מצח אהרן חלק א קל

היותר מובחרת ומזוככת שבאדם, הבאה ממוח מקום משכן השכל, וא"כ ודאי שבכל אבריו מורכב גם כח השכל, וא"כ ראוי לשמוע גם עצת נפש החיונית, ולכן בא התנא להסיר החשש הגדול הזה באומרו, מאין באת מטפה סרוחה, דבגמרא חולין נ"ח) איתא, אפרוח הנולד מביצת טרפה מותר, מ"ט אימת קא גביל לכי מסרח וכי מסרח עפרא בעלמא, וזה שאמר, אל תשית לבך לאמר שבאת מטפת הזרע שהוא מן המוח מקום המובחר שבאדם, וא"כ אין בך עפריות כלל, כי הלא מאין באת "מטפה סרוחה" דשלשה ימים זמן קליטת הטפה במעי האשה עד שנסרחת, ואח"כ מתרקם האדם, וא"כ סוף סוף בעת היצירה כבר מוסרחת היא והוי כעפרא בעלמא, וא"כ עפר אתה ונפש בהמית לך, ואיך תרצה לשמוע עצתה? אח"כ מצאתי בפי' האלשי"ך קצת מזה

והנה אף שעצה הזאת יקרה היא מאוד, וסגולתה רבה להציל האדם מן העבירה אם אך ישים אל לבו כי יסודו מעפר ונמשל כבהמות, אכן הרפואה והסגולה הזאת תוכל גם להזיק לאדם ביסוד עבירות שבין אדם לחבירו, דבשלמא אם יחשוב האדם שהוא עומד במעלה נשגבה, אז יחזיק גם לחבירו לאיש רם המעלה, ויזהר מלפגוע בו מאומה, אבל באשר יחשוב כי רק עפר הוא האדם ונמשל כבהמות, א"כ גם חבירו בהמה הוא, וכלום צריך לחשוש לבזיונו ולפגיעתו? ובכדי להצילו מסכנה זו, נחוץ לערב ברעצעפט הזה עוד מין תרופה לחזק הענין של בין אדם לחבירו, והעצה היא, שיתבונן ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, ויבואר לנו בהקדם מארז"ל (ב"מ דפ"ד) גבי ר' אלעזר בר"ש דעבדוהו לתופס גנבי וכו' תלי' לכובס קם תותי זקיפא וקא בכי ואמרו לו שהוא ובנו בעלו נערה המאורסה ביוהכ"פ, (שהוא בסקילה וכל הנסקלין נתלין, פרש"י), הניח ידו על בני מעיו ואמר שישו בני מעי שישו מובטחני בכם שאין רמה ותולעה שולט בכם ע"כ, ואינו מובן כלל מאיזה טעם הי' בטוח שלא תשלוט רמה בו ולא יסרח בשרו, וכי בשביל שלא הרג בחנם לשום אדם לא יוכלו הרמה לשלוט בו, ומה ענין זה לזה ושם בדף פ"ד ע"ב איתא דר' אלעזר הנ"ל צוה לאשתו שלא יקברוהו ולא פחות מתמני סרי ולא טפי מעשרין ותרתין שנין לא ניתן לקבורה, והק' מהרש"א דהא קבורה הוא מ"ע דאורייתא ואיך עבר על מ"ע

ואמרתי לתרץ, דהנה בסנהדרין דמ"ו אמרו, דקבורה הוא משום כפרה, ולכאורה קשה כיון דקיי"ל (יומא דפ"ה) דמיתה מכפרת על כל עבירות שבתורה, ולרבי אפי' בלא תשובה מכפרת מיתה, א"כ איזה צורך יש לכפרת הקבורה, כיון שהכל נתכפר ע"י המיתה אכן אי לאו דמסתפינא הייתי אומר טעם לזה, דנהי דמיתה מכפרת על כל העבירות, היינו דוקא רק בעבירות שבין אדם למקום, אבל עבירות שבין אדם לחבירו, אין כח במיתה לכפר, דמה הנאה יש לחבירו במיתתו של זה? ובאשר חפץ חסד ד' ולא ירצה שידח ממנו נדח, רצה ג"כ שיכופר האדם בעבירות שבין אדם לחבירו, אם מעצמו לא נתעורר לבקש מחילה בחיים, והעצה לזה הוא, "קבורה" שיקובר האדם בתחתית האדמה, ושם יתהפך בשרו לעפר, ומן העפר יתהוו תולעים, ומן התולעים נזונים עופות, ויסבב הקב"ה, כי לאותו האיש אשר חטא נגדו בעוה"ז ומצץ הרבה את דמו בחרופין וגדופין, וגם דמו תרתי משמע, יאכל זה האיש כעת את העוף הנזון מבשרו, וכאשר ימוץ שומן עצמות התרנגולת, נחשב ממש כאילו מוצץ את חלבו של המת ובזה ישלם לו המת שחטא נגדו, ממיטב בשרו ודמו, וע"ד שארז"ל (שבת קי"ג) כל האוכל מעפר בבל כאילו אוכל מבשר אבותיו, וזהו עיקר מצות קבורה לענ"ד למ"ד משום כפרה, וכיון שכל עיקר המצוה אינו כ"א לתקן עבירות שבין אדם לחבירו, וא"כ ר' אלעזר בר"ש שהוכיח ממעשה זה, שלא נכשל מעודו בעון זה, כמו שאמר שם, אם ספיקות שלכם כך, ודאות על אכו"כ, להכי צוה שלא לקברו, ומתורץ קושיית מהרש"א, וניחא נמי מה שבטוח היה שבשרו ישכון לבטח ולא יסרח לעולם, דעיקר הטעם שהמת מסריח, ארז"ל בפסחים, דהוא בכדי שיתנוהו לקברו, ולכן