הרי בשמים פד

הרמב"ם והרשב"א שכתבו הטעם באומר ללבלר כתוב גט לאשה דעלמא לכשאכנסנה אגרשנה דל"ה גט משום של"ש וא"כ ה"נ הוי של"ש ולהאמור נכון דעד כאן ל"א התם דכיון דל"ה בת גירושין ממנו הוי של"ש אלא כיון דבשעת כתיבה אינה כלל בסוג גירושין ממנו וכן הי' שייך לומר בשוטה דאוריית' שא"י לשמור את גיטה דאפי' בדיעבד אינה מגורשת שפיר י"ל דהוי של"ש כיון דל"ה בת גירושין כלל משא"כ בשוטה דרבנן הא לד' הרמב"ם הנ"ל ודעימי' בדיעבד מגורשת א"כ שפיר מיקרי בת גירושין ע' רש"י חולין דף ע"ב דכיון דבדיעבד מותר מיקרי בר דמים וע' בתוס' קידושין ס"ד ע"ב בהג"ה מתוס' ישנים שם ע"ש וא"כ לפי"ז כח התקנה הלזו במסירת הגט ביד שליח ליתן לה לכשתשתפה יפה אפי' אליבא דהרמב"ם והרשב"א הנ"ל ממ"נ אם הגיעה לשיעורא דא"י לשמור את גיטה ואינה בת גירושין מדאורית' הא א"צ כלל לגרשה שלא גזר רגמ"ה בכה"ג כנ"ל ואי עדיין לא הגיעה לשיעור זה דא"י לשמור את גיטה א"כ מהני שפיר מה שמוסר הגט ביד שליח להולכה ליתן לה לכשתתרפא דהא בכה"ג רק מדרבנן א"י לגרשה ומהני בעבר וגירש א"כ הא הוא בת גירושין וחשיב שפיר לשמה כנ"ל ובהכי אזדא נמי מה שחששו בזה חכמי קוש"ט הובא בהגהות מ"ל פ"ו מגירושין ובפנ"י בחי' גיטין ע' ע"ב מטעם הא דאמרי' בפ"ב דנזיר כ"מ דל"מ עביד השתא ל"מ משוי שליח ע"ש ולהנ"ל יהי' נכון עפימ"ש המ"ל בפ"ב מה' ביאת מקדש דהיכי דרק מדרבנן לא מצי עביד ל"ש כלל זה וסמוכין לדבריו נראה מהא דאי' בפסחים צ' ע"ב מדאוריית' מחזי חזי ורבנן הוא דגזרי בי' ויש להסביר שם מטעם כ"מ דלמ"ע כו' ולכך כשאינו רק מדרבנן שוחטין וזורקין עליו דשוב ל"ש הא דכל מילתא דלמ"ע כו' כיון דמדאוריית' מחזי חזי כו' ויש להאריך בזה בסוגי' שם ואכ"מ. א"כ בנ"ד מהני ממ"נ אי הויא שוטה מדאוריית' הא א"צ גט ואי ל"ה רק מדרבנן הא שפיר מצי משוי שליח. אמנם האי קושיא בלא"ה ליתא עפי"ד המח"א בה' שלוחין שכ' דהא דכ"מ דלמ"ע ל"מ משוי שליח ז"א אלא היכי דהדבר בעצם לא יוכל לעשותו כמו בנזיר י"ב בעושה שליח להפריש חלה בעודו קמח דא"י להפריש בעצמו כיון דבקמח ל"ש חלה וכן שם בעושה שליח לקדש אשה שיש לה עדיין בעל דאין בידו לעשות בעצמו עצם הקידושין אבל היכי דגם הוא מצי עביד תכלית הענין ורק איסורא הוא דרביע עלי' שפיר מצי משוי שליח ע"ש ולפענ"ד יש להוכיח זה מדא' בש"ס הטעם דדשלד"ע משום דברי הרב ודה"ת דברי מי שומעין וקשה תיפוק לי' משום כ"מ דלמ"ע לא מצי משוי שליח ונרויח בזה דאפי' אם יהי' השליח שוגג לא תועיל השליחות א"ו דהיכי דרק איסורא הוא דרביע עלי' ל"ש לומר כ"מ דלמ"ע כו'. ודומה לזה מצינו בתוס' פסחים דף פ' ע"א לענין כל דלא חזי בראשון לא חזי