הרי בשמים צט

שאנו מתירין סירכא שלכ"ס שעברה ע"י מיעוך ומשמוש כיון דנהי דאיכא סברא דיצאה מהרוב משום הסירכא ואמרינן דהוא מחמת נקב הרי כשעברה ע"י מעו"מ איכא ג"כ הוכחה להיפוך דהרי סירכא גמורה שהיא מחמת נקב אף אם ימשמש בה אדם כל היום לא תנתן וזו הואיל שעברה ע"י מעו"מ הרי חזינן דאינה מן הסירכות הגמורות והיא הפשטת ליחה דרביתא דריאה בהכי לפי שהיא שואבת כל מיני משקה וא"כ שפיר אמרינן בה נשחטה הותרה ואפ"ה צריכה בדיקת נפיחה אחר המעו"מ משום דכל היכא דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא והתינח היכי דבידינו לנופחה ולמבדקה משא"כ אי נאבדה או נקרע עור הריאה אחר המשמוש שפיר סמכינן אחזקה דנשחטה הותרה וכשירה כד' הפמ"ג הנ"ל [ועפ"י הדברים האמורים אמרתי ליישב מה שראיתי מי שהקשה על הא דפסקינן בש"ע יו"ד סי' ל"ו בנמצאו תולעי' על הריאה שנקבוה וא"י אם מחיים או לאח"ש כשיר' משום דמורנ' לאחר שחיט' פריש ומובא בט"ז בשם הכלבו הטעם דבחיי הבהמה א"א לתולעת שינקוב מחמת טירדת הריאה שמרחפת תמיד בלי הפסק ועוד שדרך שכשהתולע מרגיש בקרירות הבהמה מחמת מותנה דוחק לצאת ומבקש חמימות דהרי אמרו בחולין ל"ג דכיון שנשחט הקנה הריאה כמאן דמנחא בדיקולא דמיא וא"כ לאחר שנשחט הקנה שוב אין הריאה מרחפת על הלב וגם אפס ממנה החמימות וניחוש שמא ניקב התולע אז דהא דרך הקנה לישחט קודם הושט וקיי"ל ביו"ד סי' כ"ו דאם שחט הקנה וניקבה הריאה קודם ששחט הושט טריפה. ולהאמור י"ל עפי"מ שמצינו בטו"ז סי' נ"ג סק"ט בשם או"ה לענין נשבר הגף סמוך לגוף אם יודע בודאי שהעוף הובא לפניו שלם לשחוט ומרגיש השוחט באצבעותיו שבשעת שחיטה נשבר גפו מחמת הפירכוס כשר דאין לחוש בשעה מועטת כזו לנקיבת הריאה כיון דלא שכיח ע"ש וא"כ לפי"ז הה"נ י"ל דאף דל"ש לומר נשחטה הותרה משום דבהמה זו יצאה מן הרוב דנמצא נקב בריאה בכ"ז הא איכא סברא כנגדו דבחיים א"א לנקוב מחמת רחיפתה על הלב ובשעת שחיטה בין סימן לסימן הא ל"ש. וא"כ שפיר אמרי' נשחטה הותרה וז"פ אולם בלא"ה ל"ק הקושי' הנ"ל ל"מ להטעם שאחר שמרגיש שאפס חים הטבעי דוחק לצאת א"כ נהי דאחר שנשחט הקנה פסקה החיות מהריאה אבל החום הטבעי עדיין שולט בו. אלא אפי' להטעם האחר משום שהריאה מרחפת על הלב והסברא נותנת שמשנשחט הקנה שחיי הריאה תלוים בו שוב אינה מניפה על הלב עכ"ז ל"ק דהרי מבואר בסי' כ"ו דאם ניקבה הריאה אחר שנשחט הקנה אינו אלא ספק טריפה כמ"ש הרא"ש דכיון דדברי