הרי בשמים עט

טומאת עצמן יש להן ולמאן דאמר טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן נתמעטו משקי בי מטבחיי' גם מטומאת עצמן ואם כן לפי זה לא קשה קושי' הפי' המשניות להרמב"ם הנ"ל די"ל דהמשנה דפסחים אתיא כמ"ד ט"מ לט"א דאוריי' וא"כ דם קדשים יש לו טומאת עצמן. וכן מצאתי בר"ע מברטנורה פ' בתרא דעדיות משנה ד' ע' בתיו"ט שם. ע"ש וכן צ"ל ע"כ במשנה דזבחים ר"פ דם חטאת דקתני שם דם חטאת שנטמא אין טעון כיבוס וע"כ מיירי שנטמא מדאורייתא דאל"ה הי' טעון כיבוס וכמ"ש התוס' שם ד"ה שלנה. וע"כ דאתי' ג"כ כמ"ד דם קדשים יש לו ט"ע וא"כ לפי"ז הא ס"ל בפסחים ט"ז דט"מ לטמא אחרים דאוריי' מדס"ל שם דספק משקין לכל טמא וגם ר"ש ס"ל התם דהוא דאוריי' ואף דאמרינן שם י"ז ע"ב דהדר בי' ר"י מ"מ הא מסיק שם דרק מכלים הוא דהדר בי' אבל באוכלין כר' יוסי ור"ש ס"ל וא"כ לר"י ור"ש אמרינן שפיר דאתמעטי משקי בי מטבחיי' רק מט"א אבל טומאת עצמן יש להן ולפי"ז שפיר א"ל ר"ש לר"י כ"ג ביו"כ יוכיח היינו היכי שאירעה טומאה בדמן של הפר והשעיר דדמן טעון הזי' על בין הבדים ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב דשם אין נכנס בבגדי זהב ואין הציץ עליו ואפ"ה מרצה ולשיטתינו דם קדשים אית לי' ט"ע כנ"ל ולפי"ז לכאורה י"ל דהרמב"ם לשיטתי' דס"ל בפ"א מפסוהמ"ק ה' ל"ו דדם קדשים אין מקבל טומאה כלל וע' בפ"י מט"א ה' ט"ז וע' בצל"ח בשי' רחסגה"כ סי' פ"ג דמדייק מדברי הרמב"ם דס"ל דאפי' טומאה דרבנן לית בי' וא"כ ליכא למימר לדידי' כ"ג ביו"כ יוכיח. אולם הא בורכא דהתינח אליבא דר"ש ליכא טומאה בפר ושעיר של יו"כ רק בדם משא"כ אליבא דהרמב"ם ז"ל דל"ל הא דר"ש דפרים ושעירים הנשרפין אינן מטמאין ט"א כמבואר בדבריו בפ"א מט"א ה' כ"ה. וא"כ שפיר משכחת בהו טומאה בבשר. אולם הדבר נכון עפי"מ דמבואר בכ"מ ספ"א מה' פסוהמ"ק דריצוי ציץ ל"ש רק גבי טומאה דאוריי' ולא בטומאה דרבנן וא"כ לפי"ז הלא ט"א ע"כ בעי הכשר ודם קדשים אינו מכשיר וא"כ במאי אתכשר הבשר הזה וע' ברמב"ם פ"ג מה' א"ה ה"ג שפוסק דפרים ושעירים הנשרפין אעפ"י שסופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר ובכ"מ שם ביאר דבריו שמפרש דמה שאמרו בנדה דנ"א צריכין הכשר טומאה ממק"א שאעפ"י שאר"י שמי שסופו לטמא טומאה חמורה א"צ הכשר ה"ד במי שיש לו הכשר טומאה ממק"א דהיינו שהוא מטמא את הנוגעים בו אפי' בלא מתעסקים לאפוקי פרה ופרים שאינם מטמאים את הנוגעים בהם בלא מתעסקים ע"ש וע' בירושלמי יומא פ"ו וע' בתשו' א"ז הח"צ סי' ק"ז מ"ש בזה וע"כ צ"ל כדמשני הש"ס בפסחים ד"ך ע"א גבי מחט ט"מ שנמצא בבשר קודש הב"ע בפרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עלי' אולם הרי כתב בקצוה"ח סי' ת"ו דז"א רק בקדשים קלים דכיון דממון בעלים הן איכא בהו ניחות' דבעלים משא"כ בקדשי קדשים לא משכחת בהו הכשר מים כיון דל"ל בעלים ע"ש וע' בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' ל"ט [ועפי"ז אמרתי ליישב קושי' התוס' זבחים ל"ד ע"א שהקשו על הא דקא' והבקר לרבות עצים ולבונה דמתכשרי' בחיבת הקודש דילמ' דוקא לבשר קאתי דמהניא בי' חיבת הקודש ולא בעי הכשר ונראה