מצח אהרן חלק א קד

אחריתו, וכמ"ש מקרא מפורש (פ' עקב) למען ענתך ולמען נסתך להטיבך באחריתך, ושמחמת זה הטעם גופא אסור לאדם לבעט ביסורין חלילה ומחויב לקבלם בשמחה כמו ששנינו במתני' דברכות חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, דמפני שכל הרעות אינם רק רעות מדומיות, ובאמת הם לטובה גדולה לאדם בכדי שע"י היסורין יתמרקו עונותיו, להכי ודאי שמחויב לקבל בשמחה, והאדם המבעט ביסוריו, מסתמא חושב שהרעות המה רעות החלטיות, ירופף בזה יסוד גדול באמונת דרכי ה' והשגחתו, והיסוד הזה הנחוץ מאוד לקיום האדם ג"כ, כי עי"ז לא יתפעל ביסורים העלולים לבוא ויקבל כל מקרי ופגעי הזמן בשמחה, באה תוה"ק ללמד אותנו בהקדמה הקצרה הזאת, דהנה החלוק בין תאר "בנים" לתאר "עבדים" כן הוא, עשיר גדול שיש לו בן יחיד, אז אם הבן יתנהג כשורה, ויציית לקול הורים ומורים אז לא יחסר כל טוב לו, יאכל עם אביו הגביר על שלחנו ממשמני מאכליו, ומיין משתיו ישתה, מלבושיו מכובדים כראוי לבן עשיר, וזה ודאי אשר לא ינוח שבט עברת אביו על כתפו להכותו, כי למה ילקהו על חנם אכן אם הבן יטה עצמו קצת לדרך עקלתון, אז יניח שבטו עליו להכותו מכת לחי וכדומה, ואם באלה לא יוסר, יפשוט מלבושיו הטובים מעליו, או יגרשהו מעל שולחנו לימים אחדים, עד שיתנחם לשוב מדרכו הרעה וישוב לשולחן אביו כבראשונה, הנה זאת היא מדת האב עם בנו, אבל מדת האדון עם עבדו היא להיפך, כי בעת אשר העבד עושה רצון אדונו והאדון מקבל הנאה ממנו, ואינו רוצה להפטר ממנו ולמוכרו לאחר, אז יאכילהו במאכלים פחותים וגסים, וגם מלבושיו גרועים ופחותים כראוי לעבד, ומעולם לא ראינו אשר האדון יאכיל לעבדו לשונות בחרדל ויעשה לו מטעמים מיוחדים, כן לא ראינו שילך לחנות ליקח בגדים טובים בעד עבדו על החג, וזהו רק אם האדון אינו חושב למכרו, כי הוא בעצמו ימצא בו קורת רוח, לכן אינו חושש לפטמו בכדי שיתראה יפה תואר ושימצא חן בעיני רואיו, אמנם אם האדון אינו מקבל שום הנאה מעבדו עד שנמאס בעיניו ורוצה למוכרו לאחר, אז במכוון, יפטמהו מקודם כמה שבועות במאכלים טובים בכדי שיתראה שמן ויפה, גם ילבישהו במלבושים חשובים כדי שימצא חן בעיני הבריות ויקפצו עליו זביני, הרי דענייני הבן והעבד אינם שווים זה לזה, דאם בן אינו עושה רצון אביו, יגרשהו מעל שולחנו ויפשיט בגדיו מעליו, ואצלו נחשב זה שפיר לקנס ולנכיון, דאם היה נוהג עמו כשורה, אז מהראוי היה שיאכל על שולחן אביו ממבחר מאכליו, ולכן נחשב הגרוש לקנס, לא כן בעבד לא נוכל לחשוב הגרוש מעל השולחן לקנס, באשר בלא"ה מקומו אחורי התנור והכירים לאכול שם הבצלים והאבטיחים וללקק המותר מקערות בעה"ב, ובאשר רוצה למוכרו לאחרים, משו"ה מוכרח הוא להלבישו ולפטמו בכדי להמשוך עיני הבריות עליו

וכן הוא הענין אצלנו, כי אנחנו נחשבנו בנים למקום, וכל ישראל בני מלך מ"ה הקב"ה, ואם היינו הולכים בדרכיו ית', אז היינו אוכלים משולחן גבוה וכל טוב לא יחסר לנו, וגם שום שוט שוטף לא עבר על ראשינו, כי מי יעיז להכות בן מלך? ולכן בשעה שנסור מדרכיו הטובים, יגרש אותנו משולחנו הטהור, גם יגרה עלינו את הדובים להכותינו על לחיינו ונחשב זה לנכיון גדול ולכפרת עון, באשר בלא"ה מהראוי היה שיגיע לנו כ"ט, ולכן היסורים והצרות לזכות גדול יחשב, כי עי"ז יתמרקו כל החטאים ואז יקבל אותנו על שולחנו ויוסיף ידו שנית לגאלנו, וכל החסד הזה הוא רק מחמת שאנו נקראים בנים למקום, משא"כ אם היינו נחשבים אצלו כעבדים, היה מתנהג עמנו להיפך, בעת שלא היינו עושים רצונו, אז האכילנו כל טוב והיה מזריח עלינו שמש ההצלחה בכדי שיקפצו עלינו זביני, שכל האומות יחפצו בקרבתנו, לקבל אותנו תחת צל כנפיהם, וכאשר היינו מעורבים בהם, אז לא היה תקוה חלילה לעולם להטיב אחריתנו, אבל מפני שבנים אנחנו והבטיח אותנו, כי כאשר ייסר איש את בנו ה' מיסרך, משו"ה בעת שאין אנו