מצח אהרן חלק א יא

הכל של הלבנים שבכלות השנה או החדש לא יחסר הסכום, היו מתרחקים לילך ולקבץ התבן מקודם, והיו מתמהמהים ע"ז איזה ימים או שבועות, ואח"כ ישובו למקומותיהם הקבועים ללבון הלבנים, והיו ממלאים ימים אלו במשך ימי העבודה, אכן שיעשו סכומם הקצוב בכל יום זה אי אפשר בשום פנים

והנה בלשון הפקודה היה מקום לפרש כשני הפנים הנ"ל, דאם פרעה לא הקפיד כ"א על כללות הסכום לא היה לו לומר כ"א בלשון כזה, "ותכן לבנים תתנו" ואמנם ממה שהוסיף בלשונו לאמר, אשר הם עושים "תמול שלשום" משמע שהקפיד גם על כל יום, פי' כמו שעשיתם תמול שלשום תשימו גם היום, ואכן אכתי יש מקום לומר להיפך, דאם הקפידא היתה דוקא על כל יום ולא על סכום הלבנים, היה לו לומר בפירוש בלשון הזה, לא תגרעו מלבניכם דבר יום "ביומו" כיון שזה עיקר הקפידא, ומדלא אמר כן מכלל שלא הקפיד על היום, רק על סכום הלבנים, ובמתכוון אמר לשון כזה שיש לפרשו בשני פנים, באשר לא נאה לפני מושל ארץ לגזור גזירה כזאת שאין הצבור יכולים לקיימם בשום אופן, להכי לא אמר מפורש דבר יום ביומו, ורק הטיל ארס בכתב הפקודה, ובטוח היה אשר הנוגשים עושי דברו יפרשוה באופן היותר קשה ועליו לא יהיה שום תלונה, ובזה יבוארו הכתובים דמיד אחר שנגזרה הגזירה יצאו נוגשי העם והשוטרים לבשר להם הבשורה, ואמרו בזה הלשון, אתם קחו לכם תבן כי אין נגרע מעבודתכם דבר, ולא הזכירו כלל שהקפידא היתה דוקא לכל יום, ובזה הוסיפו הנוגשים להרשיע, כי אם היו אומרים להם מיד שכן היא כונת פרעה לעשות דבר יום ביומו לא היו מתרחקים הרבה לילך למקום רחוק לקושש הקש, והיו לוקטים בסמוך להם, ולכה"פ הימים הראשונים לא היו צריכים להיות נלקים, ולכן במתכוון הסתירו מהם הכונה, ואמרו להם סתם שאין נגרע דבר מעבודתם, ובאשר חשבו לבטח, שלא יקפיד כ"א על כלל הסכום ומשו"ה "ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקשש קש" כ"א מהם פנה לו למקום אחר, כי אם יהיו כולם במקום אחד קשה יהיה לקבץ שעור הקש הנצרך להם, ואמנם השוטרים נשארו כעת על מקומם, בלי עבודה כלל, כי אחרי שבעצמם לא יעשו הלבנים, רק פקודתם היתה להשגיח על עושי הלבנים, ועד שיבואו העם עם הקש ויתחילו ללבון הלבנים, נשארו הם במנוחה בלי עבודה כלל, וכיון שראו הנוגשים אשר העם נפוצו והלכו למרחוק, אז "והנוגשים אצים לאמר כלו מעשיכם דבר יום ביומו" שפירשו כונת פרעה שהקפידא הוא דוקא לעשות דבר יום ביומו, ובאשר שהעם בעצמו לא היו כאן, רק השוטרים בלבד, להכי "ויכו שוטרי בנ"י" ואף שהשוטרים טענו כי אין להם שום חטא ועון, באשר בפתשגן הפקודה לא נזכר כלל "דבר יום ביומו" ובודאי לא היתה הכונה כ"א שלא יחסר מסכום הלבנים וזה יקיימו אח"כ, אכן הנוגשים הראום מקום בפתשגן הפקודה, שהכונה הוא כדבריהם וזה שאמרו "מדוע לא כליתם חקכם ללבון כתמול שלשום גם תמול גם היום", ומלשון זה מוכת דהקפידא הוא דוקא על כל יום בפני עצמו, דאל"כ למה לו להזכיר כתמול שלשום ולא הול"ל כ"א ותכן לבנים תתנו, אכן השוטרים חשבו לבטח כי הנוגשים גילו בזה פנים שלא כהלכה בכוונת הפקודה, ופרעה עצמו לא נתכוון לזה, ולכן "ויבאו שוטרי בנ"י ויצעקו אל פרעה" באו בקובלנא לפניו על הנוגשים, אשר יכו להשוטרים שהמה ערבים בעד המלאכה, "תבן אין נתן לעבדיך" פי' עיקר כוונתך הוא שלא ניתן להם התבן, וא"כ אם אנחנו מצדנו מקיימים גזרת פקודתך, ואין אנו נותנין להם התבן הרי אנו מקיימים פקודתך, ומדוע "ולבנים אומרים לנו עשו" פי' לנו השוטרים מדוע יבקשו מאתנו שנמלא החסרון מפני שאנו ערבים, הלא מקיימים אנו גזרתך, ואלא וודאי שמה שאנחנו מוכים, הוא "וחטאת עמך" פי' רק הנוגשים הם האשמים בזה, ומדעתם יעשו כן, ואין אתה אשם בזה, והנה פרעה הרשע אשר בקרב לבבו היה לו נחת רוח מזה שהנוגשים יפרשו הכוונה לצד הרע, ורק רצונו