מצח אהרן חלק א קכ

שכל הפרגיות ודברים הטובים שהכינה אמך ישאר בירושה לישמעאל שנאוי הבית) ואתה אינך מכניס בלבבך כו', לישנא בישא כד לא תיעול כולא תיעול פלגא (פי' משל הוא בפי הבריות דבר לשון הרע אע"פ שאינה נכנסת כולה בלב המקבלה מ"מ החצי נכנסת) הדה"ד ויאמר יצחק לאברהם אביו ויאמר לו אבי אבי, למה אבי שני פעמים כדי שיתמלא רחמים עליו ע"כ במד"ר, הרי לעינינו שכל כרכורי השטן אצל אברהם ויצחק להרחיקם מאותו מעשה לא הועיל כלום עד שהזכיר ליצחק, כי ישמעאל שהוא היה השנאוי הוא יורש הכל ויעלה לגדולה, אז רק אז נפל הקנאה בלב יצחק אבינו, עד שהתחיל להתחרט על הענין הקדוש וביקש מאביו שיתמלא רחמים עליו, ואפשר לומר שמזה הטעם הסכימו שניהם אח"כ לעקוד את יצחק ביד וברגל, כי לכאורה אינו מובן איזה צורך היה לעקוד את ידיו כיון שרצו שניהם בלב שלם, ודבר זה יוכל חלילה להקטין הנסיון לומר שלא היה זה מרצון גמור של יצחק, רק מוכרח היה בשביל שהיה עקוד, אכן לדברינו יש לומר שכיון שראה אברהם אבינו כי יצחק התחיל להתחרט עד שביקש מאתו שימלא רחמים עליו, היה מתיירא פן אח"כ בעת מעשה מחמת ביעתותא דמות אפשר יתנחם עוד יותר ולכן הסכים לעקוד אותו, ואפילו לדברי המדרש שיצחק ביקש ג"כ שיעקדנו, י"ל שהיה הוא מתיירא פן אח"כ לא יוכל להתגבר על יצרו, ולכן ביקש מאביו שיעקוד אותו בכדי שלא יוכל שוב לחזור, וא"כ בא וראה כמה גדול כחה של קנאה עד שגם בארזים נפלה שלהבת הקנאה, וגם בחיר האומה לא היה בטוח בעצמו שיוכל להנצל מזה עד שהוצרך לעקוד ידו ורגלו בכדי שלא יוכל לחזור, ובכן אפוא כאשר יבוא הקב"ה לראות ברעות בני האדם, איך כולו מלא קנאה ושנאה, אם יזכור לנו מעשה העקידה יהיה זה למוד זכות גדול על כל העוונות שבין אדם לחבירו, אשר כולם נובעים ממקור הקנאה, כי ממעשה הזה ניכר אשר דבר קשה הוא שאי אפשר להנצל מזה, וגם יצחק היה מתיירא הרבה פן לא ינצל מזה, וא"ש מ"ש המהרש"א שיצחק היה מועיל לכפר עוונות שבין אדם לחבירו פי' לא שיועיל זה לכפר, אלא שזה יועיל שלא יוכל להגדיל ערך החטא, באשר קשה מאוד להנצל מזה

ובדברינו יש מקום לפרש עוד איזה דקדוקים בתפלת ר"ה זולת מ"ש לעיל, בתחלה אמר ותראה לפניך עקידה שעקד "אברהם" הזכיר נסיון אברהם, ומסיים ועקידת "יצחק" לזרעו ברחמים וכו' הזכיר נסיון של יצחק, גם מלת "ברחמים" מיותר כי איך אפשר שיהיה זכירה הזאת שלא ברחמים, ובדרך כלל אינו מובן מה שמזכיר כלל ספור "העקידה" דהא זה שצורך היה לעקוד אותו בידו ורגלו מקטין הנסיון, וטוב יותר שלא להזכיר זה כלל, כ"א להזכיר מה שרצה לשוחטו, ואכן לדברינו יבואר, דבאמת שני פרטים טובים יצמח לנו דווקא ממעשה העקידה, א' דרק מזה היה ניכר גודל נסיונו של אברהם שכבש רחמיו מבן יחידו, דמתחלה אע"ג שהסכים לשוחטו, לא היה ניכר מזה עוד כבישת רחמיו, באשר יצחק לא ביקש עוד שימלא רתמים עליו, וגם יצחק הלך לשחיטה בנפש חפיצה, ורק אח"כ כאשר יצחק אמר לאברהם אבי אבי ונתכוון בזה לבקש מאתו שיתמלא רחמים עליו, והוא כבש רחמיו וגם הוסיף עוד לעקוד אותו שלא יוכל עוד לחזור, רק בזה נשתלם גודל נסיונו איך שכבש רחמיו, ב', שמעשה העקידה יועיל להקטין ערך חטאינו ומדותינו הרעות, וזהו דוקא ממעשי העקידה, שמזה נראה אשר ע"י זכירת השטן מגדולת ישמעאל התחיל לבקש רחמים, א"כ נראה מזה שדבר קשה הוא כ"כ עד שגם יצחק התאמץ איך להנצל מזה. והנה בתפלה הזאת אנו מכוונים על שני עניינים הנ"ל, אחד אנו מבקשים שיכבוש ה' רחמיו ולא יכעוס עלינו ויגולו רחמיו על מדותיו, ולכך לענין זה אנו מבקשים שיתראה לפניו זכות אברהם במעשה העקידה, כמו שכבש רחמיו מבנו, כן יכבשו רחמיו את כעסו מעלינו. ולענין זה שייך להזכיר נסיון אברהם, ולבסוף אנו מבקשים בקשה אחרת, היינו שבשעה שיפקוד עוונות בני אדם ומדותיהם הרעות, אז יראה להקטין זה, ויזכור כי עפר הם בחייהם, וטבע החומר היא בעוכרם,