מצח אהרן חלק א קכו

כי ניכר מזה אשר חסרון האמונה בשכועו"נ הנצחיי גבר מאוד בארץ, ולכן לא יחושו האבות אף שלא יהי' להן מצילין מדין גיהנם, והנה האדם אשר גוע הוא מרעב, אם יעשה דבר נורא כזה לשלוח בניו ולאכול נפשותיהם, ולא יעשה זאת מחמת תענוג כ"א להשקיט הרעבון, אפשר למצוא קצת זכות עליו, כי אל תבוז לאדם כי יעשה נבלה כזאת למלא נפשו כי ירעב, ואמנם מה יאמרו אותן האנשים אשר לא ירעבון ללחם, רק שלא יוכל להתענג בתענוגים, ועוד מותרות ולוקסוס אשר יחסר להם, ושמחמת זה ישלחו בניהם למלאות תאוותם בדברים המותריים, ואנשים כאלה יתענגו עוד בתענוגים מנפשות בניהם, עליהם נוכל לקונן חרוז השני "אם תבשלנה בשר ילדיהן אללי לי" כי הנשמע כזה אשר יבשלו עוד נפשות בניהם לעשות תענוגים מהם

ועוד בה שלישיה, כי בבוא מכתב לאחד מבנו אשר באפריקא יזמין לקרואיו ויעשה משתה חמין עבורם מרוב טוב ושמחה אשר זכהו ה' לאכול מנפש בנו האהוב לו, ושושבינות הזה נגבה גם מהשני באם הוא יקבל אז יזמין גם הוא, וגם בעת השלוח את בניהם לאפריקא יעשו זאת בפרהסיא, ויתוועדו חבורות חבורות להמנות על קרבן הזה, כי כמה אבות יעשו אגודה אחת לשלוח בניהם ביחד, ומזה ניכר שלא יחזקו זה לעבירה, וא"כ אין תקוה שישובו בתשובה ע"ז, ונוכל לקונן ע"ז את החרוז השלישי, "אם תועדנה זו לזו בואי ונבשל בנינו צורחים אללי לי" כי מי ראה או שמע דבר כזה להזמין קרואים ולעשות תענוגים מנפש בניהם ועוד יאמר בלבו לא פעלתי און ונעשית כהיתר ממש

ואם תשאלוני אחיי הן כבר הורונו חז"ל שמצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, וא"כ מדוע הארכתי להוכיח בענין זה, האם אחשוב שדברי יעשו בזה פרי, ותמנעו עי"ז מלשלוח את בניכם? גם ע"ז אשיבכם ואודיעכם כוונתי בזה, ונתבונן מקודם על כוונת התנא (אבות פ"ד) אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע, דהנה יש לחקור אם אחד ירצה להוכיח את בני עדתו לעורר אותם לעשות מפעל כזה, אשר הדבר מצד עצמו הוא אפשר לשמוע, רק שלא יוכל לפעול אצלם לעשות הדבר, בלתי אם יגזם ויאיים עליהם להוכיחם בעבירות הנמצאות אצלם, והעבירות אלו הוא דבר שאי אפשר לשמוע ולמנוע מהם, ורק עי"ז שיאיים עליהם על עבירות הללו יחזרו בתשובה לעשות הדבר הטוב שבידם לעשות שהוא תקנה לעבירות הללו, וכגון מי שירצה להוכיח לגנב מפורסם אשר גנבתו אומנתו תמיד, והמוכיח יודע בעצמו שא"א בשום אופן שיפרוש מאומנת האסורה, ורק ירצה לפעול ממנו שיעשה צרכי רבים, שהוא תקנה לחטא של גניבה, אמנם לא יוכלו לפעול זה מהגנב אם לא שיוכיחנו מקודם על גודל עונו מחטא הגניבה, אם מותר להמוכיח להוכיחו גם על חטא הגניבה אף שהוא מצד עצמו דבר שא"א לשמוע כיון שאין כונתו להוכיחו על עון זה, רק ברצונו למצוא תקנה עבורו בלתי שיאיים מקודם את גודל רשעתו? ודאי שדבר זה אין צריך לפנים והשכל מחייב שמותר לו להראותו את גודל רשעתו כיון שעי"ז יפעול אצלו לעשות התקנה הדרושה לחטאו וינצל, וכמו שמדרך הרופאים שלא להגדיל לפני החולה את מחלתו, ואדרבה בבוא הרופא עוד ישתדל לתת תקוה בלב החולה שלא יתייאש ממחלתו וינחמהו שאין המחלה אנושה כ"כ, מ"מ אם הרופא יראה שהחולה מוכרח ליקח סם מר מאוד, והחולה מצד שאינו יודע את מצב חליו, איך מסוכן הוא, לא ירצה ליקח הסם, באופן זה ודאי חוב גדול הוא על הרופא עוד להגדיל לפני החולה את סכנת מחלתו בכדי שיתרצה ליקח הרפואה, וכן ה"נ, אף שבלא"ה אסור להמוכיח לומר דבר שאינו נשמע דכיון שסוף סוף לא ישמע לו למה לצער נפשו בחנם, ועוד יוכל להתייאש לגמרי ולומר כאשר אבדתי אבדתי ויסור לגמרי מדרך ה' חלילה, ואמנם אם המוכיח לא יתכוון כ"א שיעשה התקנה הדרושה למצב חטאו, וזה בכוחו לעשות, ורק מצד שהחוטא לא יבין גודל רשעתו, מאן ימאן לקבל הרפואה, ודאי שהמוכיח מחויב עוד להגדיל רשעתו בעיניו עד שיתרצה לעשות התקנה ושב ורפא לו, וזהו יורנו התנא בדבריו הקצרים, "אל תאמר" דבר שא"א