מצח אהרן חלק א קכד

וגבול הי' לצערכם ע"ז, ושערו בנפשכם אם רעב גדול כזה, היה בא חלילה על עצמכם ממש, האם נותר בכם נשמת חיים מרוב הבכייה והצער? ובאם אך נתבונן היטב, לא נגזם אם נאמר שהרבה אנשים מן העומדים בפה הגיעו למדרגה הזאת, דהנה המקונן בתארו את גודל הרעב, אמר, אם תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים אללי לי, אם תבשלנה בשר ילדיהם המדודים טפחים טפחים אללי לי, אם תועדנה זו לזו בואי ונבשל בנינו צורחות אללי לי, ובג' חרוזים הללו תאר לפנינו מצב הרעב האיום, ואמנם אינו מובן סדורם, כי דרך האבל, להתאבל מקודם על דבר הקטן ואחר כך על הגדול, דאם כבר נתאבל על דבר היותר גדול, א"כ אין מקום עוד להתאבל על צרה קטנה ביותר, באשר צרה קטנה כאין ואפס נחשבת נגד הצרה הגדולה ממנה, וא"כ מקודם הי' צריך לומר החרוז "אם תועדנה" שהוא הקטן מכולם, באשר רק קראו זו לזו לבשל ועדיין לא בשלו, ואח"כ "אם תבשלנה" שגם הגיעו ממש לבשול, ואח"כ "אם תאכלנה" שהרעב הגיעה עד למעלה שגם הוכרחו לאכול, אבל אם אמר מראש, אם תאכלנה, אין מקום עוד לקונן, על הבשול ועל הקריאה

ואמנם ע"ד מליצה י"ל שלא נתכוון המקונן בזה לקונן על רוע מצב הגשמיי שלהם, רק בא לקונן על רוע מצב הרוחניי שלהם בעת החורבן, שכל מדות וטבע האנושיית נשחת אצלם עד לגמרי, דהנה מצילו שהקב"ה ברך ליעקב אבינו בברכה "ויוסף ישית ידו על עיניך" וכתב הרשב"ם (ב"ב ק"ח ע"א) דקללה היא לאדם שמת בלא בנים, ועוד שרואה במיתת בניו, וזה לברכה יחשב אם הבנים מקברים לאביהם, משו"ה הבטיח הקב"ה ליעקב, שיוסף בנו יקבור אותו, הרי דמי שימותו בניו בחייו חלילה, לקללה תחשב לו הן בעוה"ז והן בעוה"ב, "בעוה"ז" שצריך לראות בעיניו יסורי בניו, איך יתהפכו בצירם על משכבם, "ובעוה"ב" כיון שנשאר בלא בנים מי יצילהו מדין קשה מיסורי גיהנם, מי יגיד קדיש אחריו ואין יסורין גדולין מזה כמארז"ל בכו להולך בלא בנים, ולהיפך האיש שמניח בנים אחריו סימן ברכה הוא לו, בעוה"ז, שלא ראה בעיניו צרת בניו, והעיקר כי ברא מזכה אבא, בעוה"ב שמצילו מדין קשה, כדאיתא במדרש, יסר בנך ויניחך, למד לבנך תורה ויניחך מדינה של גיהנם, וחז"ל אמרו גדולה הצלת בנים לאבות מהצלת אבות לבנים, שהאבות אינם מצילין את בניהם אלא מן היסורין של עוה"ז בלבד, ומזכין אותם הכח והחיים והעושר, אבל ליוה"ד אינם יכולים להציל שנאמר ואין מידי מציל, לא אברהם מציל את ישמעאל בנו ולא יצחק את עשו בנו, אבל הבנים מצילין את האבות מדינה של גיהנם, הרי שיפה כח הבן מכח האב, כן איתא במד"ר (פ' תולדות) מניין שכל מי שיש לו בן יגע בתורה שהקב"ה מתמלא רחמים עליו ת"ל אם חכם בני ישמח לבי גם אני כו' אברהם לא נצול מכבשן האש אלא בזכות יעקב כיון שצפה הקב"ה שעתיד יעקב לצאת ממנו אמר כדאי הוא להנצל בזכותו הה"ד לכן כה אמר ד' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, וכיון שכן, אם יקרה כזה שהרעב יגיע למדריגה גדולה עד שיוכרחו למלאות רעבונם ע"י בשר אדם, ודאי שמדרך אב רחמן ומאמין בעוה"ב, שבניו יבשלו אותו וישקיטו רעבונם ע"י בשרו, ולא שהוא יבשל את בניו לאוכלם, כי אם בניו יאכלו אותו הרי לברכה נחשבת לו, כי הוא לא יראה בצרת בניו, וגם נשאר לו, בעוה"ז בן שיצילהו מדין קשה, אכן אם הוא יאכל את בניו מראה בעצמו מדת אכזריות גדולה שאינו חושש לראות ביסורי בניו, וגם מראה בעצמו שלא יאמין בעונש הנצחיי, ולכן אינו חושש אם לא יהיו לו בני שיוכלו להצילו ביום עברה, ובאשר ראינו אשר בעת החורבן בחרו הנשים לבשל בשר בניהם המדודים טפחים טפחים, מזה ניכר שנשחת מדות וטבע הרחמנות שלהם, וע"ז סידר המקונן חרוז הראשון "אם תאכלנה נשים פרים אללי לי" באשר הגיעו להשחתת המדות וחסרון האמונה, והנה אף שמי שיפעול לאכול בשר בניו רק בכדי להשקיט רעבונו ולהנצל ממות, ג"ז רעה גדולה היא, אכן ביותר יגדל האשמה, אם נראה שיעשה