מצח אהרן חלק א קכט

קושיא עצומה, בסיום דבריו, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני ממה"מ הקב"ה, דנראה מכוונת דבריו שרצה בזה לאיים על האדם שימנע מלחטוא באשר כל דבריו ועניניו ישפוט הקב"ה בעצמו, והלא נהפוך הוא, דהלא נראה בהנהגת משפט מלכותא דארעא, אשר השופטים רק למשפט ישורו, ולא יוכלו לתת חנינה לאדם אשר מצד הדין מחויב לקבל עונש, ורק אם רוצה לקבל חנינה אז יגש משפטו לפני המלך בעצמו, וגם השכל מחייב ע"ז, באשר השופטים אינם רשאים לוותר מעצמם כלל, רק מוכרחים להתנהג כפי שיורם ספר החוקים, אכן המלך עצמו בידו הוא גם לתת חנינה ולוותר על חק מן החקים, וכמו כן הוא בהנהגת מלכותא דרקיע, שב"ד של מעלה לא יוכלו לזכות ולתת חנינה לאדם כזה אשר לפי מעשיו מחויב לקבל עונש ורק הקב"ה בעצמו, שהוא מתנהג בי"ג מדות דרחמי, יחנן לפעמים לאדם ויאריך אפו, ובהדיא התפלל דהע"ה מלפניך משפטי יצא, ואיתא ע"ז במדרש שוח"ט, א"ל הקב"ה לדוד, לא על חנם בראתי סנהדרין לך ידון לפניהם, א"ל דוד רבש"ע כתבת בתורה ושוחד לא תקח והם מתיראים ליקח שוחד ולדון אותי, אבל אתה שאתה נוטל שוחד מן הרשעים תשובה ומע"ט ותפלה, מלפני משפטי יצא, הרי דיותר טוב לאדם שהקב"ה ידין אותו, וא"כ אם ידע האדם, שכל משפטיו יהיו ע"י הקב"ה, יורה היתר לפעמים לחשוב כי ודאי יוותר וימחול לו, משא"כ אם יחשוב שהב"ד ש"מ ישפטוהו, שהמה לא יוכלו למחול, ימנע עי"ז מן החטא, וגם המדרש בעצמי תמוה, שאמר, כי הקב"ה נוטל שוחד, ובאבות פ"ד שנינו ואין לפניו מקח שוחד

ואען ואומר, ידוע הוא מה שכ' הסמ"ג בהקדמת ספרו בענין יצירת האדם, כי מתחלה ברא השי"ת כתות מלאכים שהם שכלים נבדלים שהולכים בהנהגתם רק אחר הדעת האמיתית, שאין בהם טבע החמדה והתאוה כלל, ואח"כ ביום ה' אמר השי"ת תוצא הארץ נפש חיה בהמה ורמש, שאלו אין להם חכמה ודעת כלל, והולכים רק אחר תאות נפשם, שע"י מעט הגרגרים שנותנים להם, ממשיכין אותם אפילו לבית השחיטה, וביום הששי אמר השי"ת עתה ארכיב שני הכחות יחד, דהיינו נשמת האדם שהיא כעין מלאך בדעתה וחכמתה, וגם נפשו הבהמית שהוא נמשכת רק אחר התאוה, וכן מוטבע בה גם שאר כחות רעות כמו הכעס והאכזריות וכדומה, ואראה מי יתגבר על מי, ע"כ, הרי דבאדם נטועים שני הכחות, כח המלאכים, וכח הבהמות, וא"כ ניחזי אנן, אדם השואל עצה משני בני אדם, ואחד יאמר היפך מדבר חבירו, ודאי שישמע לזה שחכם ביותר, ובאם אחד מהם הוא פקח מפורסם, והשני הוא אדם אן בו דעה ובינה כלל, ודאי שאין מקום כלל להסתפק בזה למי ישמע ביותר, כי מי פתי יוכל לאמר כזה, שעצת השוטה תכריע אח דברי הפקח, וכ"ש שלא יתכן כלל מקום ספק, אם אדם פקח יאמר שדעתו כך, רק שהנראה אשר הסוס או הפרה לא יסכימו ע"ז, וא"כ אם אך האדם יתבונן תמיד על שני יועציו, אחד הוא נפש המשכלת החצובה מתחת כה"כ ואין למעלה ממנה ברוחב שכלה ובעוצם קדושתה וזכותה, והשני הוא נפש הבהמית, כח התאוה הנתונה גם בסוס ופרה, אז אין מקום ספק לאדם שצריך לשמוע לעצת נפש המשכלת, כי היתכן לשמוע לעצת סוס, ולהכריע בזה עצת פקח מפורסם, ובאם אך האדם יסתכל בזה להבין שכח המתאוה אשר בו, הוא הסוס שלו, ודאי שזו תהיה הסגולה היותר טובה למנוע עצמו מן החטא, ואמנם הא תינח אם האדם יתבונן בזה וידע כי כח המתאוה הוא רק נפש הסוס, אבל יש חשש אחר, כי האדם יוכל חלילה לפול ברשת הטעות, ולומר שהסוס שלו פי' כח המתאוה אשר לו אינו סוס פשוט, וגם הוא בעל שכל גדול, ואין לו כלל נפש הבהמית, כי עתה נשתנה בריאת האדם, מכמו שהיתה בבריאת אדה"ר, כי יאמר הא תינח בעת בריאה הראשונה שהנפש החיונית הנתונה לאדה"ר היתה מן האדמה כשאה"כ תוצא הארץ נפש חיה, וא"כ שפיר לא היה בה כ"א כח בהמי בלבד, אבל עתה שיצירת האדם הוא מטפת זרע אביו, שהיא הטפה