ר"ל סותרין אהדדי ולא ידענא האי דאחרנייתא הוא לכך פסקי' לחומרא אבל אי הי' ברור לנו דהלכה כמימרא דר"ל דאמר דמשנשחט הקנה הריאה כמאן דמנחא בדיקולא דמיא לא הי' מטרפינן וא"כ לפי"ז ממ"נ אי אמרי' דכמנחא בדיקולא א"כ כשניקב התולע אז הא כשר הוא ואי לאו כמנחא בדיקולא הא ל"ח שינקוב אז התולע ובעיקר קו' זו כבר קדמו בשו"ת ברית אברהם חיו"ד סי' כ"ט ע"ש מה שמפלפל בזה. וע' ברשב"א בתה"א שכ' דהלוא אי ישנה לשחיטה מתוע"ס ואע"ג דאר"ל בפ' השוחט אינה לשחיטה אלא לבסוף ההוא משמי' דלוי אמרה כו'. ועוד מדפי' רבא מימרא דר"ל ש"מ כוותי' ס"ל ע"ש ודבריו תמוהים דהא מבואר בתוס' חולין כ"ט ד"ה אר"ל דרבא ס"ל דאינה לשחיטה אלא לבסוף וגם לפי"ז דברי הרמב"ם סותרין אהדדי דפסק בפ"א מה' פסוהו"ק דישנה לשחיטה מתוע"ס ואפ"ה פסק בפ"ז מה' שחיטה דאם ניקבה הריאה לאחר שחיטת הקנה טריפה וצ"ע: וכן בשו"ת גבעת שאול סי' מ"ט העלה להכשיר בנקרע עור הריאה אחר המעו"מ בהפ"מ ומדמה לה למ"ש הב"ח ביו"ד סי' מ"ח גבי בה"כ שניקב מב' צדדין דבעי ק"ד סביבות המחט ובהודח ונמלח קודם בדיקה כיון דמב' צדדין בחזקת אי' עומדת והבדיקה הוא להוציאה מחזקת אי' היא טריפה דא"א למבדקה משא"כ היכי דניקב מצ"א ונמלח והודח קודם הבדיקה אם יש ק"ד נגד המחט דכיון דניקבה רק מצ"א הבדיקה הוא להוציאה מחזקת כשרות לכך היכי דא"א למבדקה עתה אין להוציאה מחזקת כשרותה וה"ה בנ"ד כיון דכל סירכא העוברת ע"י מעו"מ מחזקי' אותה להפשטת ליחה והבדיקה ע"י רוק הוא לחומרא להוציאה מחזקת היתר א"כ היכי דא"א למבדק תלינן לקולא עכ"ד. ודומה לסברא זו מצינו להט"ז בסי' נ"ב סק"ט שכ' שם לתמוה עמ"ש המחבר שם גבי נפלה לאור דאין ירקות פוסל בכבד של עוף בייתי שיש במינם מדבריי שכל המדבריים כבדן ירוק ככרתי ותמה הט"ז ע"ז דבשלמא אם לא הי' מוצאין בו אי' אלא מצד ירוקת הכבד א"כ אתה בא להוציאה מחזקת כשרות שפיר אמרי' דאין יכולין להוציאה בזה מחזקת כשרותה דתתלה הירקות במדבריים משא"כ בנפילה לאור הא בחזקת אי' קיימא עד שיתברר ההיתר וכ"ז שלא נתברר ההיתר ל"מ התלוי' במדבריים והוי כא"א למבדקה ואסורה עיי"ש וע' בחי' הרשב"א יבמות ל"ב ע"ב שם בביאור הענין דכל ס' בשחיטה פסול ונשחטה בחזקת היתר עומדת כו' דכיון דהשחיטה הוא דבר המכשיר צריך להיות המכשיר ברור ואם נולד ס' בדבר המתיר אמרי' דלא נעשה המכשיר כהוגן אבל כשהמתיר נעשה בענין הראוי אלא שד"א גורם לאי' אמרי' להיפוך עליך הראי' שנעשה