מצח אהרן חלק א יב

היה להשתיק השוטרים שלא יוסיפו עוד לקטרג ולערער ע"ז, ולכן אמר להם, הן אמת שכוונת הפקודה יוכל להיות שקפידתי הוא רק על סכום הלבנים, ולא על כל יום, אלא דאם כן מוכרח אנכי לשנות סדר הנהגת השוטרים, ושלא יהיו עוד שוטרים מבני ישראל, רק כל עם ישראל ילכו כולם לעבודה בלי הבדל, והשוטרים יהיו ג"כ מן המצריים, והסביר להם טעם הדבר, דעיקר גזרת פקודתי על מניעת התבן, אין כוונתי להכביד עליהם מחמת זדון הלב, רק מחמת שראיתי כי נרפים הם במלאכתם ועי"ז ישעו בדברי שקר לבקש לילך לזבוח לאלוקיהם, ועי"ז הוכרחתי למנוע מהם נתינת התבן בכדי להכביד העבודה עליהם, ומצד האחד אמנם תקנתי כי כל העם כולו מחמת הכבדת העבודה בלקיטת התבן לא יוסיפו עוד לשעות בדברי שקר, אבל לכם השוטרים היתה הגזירה עוד לקולא גדולה כי מקודם בעת נתינת התבן, היתה עבודת הלבנים ג"כ בכל יום, והוצרכתם לכה"פ לבלות איזה שעות בכל יום להשגיח על עושי עבודה, שלא יתרפו במלאכתם, אכן עתה אשר העם יפוצו בכל הארץ ללקוט קש, ועד שיבואו הנה עם הקש, אין שום עבודת הלבנים, ואתם בטלים לגמרי באותן הימים, וממילא שלפניכם השוטרים היתה גזרת התבן טובה גדולה, ובאשר שגם אתם מבני ישראל, יוכל להתגבר גם בכם החשק והרצון לילך ולזבוח לד', וזה שאמר "כי נרפים אתם נרפים" פי' אתם השוטרים לבד שעד עתה הייתם נרפים, הן עתה הקלתי לכם ביותר ע"כ "אתם אומרים נלכה נזבחה לד'", ושינה בזה הלשון לומר אומרים במקום "צועקים", ו"לד'' במקום "אלוקינו" שאמר מקודם, באשר שהישראלים שרצו לילך ולזבות, הוא מחמת שחשבו שהעבודה קשה עליהם מאוד, ולכן רצו לילך ולהתפלל לד' להקל העבודה, ושפיר יונח ע"ז לשון "צועק" וגם "אלקים" שהוא מתייחס למדת הדין, אבל השוטרים אשר לפניהם היתה הגזירה לטובה, ואם הם ילכו לזבוח, ילכו להקריב קרבן תודה על אשר ריחם ה' עליהם להצילם מקושי העבודה, ולכן אמר אתם "אומרים" וגם לשון "ה'" שהוא מדת הרחמים, ואחרי שהסביר להם טעם הדבר, שאם לא אדקדק על שעור עבודת יום ביומו א"א לי עוד להחזיק שוטרים מבנ"י אמר להם "ועתה לכו עבדו" פי' ועתה שתרצו לעורר אותי לתת פקודה גלויה שהקפידא הוא רק על סכום הלבנים הכולל ולא לעבודת יום יום דווקא, לכו עבדו, פי' גם אתם השוטרים מוכרחים לילך לעבודה, ואי אפשר עוד להחזיק שוטרים ממונים מבנ"י, רק שכולם יתעסקו בעבודה, ואז "ותבן לא ינתן ותכן לבנים תתנו" פי' אז באמת לא אקפיד כ"א על סך הלבנים, אבל כ"ז שיש שוטרים מבני ישראל לא אוכל לעשות כן מטעם האמור, כי במשך אשר יקוששו הקש בטלים השוטרים לגמרי וא"כ לא תקנתי מאומה בגזירתי, שגם הם ירצו לילך לזבוח, וכאשר ראו השוטרים, שבטענתם שרצו להיטיב עם העם, כלתה הרעה עליהם, בחרו יותר לשתוק ולהסכים בפירוש פתשגן הפקודה כפי רצון הנוגשים שהקפידא הוא דווקא על כל יום בפני עצמו, וזמ"ש "ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע", פי' שעד עתה היו השוטרים מתאמצים לפרש הפקודה לצד הטוב, אכן עתה הוכרחו גם הם להסכים לצד הרע ולומר "לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו" באשר הרעה נוגע גם להם, אכן כ"ז שלא היה נוגע לעצמם ולבשרם, התאמצו לפרש הפקודה לצד הטוב וזמש"ל בעז"ה: דרוש ב' לשבת הגדול

ויאמר ה' אל משה והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ד' ויאמר אליו ה' מזה בידך ויאמר מטה, ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו