מצח אהרן חלק א י

גדול הוא, ומתורץ כפל של ויאמר שני פעמים, מחמת שהיו בזה שתי תשובות, לטענת הזקנים, ולמשה ואהרן, וזמש"ל בהבנת הכתובים, ובעז"ה מתורצים כל הדקדוקים והקושיות שהקשינו, והכל על מקומו לפי טעמו

ואחרי שבארתי בארוכה את הפרשה הזאת, ראיתי בזה לבאר סוף הפרשה, ויצו פרעה ביום ההוא את הנוגשים והשוטרים לא תאספון לתת תבן לעם גו' הם ילכו וקוששו תבן ואת מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם גו' כי נרפים הם ע"כ הם צועקים לאמר נלכה נזבחה לאלקינו, ולהלן בפרשה כאשר באו השוטרים לצעוק לפני פרעה, שינה פרעה עוד הפעם את גזירתו לאמר, ועתה לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם ותכן לבנים תתנו, וכאשר נתבונן במקראות אלו נמצא הרבה שנויים שראוי להעיר עליהם, בפקודה הראשונה אמר ואת מתכונת גו' "תמול שלשום" ובפקודה השניה לא הזכיר תבות אלו, ולא אמר כ"א ותכן לבנים תתנו, בראשונה, כי נרפים הם, לא הזכיר מלת "נרפים" כ"א פעם אחת, ולבסוף כי "נרפים אתם נרפים" כפל התיבה הזאת שתי פעמים. בראשונה על כן הם "צועקים" נלכה נזבחה "לאלוקינו" ובשניה אתם "אומרים" נזבחה "לד'", מלבד מה שקשה לאיזה צורך הוצרך כלל לפקודה השניה, עוד יש לדקדק כי בתחלה אמר ויצאו נוגשי העם ושוטריו ואח"כ והנוגשים אצים לאמר גו' השוטרים היכן הם ז ורק אחר פקודה שניה נאמר ויראו שוטרי בנ"י אותם ברע גו' ולא נזכר בזה הנוגשים. ויש בזה עוד דקדוקים רבים למבין

ולכן אני אומר בזה דבר מושכל בעז"ה, ידוע הוא אשר השוטרים היו מעם ישראל גופא, שוטר אחד על עשרה ישראלים, ועל עשרה שוטרים היה ממונה נוגש אחד מצרי כמבואר במד"ר. ובא הכתוב בזה להודיענו ההבדל הרב בין השוטר הישראלי לנוגש המצרי, אף שגם השוטרים היו מוכרחים למלאות אחרי פקודת המלך וגזירתו בכ"ז הנה מנמוסי המלכים שלא יאריכו הרבה בדברי פקודתם לבאר כל פרט ופרט, ויניחו מקום להשרים שיפרשו כוונתו, וכן היה גם בזה כי פרעה בעצמו בכתב פקודתו נתן מקום שיוכלו לפרשה באיזה פנים, והשוטרים פרשוה כרצונם לטובת ישראל קצת, והנוגשים פרשוה כרצונם למצות בזה עמק הדין על ישראל, וכ"א מהם מצא סיוע לדבריו מפתשגן כתב הפקודה, דהנה הפקודה הזאת היה מקום לפרשה בשני פנים, או שכוונת פרעה היתה זה רק להכביד עליהם העבודה שילכו בעצמם לקושש קש, וככלות השנה לא יחסר מסכום הלבנים, אבל לא הקפיד שיעשו דווקא בכל יום כפי שעור הקצוב ליום, או שנאמר שגם ע"ז הקפיד שבכל יום יעשו כשעור הקצוב, ולא יעבור יום אחד שלא ישלימו את חוקם, והנה אם נאמר כאופן הראשון, אף שבודאי גזירה קשה היתה, כי עתה יוצרכו לבלות זמן הרבה על לקיטת התבן, וא"כ יצטרכו לעשות מתכונת הלבנים בימים מועטים, בכ"ז עוד אפשר לגזירה הזאת להתקיים, כי חסיפו על שעות העבודה וישימו לילות כימים, ומה שהיו עושים בשלשים יום ידחקו א"ע לעשות בעשרים יום, אכן אם נאמר שכוונת פרעה לא היתה על הסך הכולל, שלא יחסר סכום הלבנים, כ"א שהקפיד שיעשו דוקא בכל יום כפי שעור הקצוב, אז א"א בשום אופן למלאות אחרי הפקודה, ונקח לדוגמא הנה על כל אחד היה קצוב לעשות מאה לבנים ביום וזמן העבודה ע"ז, שנים עשר שעות ביום, והנה ביום הראשון שאחר הגזירה נשתהו בלקיטת התבן כשתי שעות, באשר התבן הי' עוד סמוך להם, ויכלו ללקוט ממקומות הסמוכים, ולא נשאר לפניהם כ"א לעבוד עשר שעות, ובכ"ז יכולים למלאות הפקודה כי יוסיפו משלהם עוד שתי שעות, ולמחר אחרי שכבר נלקט התבן ממקום הסמוך יוכרחו לילך למרחק קצת ללקוט התבן, ואם יעברו עוד איזה ימים, ולא ישאר עוד תבן במקומות הסמוכים, ויוכרחו לילך למקום רחוק ממש, אשר שעת ההלוך יהיה יותר מיום או יומים ועוד אפשר איזה ימים, עליהם להתמהמה בדרך עד שיגיעו למקום התבן, וא"כ איך אפשר להם לעשות בימים הללו הלבנים, הא תינח אם כונת פרעה לא היתה כ"א על סך