דבר האי' כמו כן בהך דצרת ערוה שם כיון דהיתה האשה בחזקה זו שאם ימות בעלה תהי' מותרת לשוק או ליבם והרי מת וקברו מוכיח ונעשה מעשה ההיתר אלא שאתה אומר שנעשה מעשה הקידושין לאסור אותה ליבם או מעשה הגירושין לאוסר אותה לשוק עליך הראי' שכן הוא וה"נ כיון שנעשה מעשה המתיר כדינא ועברה הסירכא אלא שאתה אומר שתבצבץ עליך הראי' שכן הוא וכיון שא"א למבדקה בחזקת היתר עומדת וע' בנזיר ס"ה ע"ב בס' נגעים עד שלא נזקק לטומאה טהור משנזקק לטומאה טמא והוא ג"כ דמיון לסברא הנ"ל וע' בתוס' כתובות ע"ה ע"ב ד"ה ס' טמא. ושעפי"ז נלפענ"ד לבאר דברי התוס' בחולין נ"א ע"א גבי ההיא אימרתא דהוי בי רב חביבא דהוי שדרן כרעי' בתרייתא אמר רב יימר ההוא שגרינא נקטה וכו' שגרינא שכיח חוט השדרה ל"ש וכ' התוס' לא בנפילה מיירי וכונת התוס' הוא כדברי הש"ך ביו"ד סוס"י ל"ב דהיכי דנפלה אע"ג דהלכה א"צ בדיקה מ"מ הילוך כזה שגוררת רגלי' ל"מ וצריכה בדיקה וטעמא דמילתא הוא דבשלמא בא"י שנפלה כיון דבחזקת כשרות עומדת להכי כ"ז שלא נתברר שנפסק חוט השדרה אין להוציאה מחזקת כשרות משא"כ כשנפלה אע"ג די"ל דגם בנפילה מצוי שגרינא עכ"פ כמו פסיקת החוט מ"מ כיון דכשנפלה בחזקת אי' עומדת רק שאתה אומר שנקטה שגרינא עליך הראי' שכן הוא: אמנם כ"ז הוא במעו"מ שלהם שהוא ע"י גלגול אצבע אבל מיעוך דידן שמסירין הסירכא ע"י קליפה ומקור היתר זה כ' בב"א מש"ב הגאון ר"ז מרגליות ז"ל בפרי תבואה סי' ל"ט ס"ק קנ"ג בשם דודו הגאון ר"ס מסאטנוב ז"ל שהוא לפי"מ שהובא בט"ז סי' ל"ה עובדא בריינוס שהי' קרום פרוס על הריאה וקלפוה ממנה ונמצאת הריאה שלימה והכשירוה וא"כ כל שקולפין הסירכא ונקלפת מעל הריאה אין זה רק קרום שהתחיל להתקרב על הריאה שמחמת זה הוא נקלפת לגמרי מן הריאה ומ"ל קרום ע"פ כל הריאה מ"ל קרום על מקצתה בלבד ומבואר בפוסקים שאף אם הקרום המכסה הוא דבוק לאיזה מקום כשר כיון דקרום זה מעלמא אתי ע"ש ולפ"מ הרי מבואר בשמ"ח סי' ל"ה סמ"ב במעשה דריינוס דלא מתכשרא כ"א אחר הסרת הקרום אחר שנפחוה וראו שאין בה שום טריפות דאי לא נפחוה יש לחוש שמא מחמת נקב שבה או שאר טריפות קרם עלי' עור זה ע"ש וע' בפר"ת סי' ל"ט סעיף קנ"ח וז"ל אם לא בדק וקלף הבשר בלוי לראות תחתי' וב"כ נאבדה הריאה או שקלף ומצא נקב אלא שיש לתלות שנעשה איזה נקב ע"י הטבח יש להטריף וברא"פ ס"ק קפ"ז שם מחלק דכשקלף בנחת יש להקל בהפ"מ אבל כשהוצרך לקולפו בכח הנפיחה מעכבת בכל גווני