ליישב דקאי למ"ד בזבחים ק"א ע"א בחטאת דראש חודש דכתיב בי' ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שורף דס"ל לר"י ור"ל דמפני טומאה שנגעה בה שרפוה ע"ש וא"כ מוכח מזה דמהני בבשר הכשר חיבת הקודש בלא הכשר מים דהא שעיר ר"ח הוא ק"ק ול"מ בי' הכשר מים כנ"ל וע"כ דאתכשר' בחיבה"ק וא"כ כבר שמעינין מזה דמהני בבשר הכשר חיבה"ק וע"כ אצטריך קרא דוהבשר לרבות עצים ולבונה דל"ב בהו הכשר ומיושב קושי' התוס' ע"כ] וא"כ הא פר ושעיר של יו"כ הם קדשי קדשים וליכא בהו הכשר מים וע"כ מוכרחין אנו לומר דאתכשרי בחיבת הקודש וא"כ הא הרמב"ם ז"ל ס"ל בפ"י מט"א דחיבת הקודש מכשיר רק מדרבנן והמפורשי' העלו בדעתו דס"ל דאף דבכ"מ מהני חיבה"ק מדאוריי' אמנם בדבר שהוא אוכל רק שאסור בהנאה ועומד לישרף ל"מ לי' החיבה"ק רק מדרבנן כעין חילוק התוס' בב"ק ריש דף ע"ז ע"ש וע' בתוס' מנחות כ"א ע"א דל"ש חיבה"ק מדאוריי' רק בעצי מערכה שיש בהן אכילת מזבח והא דמבואר ברמב"ם ספ"א מט"א דפרים ושעירים הנשרפין מתטמאין ט"א ע"כ הוא רק מדרבנן כיון דההכשר אינו רק מדרבנן ובטומאה דרבנן הא ל"ש ריצוי ציץ כדברי הכ"מ הנ"ל וא"כ לדברי הרמב"ם לא משכחת בפר ושעיר של יו"כ טומאה דניבעי עלה ריצוי ציץ וא"כ שפיר פסק עודהו ע"מ מרצה אין עודהו ע"מ אינו מרצה אע"ג דס"ל טומאה דחוי' בצבור משום דלדידי' ל"ל כ"ג ביו"כ יוכיח כיון דלא משכחת לדידי' בפר ושעיר של יו"כ טומאה דליבעי עלה ריצוי ציץ לא בבשר וחלב ולא בדם כאמור: ועפ"י הסברא הנ"ל ארווח לן לבאר סוגיית הש"ס בחולין דף ב' ע"ב אמר רבה בר עולא הכי קתני הכל שוחטין ואפי' טמא בחולין כו' ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר ואם שחט ואומר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשירה כו' האי טמא במוקדשין מהכא נפקא מהתם נפקא דתנן כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה שהשחיטה כשירה בזרים בנשים ובעבדים ובטמאים ואפי' בקדשי קדשים ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעין בבשר כו' האי טמא דאיטמא במאי אילימ' דאיטמי במת בחלל חרב א"ר חרב ה"ה כחלל א"ה הוא ליטמיי' לסכין ואזיל סכין וטמיתי' לבשר כו'. ודקדקו המפורשים דאמאי נטר להקשות פירכא זו האי טמא דאיטמי במאי כו' עד אחר שהביא המשנה דכל הפסולין הי"ל להקשות מיד כדאוקי רבב"ע מתניתין דשחיטתן כשירה בטמא במוקדשין ואומר ברי לי האי טמא דאיטמי במאי כו'. וזה כביר אמרתי ליישב עד"ז דהנה רש"י ז"ל הקשה האי חרב ה"ה כחלל לא אצטריך דבלאה"נ מצי מטמא בשר דגברא הוי א"ה וסכין ראשון ובשר שני. אולם י"ל דהנה הר"ש בפכ"ט דכלים משנה ח' כ' בשם התוספת' בהא דחשיב שם במשנה שיעור ידות הכלים דהיותר משיעור זה לא נטמא כשנטמא הכלי ומבי' בשם התוספתא יד בן חולף חמשה טפחים ושל חולף עשרה ובמפרש שם חולף סכינא דאשכבת' כמו בית החליפות בפר' אמר להן הממונה ששם מצניעין סכיניהן [ע' בתוס' שבת קכ"ג ע"ב דסכינא דאשכבתא הוי סכין של שחיטה] והנה מבואר ברמב"ם ה' כלים דבידות כלים ליכא חילוק בין להכניס טומאה בין להוציא טומאה דהיכי דאתרבי לענין שיתטמא ע"י הכלי אתרבי נמי לענין שיטמא את הכלי וע' בפירש"י