בשני דזה לא שייך אלא בטמא וחיגר דלא חזי בגופו בראשון לא חזי בשני אבל היכי שהוא בדרך רחוקה שא"י לבא לעזרה מחמת איסור דחוץ לתחום עי"ז לא מיקרי לא חזי דשפיר חזי רק איסורא הוא דרביע עלי' ע"ש וע' בתוס' חגיגה דף ב' ע"א ד"ה איזהו קטן שכ' שם לענין קטן שהגיע לחינוך דקרבן ראי' שלו אינו רק בתורת נדבה וא"ק ביו"ט למ"ד נדונ"ד א"ק ביו"ט ולא קרב עד למחר ואפ"ה לא מיקרי לא חזי בראשון כיון דגופו חזי אלא שאין היום ראוי עכשיו ע"ש ושם י"ז ע"א ד"ה יום טבוח. וע' בפסחים ס"ט ע"ב גבי ט"מ שחל ז' שלו להיות שע"פ דהאי מיחזי חזי ותקוני הוא דלא מיתקן והכוונה כיון דאלו עבר ועשה הזאה שפיר מיתקן וחזי לאכילה לכן שפיר מיקרי ראוי כיון דרק איסור הזאה דשבת רביע עלי' וע' עירובין ע"ח ע"ב עשאו לאשירה סולם מהו כו' א"ד אפי' לרבנן פיתחא הויא וארי' דרביע עלי' ע"ש ודוגמא לזה מצינו בטו"ז א"ח סי' ל"ב ס"ק י"ט שכ' בשם הב"ח דהיכי דעצם הדבר ראוי ורק איסור שבת רכיב עלה מיקרי ראוי לבילה ע"ש וע' בתשו' שאגת ארי' סי' ו' שהאריך בזה [ובחי' אמרתי לבאר בזה דברי התוס' בחגיגה ד' ע"א ד"ה אלא שכ' שם על הא דפריך התם במאי דממעט טומטום מראיי' וכי אצטריך קרא למעוטי ספיקא והיינו דכיון דנשים פטורות והאי אימא אשה הוא ממיל' הוי פטרינן לי' כי היכי דלא ליתי חולין לעזרה והקשו דלייתי ע"ת ואם אשה היא ליהוי נדבה ותי' דמבטל לי' מסמיכה כו' ול"ד לערל וטמא משלחין קרבנותיהם וגם לקמן ממעטינן לי' משום דכל שישנו בביאה ישנו בהבאה ולא משום סמיכה דהתם גברא בר חיובא היא וארי' הוא דרביע עלי' שא"י לסמוך אבל האי לאו בר חיובא הוי דאימא איתת' הוא ע"כ ואמרתי בכונתם עפי"מ שהקשו ביבמות ק"ד ע"ב ובכ"ד היכי ערל וטמא משלחין קרבנותיהם הא כיון דא"ר לסמיכה כל שא"ר לבילה בילה מעכבת ולכך כ' התוס' הכא דכיון דגבר' בר חיוב' הוא וארי' הוא דרביע עלי' הוי שפיר ראוי לבילה כד' הב"ת הנ"ל משא"כ הכא דדילמ' אשה הוא והוי א"ר לבילה וכה"ג מצינו בב"ב פ"א ע"ב גבי הקונה ב' אילנות בתוך של חבירו מביא בכורים ואינו קורא משום דספק הוא אי קנה קרקע או לא ופריך שם והא כל שא"ר לבילה בילה מעכבת ע"ש הרי דחשיב א"ר לבילה מטעם ספק דילמ' לא קנה קרקע ולאו בכורים נינהו וא"ר לקריי' וה"נ הטומטום הוי א"ר לבילה דילמ' אשה היא' וז"פ וברור] וע' תוס' פסחים צ"ד ע"ב ד"ה ואין ולפי"ז ה"נ איהו שפיר מצי לגרש ורק האשה ידה הוא דכאיב לה דומי' דא' ביבמות ס"ו ע"א והרי ערל וכל הטמאים שאינן אוכלין ומאכילין התם פומייהו כאיב להו ע"ש וע' בתוס' יבמות מ"ד ע"א שהקשו בהא דכל העולה ליבום כו' והרי חרש וחרשת שאינם עולין לחליצה ועולים ליבום ותי' דבני