא יכולתי למלאות חפצי באשר יראתי מן העונש, אמנם עתה שסוף סוף דיני למיתה, א"כ לכה"פ אמלא חפצי, וכן ה"נ, דבשלמא אם אדם צדיק בדרכיו לא מת לעולם, ולא נקבר במקום רמה ותולעה, רק הרשע היה דינו למיתה ולהקבר במקום רמה, אז היה זכירת יום המיתה סגולה נפלאה למנוע האדם מלחטוא, מחמת יראת עונש מיתה וקבורה, אבל לפי האמת אשר סוף כל אדם למות, ואין אדם אשר ימלט מזה ודרך אחד לצדיק ולרשע למות ולהקבר, והמיתה והקבורה מכפרים על כל העבירות, א"כ יוכל הפוקר לומר, כיון שסוף סוף למיתה ניזיל, א"כ נאכול ונשתה ונעשה מה שלבנו חפץ, ולמחר ימות ויקבר ויכופר כל עונותיו עי"ז, ולמה זה ימנע עצמו מלמלא תאוותיו בעוה"ז, ולדעתי נרמז טענה הפוקרת הזאת בישעיה סי' כ"ב, והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחט צאן אכל בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות, ונלאו המפרשים בזה מהו השמחה מזכירת המיתה ר ולדברינו נזרקה מינות אצלם לשמוח ולעשות מה שלבם חפץ, ונתנו טעם לזה "כי מחר נמות" וכיון שסוף סוף נמות, והמיתה מכפרת, א"כ נוכל לעשות ככל העולה על רוחנו, וזה ג"כ כוונת הגמרא כי אין חרצובות למותם, לא דיין לרשעים שאין חרדין ועצבין מיום המיתה, לדאוג ולמנוע עצמו מן החטא עי"ז, אלא, ובריא אולם, שעוד לבם בריא להם כאולם ע"י זכירת יום המיתה, ובשביל שלא פי' רבא דבריו, שמאיזה טעם עוד לבם בריא להם, לזה מסיים, "היינו דאמר רבה" פי' מדרשת רבה אתה למד להבין כוונתו, זה דרכם, "יודעין רשעים שדרכם למיתה" וכיון שבלא"ה דרכם למיתה, ואף אם ירבה כחול מצות ג"כ דרכו למיתה, וא"כ המיתה מכפרת על עבירות שבין אדם למקום, "וגם כסל למו" זהו על דרך המליצה אמרה הגמ', דהנה עוד צריך כפרה על עבירות שבין אדם לחבירו, וע"ז קבורה מכפרת, ואמנם הא תינח אם הוא בעל בשר ויש לו הרבה שומן, וירום מבשרו הרבה תולעים, אז יוכל לפרוע כל חובותיו עי"ז,