מצח אהרן חלק א קטו

שיהי' להם טענה גדולה במה לפטור מה"ד באשר מראש הבטחתנו שכל הקללות והיסורין הוא כדרך אב לבנו למרק העונות וזמש"ל

וארוחנא בזה ליישב מארז"ל (חגיגה ד"ה) ר' יוחנן כי מטי להאי קרא הוי בכי והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות עבד שרבו ממציא לו רעות רבות וצרות כלום תקנה יש לול וראוי לדעת מאי בכי על האי קרא יותר מכל הקללות שבתוכחה? ואמנם לדברנו אשר לבנ"י הקללה לברכה נחשבת משום דנקראים בנים למקום, אכן כ"ז הוא רק אם ח"ו הקללה והעונש יגיעו לנו בשביל שאר עבירות שבתורה, לבד עון עכו"ם, שמחזיקים אותו לאב ואנחנו בניו, ולכן באופן זה ודאי אשר לברכה תחשב הקללה, משא"כ חלילה בעת שיפנו אל אלהים אחרים ויעבדו ע"ז, שאז אין אנו מחזיקים אותו לאב, ממילא אשר גם הוא לא יחשב אותנו כבנים ממש, ובאופן זה אם ישלח קללה חלילה קללה אמיתית היא שאין אחריה שום טובה, ובפ' נצבים נראה התראה גמורה ע"ז, וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, ועזבני והפר את בריתי גו' וחרה אפי בו ועזבתים גו' פי' מחמת שהמה עזבוני ולא יחזיקו אותי לאב להם, עי"ז גם אנכי עזבתים ממני שלא יהיו עוד נקראים בני, ונמשך מזה, כי והסתרתי פני מהם, דאלמלי כן הייתי רואה גם בצרתם להטיב אחריתם, אבל עתה, והסתרתי פני מהם, שלא אראה עוד בצרתם, וא"כ תהיה הצרה, צרה ממש, זו היתה התראת הבוי"ת, ואח"כ אמר ע"ז והיה כי תמצאן אותו רעות רבות, דקאי על הא דלעיל, ולכן ר"י כי מטי להאי קרא הוי בכי ואמר "עבד" פי' עבד דוקא, דכיון שפנו אל אלהים אחרים, אין אנו נקראים עוד בנים כ"א עבדים, וא"כ כלום תקנה יש לצרות אלו, דבשלמא על כל הקללות שבתוכחה אף שהקללות מרובות וקשות, בכ"ז כיון שנקראים בנים, הכל לטובה, להטיב אחריתנו, אבל הקללה הזו שמיירי בעת שיעבדו ע"ז, שאז המה בבחינת עבדים, וא"כ מה תקנה יש לכל הצרות דאין להם אחרית ותקוה. יזכנו ה' לקיים התורה לשמה, ואז נהיה בגדר בנים, והוא יהיה אבינו אכיה"ר: דרוש טז. ורב חסד היכי עביד ר' אליעזר אומר כובשו (כף המאזנים של זכות ומכריעין העונות פרש"י) שנאמר ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו, ור' יוסי ב"ר חנינא אומר נושא (כף העון) שנאמר נושא עון ועובר על פשע (ר"ה י"ז)

בכדי להבין מליצת חז"ל וחדותם נראה לי בזה כך, שני אנשים התערבו בערבון, אשר יאכל כל אחד דבר שמשקלו יהי' חמשה ליטרות, ולקח אחד מהם חמשה ליטרות לחם יבש ואכלם, והשני בחר לו למאכלו דבר מאוס ומשוקץ, אשר כל עין רואה אותו שקץ תשקצנו, כגון שמן ריצין, והנה אף ששניהם אכלו משקל שוה בכמותו, בכ"ז ודאי שכחו וגבורתו של השני עדיף ביותר כי הראשון אף שהי' שבע ולא רצה לאכול, מ"מ גם התנגדות בטבע לא הי' לו, אבל השני הי' לו גם שקוץ גדול נוסף על כמות המשקל, ומה מאוד יגדל ההבדל בין שניהם, אם אחד יאכל דבר החביב מאוד ויש לו כח המושך, הנה בזה אין גבורתו גדול כל כך אף שהמשקל כזה הוא יותר מכדי שביעה, מ"מ רווחא לבסומי שכיח, ומחמת גודל חביבות המאכל הי' ביכולתו לאכול הרבה יותר מכפי צורכו, והשני שאכל דבר המשוקץ ביותר, בזה הראה פי שנים בכחו לאכול משקל גדול ביותר מן הרגיל וגם דבר המשוקץ, ודאי שכח השני תגדל הרבה יותר, והנה במשפט העליון, לפי המסופר לנו מחז"ל, באם יש לאדם רוב זכיות ידין תיכף לחיים, באשר מזה ניכר כי זה האדם יש לו נטיה ביותר לילך אחר דרכי ה', ובכן קרוב