חליצה נינהו אלא פומייהו הוא דכאיב להו ע"ש וה"נ בנשתטית י"ל דבת כריתות הוא רק ידה הוא דכאיב לה והוי ד"א גרם לו ולא מיקרי לא מצי עביד ושפיר מצי משוי שליח. [ברם הא איכ' לעיוני מדברי הש"ס ב"מ ק"ב ע"א והשת' דאר"י א"ר אסור לזכות בביצה כ"ז שהאם רובצת עליהם כו' אפ"ת דנפלה לה לחצרו כל היכא דאיהו מצי זכי חצרו נמי זכיא לי' וכל היכי דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכיא לי' והשת' לפי סברא הנ"ל הא חצר הוא מתורת שליחות ואם בכה"ג דתכלית הענין יש כח בידו לעשותו ורק איסור' רכיב עלי' מצי משוי שליח ה"ה דהיל"ל דחצרו נמי יזכה לו וע' באס"ז שם שכ' חצרו נמי לא זכי' לי' פי' אפי' מדעתו ורצונו ובגניבה בלחוד הוא דרבי רחמנ' שיתחייב כפל ע"י חצרו מדכתי' אם המצא תמצ' ע"ש. ואפשר לומר דהתם אזיל אליב' דמ"ד חצר משום יד אתרבאי וצל"ע]: והנה לכאורה תקשי לפי"ד תמח"א הנ"ל מש"ס ב"ק ק"י ע"א אר"ש אם הי' כהן טמא בקרבן צבור נותנה לכל מי שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר ה"ד אי דאיכ' טהורים טמאים מי מצי עבדי כו' ופירש"י וכיון דלא מצי עבדי שליח היכי משוי ולהנ"ל קשה דהא אפי' למ"ד טומאה דחוי' בצבור והיכי דאיכ' טהורים טמאים לא מצי עבדי היינו לכתחלה אבל היכי שכבר קרב מרצה א"כ שפיר מיקרי מצי עביד דרק לכתחלה איסורי הוא דרכיב עלי' ובכה"ג לא מיקרי לא מצי עביד כו'. אמנם נלפענ"ד דהדבר נכון עפי"מ שמבואר בתוס' יומא ד"ז ע"א ד"ה דם שנטמ' דלמ"ד טומאה דחוי' בצבור אין הבשר נאכל אם הקריבוהו טמאים גם היכי דלא נטמא הבשר ע"ש והסביר דבריהם בספר טה"ק בחי' לזבחים ט"ז ע"ב משום דמאחר שהי' ראוי שהקרבן יהי' מחולל לגמרי ע"י עבודת הטמא רק שנדחית מפני מצות קרבן צבור ודי במה שניתר מה שצריך לרצות בצורך התקרבה אבל לא לאכילת הבשר משא"כ למ"ד הותרה א"כ אין כאן משום חילול עבודה כלל ולכן היכי דלא ניטמא הבשר מותר היא באכילה ע"ש ולפ"ז שפיר מקשי הש"ס היכי מכשרינן הקרבן אפי' לאכילה הא איהו לא מצי להקריבו בענין שיהי' נאכל כיון דהתם אזיל למ"ד טומאה דחוי' בצבור כמבואר בתוס' שם ולמ"ד דחוי' אין הבשר נאכל אם הקריבו הטמא אפי' לא נטמ' הבשר כנ"ל וא"כ לענין זה לא מצי עביד ולא מצי משוי שליח וכן מפורש יוצא מדברי השיטה מקובצת שם ד"ה תנינ' בשם הרא"ש וז"ל וי"ל דאתא לאשמעינן אעפ"י שכל בני המשמר טמאין ואיזה מהן שעבד יפסל בשר הזבח לאכילה מחמת הטומאה וע"י הכהן שאינו מן המשמר שנעשה שליח לעבודה הוא שהוכשר הבשר לאכילה הלכך יהא הבשר שלו כיון שא"א לו להיות ראוי לאכילה אלא ע"י קמ"ל עכ"ל הרי דס"ל דאם הי' נעשה ע"י הטמאין אף שהי' אפשר בענין שלא יטמא הבשר