מצח אהרן חלק א יג
metzach Aharon part 1 13 · מצח אהרן חלק א · free full Hebrew text
Open in the reader →ארצה ויחי לנחש וינס משה מפניו. ויאמר ה' אל משה שלך ירך ואחז בזנבו וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו למען יאמינו כי נראה אליך ד'. ויאמר הבא ידך אל חיקך ויבא ידו אל חיקו והנה מצורעת כשלג ויאמר השב ידך אל חיקך גו' ויוצאה מחיקו והנה שבה כבשרו (שמות ד'). ובמס' (שבת דצ"ז) אמר ר"ל החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב והן לא יאמינו, וגליא קמי קוב"ה דמהימני ישראל, א"ל הם מאמינים בני מאמינים ואתה אין סופך להאמין, וכן אמרו במדרש, הוא תפס אומנות שר נחש לפיכך נלקה בנחש ע"כ
הדקדוקים בזה: א) הלא הקב"ה הקפיד על מרע"ה, במה שחשד אותם שלא יאמינו, וגם הענישו על זה, א"כ לאיזה צורך צוה ה' בעצמו אח"כ לעשות מופתים לפניהם, כיון שגלוי לפניו דבוודאי מהימני א"כ מופתים למה? ב) הן הקב"ה אמר למשה, שלך ידך "ואחז בזנבו" והאיך עשה משה, וישלח ידו ויחזק בו", והכי הול"ל "ויאחז בזנבו" כמו שנצטוה, ומדוע שנה? ג) בתחלה כתיב, מזה "בידך", ואח"כ, ויהי למטה "בכפו" ולא אמר בידו, ד) באמת קשה על מרע"ה, איך חשב כזאת על ישראל גוי קדוש שלא יאמינו?
ולכן נ"ל, דבאמת עיקר המופתים לא באו למטרה הזאת לנטוע האמונה בלבם, כי לא הוצרכו לזה, ובלא שום אות ומופת היו ג"כ מאמינים, ובשגם כי מסורה היה בידם מיוסף הצדיק, שכל גואל שיאמר להם פקידה כפולה הוא הגואל האמיתי, רק עיקר המופתים לא הוצרכו כ"א לפני משה בעצמו, ולא לחזקו לאמונה כי אם לתרץ לו קושיותיו, כי כאשר אמר הקב"ה שילך בשליחותו לגאול את ישראל, היו לו טענות כנגדו, אשר מחמתם לא הבין באיזה אופן יוכל כעת לגאלם, וה' היודע כוונתו, רמז לו ע"י מופתים אלו שאין ממש בטענותיו, וג' טענות היו למשה בענין הגאולה, וכנגדם באו ג' מופתים לסתור טענותיו
טענה ראשונה, יבואר לנו בהקדם הכתובים (שמות ב') וירא איש מצרי מכה גו' ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך, כל משכיל ישתומם על מרע"ה הלא לבעל נפש יקרה כמוהו ראוי הי' להקטין החטא, והוא עוד הגדיל החטא יותר ממה שהוא, דהא באמת לא הכהו, רק היו מריבים ונצים, ולא הול"ל כ"א למה "תריב" את רעך ומה זה אמר, למה "תכה" רעך? ולהלן ויאמר מי שמך גו' הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי, איך עלה על דעת אותו האיש לחשוד את משה בזה, שיהרוג אותו כאשר הרג המצרי, הלא עוונותיהם אינן שוות, דעון המצרי היה, שהכה לישראל ורצה להרגו, לכן בדין הרגו כדין רודף אחר חבירו להרגו, אבל כאן לא היה כ"א עון מחלוקת, א"כ איך יהרגהו וכי חשיד היה מרע"ה בעיניו למיעבד דינא בלא דיינא חלילה אתמהה ולהלן, ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר, ובמדרש ז"ל: ויירא משה, שראה דלטוריא שיש בישראל, והיה עומד ומשתומם מפני מה נשתעבדו ישראל יותר משאר אומות כיון שראה לה"ר שיש בתוכן אמר אכן נודע הדבר, ג"ז תמוה, דמזה שגלה לפרעה, שמשה הרג את המצרי אין כ"כ ראיה שיש ביניהם לה"ר, דרק מפני שנתירא שמשה יהרוג אותו גלה הדבר לפרעה כדי שלא יוסיף לעשות עוד דברים כאלו אף שג"ז אסור, בכ"ז מזה המעשה לא נוכל עוד לשפוט שהמה בעלי לה"ר בכל דבר שאינו נוגע לנפשם
אמנם באור הכתובים י"ל עפ"י מה דאמרו חז"ל (ערכין ט"ז) תדבר"י המספר לה"ר חמור משלש עבירות שבתורה, ע"ז, ג"ע, שפ"ד, הטעם שהחמירו כ"כ בעון לה"ר, כי העיקר הגדול המגדיל את העבירה, אם העובר אותה לא ידע בנפשו שעבר עבירה, וזה גרוע הרבה מאם עשה עבירה חמורה, שהיא גלויה ומפורסמת לכל, וגם הוא גם אחרים ידעו שעבר עבירה חמורה, כי אז יוכלו אחרים להוכיח אולתו על פניו, או הוא בעצמו יחרט ויבוש ויכלם באשמתו, וכמאמרם, רשעים מלאים חרטות, ועי"ז לא ישתרש בחטא, ולא ימות בעוונו, לא כן