מצח אהרן חלק א קיג

באומר ודברים בלבד, דהיינו ע"י ברכת פיו של המברך, אם לא המצא תמצא בהמתברך התכונה הנאותה אל קבלת הברכה ע"י פעולותיו המשובחות, ואמנם עשו בעון בצעו ורשעו לא היה מוכשר לזה שתחול עליו הברכה כלל, לכן צוהו יצחק לעשות מקודם הכנות במצוה גדולה והיא מצות כבוד אב, ועי"ז יוכל להמשיך סגולת הברכה עליו, ועיין באלשיך הקדוש שכ' בפי' הפסוק, ועשה לי מטעמים ואוכלה שאפילו לאחר כל ההכנות הרבות שטרחת לעשות המטעמים לא תוכל לזכות להתברך עד שאוכל המטעמים ואהנה מהם. והנה גם זה לדעת, שברכת עוה"ב היא ברכה הרוחניית, מוזכר בכתוב בשם סתם ברכה, ואין צריך לפרשה, באשר כבר מפורשת היא בברכת אברהם, ולכן אין צריך לחזור ולפרשה ומכונה היא תמיד גם בשם ברכת אברהם, ולזה התחכם יצחק לעשות בעצה ודעת, דהברכה הסתומה, והיא ברכת עוה"ב, יברך אותו קודם האכילה, וממ"נ שפיר עבד, דאם הוא עשו, א"כ לא תקוים בו הברכה, דהא קודם אכילה לא יוכל לקבל עליו שום ברכה, ואם הוא יעקב, תחול עליו הברכה גם עתה, באשר לרוב צדקתו לא יוצרך לשום הכנות לקבלת ברכה, וזה שאה"כ ולא הכירו כי היו כידי עשו גו', ומחמת שעי"ז נפל ספק בלבבו, מי הוא זה הנצב לקראתו, אם יעקב או עשו, ואף שברכות עוה"ז היה יכול לברכו בממ"נ, מ"מ קשה היה לו מה לעשות בברכה הסתומה שהיא עוה"ב, ולכן עשה עצה הזאת "ויברכהו" בברכה הסתומה, שהיא ברכה הרוחנית בירך אותו קודם האכילה, אמנם הברכה השניה שהיא ברכת עוה"ז, רוצה היה שתקוים בו אם הוא עשו, משו"ה אמר הגישה לי ואוכלה, שיאכל ויהנה ממנו, ואח"כ בירך אותו בברכת עוה"ז, ויתן לך מטל גו', ומתורץ כל הקושיות בעז"ה

ואחרי כל אלה יתבאר המדרש שהתחלנו, דהנה בענין שני השעירים אשר הביאו ישראל לכפרה ביוהכ"פ, אף שהנסתרות לד' אלקינו, מ"מ ע"ד הרמז י"ל שרמזו על ענין זה, דבאמת בענין כפרת שעיר המשתלח, שהוא היה עיקר הכפרה, וכמו ששנינו ריש שבועות על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות כו' כריתות ומב"ד שעיר המשתלח מכפר, יש להבין מה נשתנה כפרת השעיר הזה מכל שעירי הקרבנות שהביאו בנ"י לכפרה, דבכולם נאמר אשה ריח ניחח לה', והריח ניחח בא ע"י הקרבת החלב והאמורין לד' וגם הבשר זכו הכהנים משולחן גביה, ובשעיר המשתלח, לא הגיע שום הנאה ממנו, לא לד', ולא לכהן, כי לא הגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים. אמנם לפמ"ש אשר קבלת הברכות מיצחק היו על דרך ממ"נ, דאם ישראל יזכו ויעשו ממונם לצרכי גבוה, אז יהיה הממון שמור בידם ויזכו עי"ז לעשיית כמה מצות, ובאם חלילה לא יזכו, תתגרה עי"ז השנאה של עשו וגם זה לטוב לנו, כי הוא ע"ד כאשר ייסר איש את בנו, ומה שעשו יבזבז מאתנו נחשב הכל לכפרה, הרי שגם מה שהולך לאבוד נחשב לכפרה, ואפשר שרבקה נתכוונה בזה ליקח שני גדיים: א) לד', פי' אם יזכו, אז יוציאו ממונם לצורכי גבוה, וא' לעזאזל, פי' מה שהולך לאבוד וידי עשו מבזבזין, גם זה נחשב לכפרה, ולפ"ז בנקל יובן לנו כונת התורה להביא בכל יוהכ"פ את שני השעירים, באשר שסגולתן היא לזכור מעלת ישראל, שזה יועיל הרבה לכפרת ישראל ולסתום פי המקטריגים וכמו שנבאר, דהנה באמת באשר אנחנו נחשבנו כבנים למקום, יש לנו טענה גדולה איך להנצל מדין קשה, ונאחז לדוגמא איש אחד יבוא ביוהכ"פ ויצעוק לד' לבקש ממנו סליחה וכפרה על כל עונותיו, וכאשר נשאל לאיש הזה, הלא לא קרית ולא שנית ולא נתת צדקה וא"כ באיזה טענה אתה רוצה לפטור עצמך מן הדין על כל עונותיך ל ישיב לנו: הן הקב"ה הבטיח, כי יסורין ממרקין עונותיו של אדם, ובאשר הוא סבל הרבה יסורין בשנה הזאת כי כמה חליים קשים ומרים שלח ה' עליו בעצמו, או מתו אצלו בנים רח"ל בשנה הזאת, ובכן רוצה הוא שהיסורין אלו ימרקו עונותיו, ואח"כ נראה אדם אחר שידענו בו, אשר לא מת אחד ממשפחתו, וגם טעם יסורין לא טעם בכל השנה, וגם