אפי' בדיעבד ע"ש. והטו"ז בסוס"י ל"ט אינו חולק ע"ז רק שכ' להתיר באם קלף הקרום ונמצא הריאה תחתיו שלם רק שהי' קמט דאין זה בכלל התנאי של הרמ"א שיהי' שלם ויפה אבל בלא בדקה אחר הקליפה אם הוא שלימה או נקיבה גם הט"ז מודה שהוא טריפה וכ"כ בלבוש סי' ל"ח סק"ע להטריף בלא בדק אחר בשר בלוי ע"ש וא"כ קליפת הסירכא דידן שהוא מדין קליפת בשר בלוי אי נאבדה בלא בדיקה כ"ע מודי שהוא טריפה וחידוש בעיני על הפמ"ג שהניח דין זה בצ"ע. וגם בלא"ה הא באמת דעת בה"ג הובא בב"י דצריך לנפוח כל ריאה מחשש נקבים ונהי דלא קיי"ל כוותי' מטעם דאם הי' נקב הי' יוצא סירכא ממנו כמבואר בפוסקי' אבל היכא שהי' סירכא ועברה ע"י מיעוך בודאי הבדיקה חיובית ומעכבת. ובנידן השאלה שכ"ת נשאל עלי' הדבר הזה לזרא בעיני איך יעלה ע"ד אדם שיש לו ידיעת בית רבו מעט בפוסקי' להכשיר בזה. והמורה הלזה עתיד ליתן את הדין על שחטא והחטיא את הרבים. והכלים שנתבשל בהן מהבשר הזה כלים שאפשר להכשירם יכשירו וכ"ח ישבר. דברי ידידו הדור"ש: סי' לד לישוב קאמינעשט בגלילות בוקאווינא בעזהש"י יום ו' עש"ק כ"ה תמוז תרמ"א לפ"ק סטריא: שלום להרבני המופלג הותיק ירא ה' מוה' דוב בעריל נ"י שו"ב: מכתבו הגיעני ונפשו בשאלתו נידן העופות שנקרע עור הצואר שלהם מנקירת פה עופות שהשוחטים שבסביבותיו מכשירין אותם ומעלתו שאוסר הוא בעיני הרואים כמתעתע ועל כן חילה פני לחוות דעי את מי הצדק: הנה בנחתך כל העור אפי' לא יצא דם מבואר בש"ך סי' כ"ג סק"ד וס"ק כ"א להטריף אף בהפ"מ אך בלא נקרע העור רק במקצת לא מעבר לעבר אפי' ביצא דם כתב הש"ך שם להכשיר בהפ"מ רק בטו"ז שם סק"ח כ' דבעוף אפי' נחתך מקצת העור טריפה ובפמ"ג שם כ' להחמיר בעוף כל שנקרע בידי אדם אף מקצת העור ומשמע דה"ה ניקור פה עופות וכן מבואר בשו"ת נוב"י מהדורא תנינא חיו"ד סי' כ"ג וז"ל בתשו' שם להשואל עוף שניקרו עופות עור הראש ממול עורף והורה להתיר יפה הורה כי מי החזיר הסימנין אחורי העורף לחוש לנקיבת הושט ממול עורף אך צריך לו להשגיח בהניקור אם לא נכנס בעומק מן הצדדין אבל אם לא נראה שום ריעותא בבשר שמן הצדדין בעומק פשיטא שאין כאן חשש נקיבת הושט כלל עכ"ל הרי דלא הכשיר רק בשניקרו הראש ממול עורף אבל בנידן שאלתינו שנקרו הצואר כנגד הסימנים בודאי יש לחוש לנקיבת הושט והנה בנמצא גרד יבש ואין מכירין ממה הוא כתב בטו"ז שם דבעי בדיקה מצד השני וכ' בפמ"ג שם דמשמע דאם בדקו בפנים ונמצא שניקב מעל"ע טריפה