כיון דהפשט וניתוח כשר בזר ע' תוס' פסחים ע"ט ובמהרש"א שם. עכ"ז כפסל הבשר לאכילה ושינוי' דהש"ס דנאכל לבע"מ טהורין מובן לאשורו דבשלמא לענין שהכהנים כשרים יאכלו שפיר הי' מקשה כיון דאכילה זו הוא עבודה דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים וע"ז לא הי' מהני השליחות שיוכשר לאכילת עבודה כיון דהם ל"מ עבדי באופן זה ל"מ משוי שליח משא"כ לענין אכילת בע"מ טהורין שאינו דרך עבודה שפיר מצי אכיל כיון דלזה ל"ב שליחות דמהיכי תיתי דלא יוכשר הבשר לאכילה כיון שנקרב ע"י כהנים טהורים. אמנם אכתי קשה לכאורה לפי המובן מדברי הרא"ש הנ"ל דמיירי התם באיכ' כהן טהור במשמר אחר הא התם קאי למ"ד דחוי בצבור וצריך לאהדורי אטהרה א"כ אכתי הקושי' במק"ע טמאין מי מצי עבדי והאיך יכול לעשות שליח. וע"כ מוכרחין אנו לומר דהרא"ש קאי בשיטה זו דאף למ"ד ט"ד א"צ לאהדורי אכהן טהור שבמשמר אחר רק אטהורין שבבית אב אחר וכמו שהובא בספר מפה"י בב"ק שם בשם מהדורא בתרא דלא כד' הרמב"ם בפ"ז מב"מ וא"כ יכול גם הטמא להקריב ושפיר משוי שליח. אך עדיין יש להקשות מהא דאר"נ ביומא ז' ע"א מודינא היכי דאיכ' שירים לאכילה אע"ג דמדינא ק"צ קרב בטומאה מ"מ במנחה דנקמצת מהדרינן לעשות בטהרה שיהיו שירים נאכלין וא"כ ה"נ אף דמדינא היכי דליכ' כהן טהור במשמר זה א"צ לאהדורי אטהרה מ"מ היכי דאיכ' אכילה הא צריך לאהדורי אטהרה משום דאין מביאין קדשים לבית הפסול וא"כ ה"ה הכא נהי דלענין ההקרבה מצי עבדי גם אנשי משמר הטמאין מ"מ הא הכא איכא אכילה כדקתני עבודתה ועורה לא"מ וא"כ הא איכ' איסור דהפסד קדשים. ולד' המח"א הנ"ל ניחא דכיון דגוף ההקרבה מצי עבדי מדינא וא"צ לאהדורי אטהרה אע"ג דבדאיכ' אכילה איכא איסור דהפסד קדשים מ"מ הא זה אקרקפת' דגברא מנח וארי' הוא דרביע עלי' וזה מיקרי מצי עביד ושפיר מצי משוי שליח והנה אפי' אי נימא דבנ"ד מיקרי לא מצי עביד בעצם משום שאינה בת גירושין מכ"ז אפשר לומר עפי"ד הש"ס פסחים מ"ח ע"א וא"א איסור מוקצה דאוריית' מה לי איסור גופו מה לי איסור ד"א ע"ש יוצא מזה דהיכי שהוא דאוריית' מיקרי איסור גופו אף שהוא רק ע"י ד"א אפס היכי שהוא רק דרבנן מיקרי איסור ד"א. והכי אפשר לומר דכונת הש"ס פסחים ס"ט ע"ב שהבאתי למעלה דכיון דמדאוריית' מיחזי חזי ויכול ליטהר ע"י הזאה דאיסור הזאה בשבת אינו אלא מדרבנן שמא יעבירנו ד"א ברה"ר כדא' שם א"כ ל"ה רק איסור ד"א ולכך הוי שפיר לאוכליו וע' עירובין ל"ח ע"ב ע"כ לא פליגי רבנן על ריב"נ אלא בישן דלא מצי אמר אבל בניעור דא"ב למימר מצי אמר אע"ג דל"א כמאן דאמר דמי וקשה דהא גם ניעור לא מצי אמר דהא תחלת היום לא מצי מכוין כדקא' שם ובסוף