נדה כ"ו סע"א ובתוס' שם ד"ה מן התנור טפח וע' במ"ל פי"ז מה' כלים ולפי"ז לכאורה מ"פ הש"ס ליטמיי' לסכין ואזיל סכין וטמיתי' לבשר הרי בלא"ה מוקמינן לה שם בסכין ארוכה א"כ לוקמי בכה"ג שיד הסכין הוא ארוך יותר מעשרה טפחים שעדיין לא נקצץ היתר ואוחזו בהך חתיכה שהוא יתר על שיעור היד ובכה"ג לא נטמא הסכין כיון דשיעור יד הסכין לענין דאתרבי שיהי' ידו כמוהו הוא בחולף גדול עשרה טפחים ואם הוא אוחז במה שהוא יתר על שיעור היד הא לא נטמא הסכין ואמרתי לתרץ דהנה לכאורה לדברי רבינא בחולין ע"ג ע"א דס"ל כל העומד לחתוך כחתוך דמי ול"ה מגע ביה"ס [וע' ברמב"ם פ"ג מה' מקואות שפוסק כר"מ דבידות הכלים שהן ארוכין ועתיד לקוצצן אינו מטביל רק עד מקום המידה והיינו אליבא דרבינא משום כל העומד לחתוך כחתוך דמי וע' שעה"מ פ"ד מגירושין] א"כ לכאורה איך יפרנס כל הני משניות דכלים דהיותר משיעור יד אינו חיבור לטומאה הרי מיטמי ממילא מחמת נגיעה כיון דעומד לקצוץ כקצוץ דמי ול"ה מגע ביה"ס ועכצ"ל דאליבי' לא משכחת לה להך דינא רק בשנטמא בשרץ דאז לא יוכל להתטמ' מכח נגיעה כיון דקיי"ל אין כלי מקבל טומאה אלא מא"ה משא"כ בט"מ שפיר נטמא גם היותר מטעם נגיעה כיון דחרב ה"ה כחלל ונעשה א"ה. ולפי"ז ל"ק קושי' רש"י ז"ל דע"כ אצטריך לומר מטעם חרב ה"ה כחלל דהשתא ליכא לאוקמי כשהי' הבית יד ארוך יותר מכשיעור כנ"ל כיון דמיטמי מחמת נגיעה לרבינא דס"ל כל העומד כו' ול"ה מגע ביה"ס משא"כ אי ל"ה אמר חרב ה"ה כחלל והסכין הי' ראשון א"כ ל"ה מצי למיפרך מידי דנוקמי כשהבית יד אריך יותר מכשיעור ואי דמיטמי מחמת נגיעה ז"א דאי הוי ראשון הא אין הסכין מקבל טומאה ממנו דאין כלי מק"ט אלא מא"ה. ולפי"ז מיושב שפיר הא דהמתין בפירכא זו עד כאן ולא פריך מיד על רבה בר עולא משום דרבה מסתמא ס"ל כעולא אביו בחולין ע"ב ע"ב שם דרק בשעת פרישה מק"ט אבל כ"ז שהוא מחובר אף דעתיד לקצוץ ל"א כקצוץ דמי והוי מגע בית הסתרים ע"ש וא"כ לא הו"מ למיפרך ליטמיי' לסכין כו' דנוכל לאוקמי שהבית יד ארוך יותר מכשיעור וא"ל דכיון דחרב ה"ה כחלל מיטמי מחמת נגיעה ז"א דהתינח לרבינא דס"ל כל העומד כו' ול"ה מגע ביה"ס אבל לעולא הא ס"ל דהוי מגע בית הסתרים וא"י לקבל טומאה מחמת נגיעה א"כ בכה"ג הסכין לא נטמא כלל וא"ש. וכעת אומר בישוב קושי' המפורשים הנ"ל עפ"י הצעתינו הקודמת דהנה בחי' תורת חיים שם הקשה מ"פ ליטמיי' לסכין ואזיל סכין וטמיתי' לבשר הלא באמת הקשו התוס' בסוגיין על הא דקא' ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר הלא מפרכסת ה"ה כחי' ואינה מקבלת טומאה ותי' דחיישינן שמא יגע אחר פירכוס א"נ דוקא לענין העמדה והערכה כו' וא"כ מ"פ דילמ' ס"ל גם לענין טומאה מפרכסת ה"ה כחי' וע"כ אצטריך לתי' הא' של התוס' דחיישינן שמא יגע אחר פירכוס א"כ לא קשה ליטמיי' לסכין כו' דהא א"י לטמאות רק אחר פירכוס ואז אינו אוחז הסכין בידו ונראה דהנה באמת הקשו התוס' למה חיישינן שמא יגע בבשר הרי דם קדשים אינו מכשיר ותי' דחיבת מכשיר ולכאורה קשה דהרי רש"י ז"ל כ' בסוגי' דחולין שם דלהכי בחולין שנעשו עטה"ק שוחט לכתחלה בסכין ארוכה ובמוקדשין אסור לכתחלה אפי' בסכין ארוכה שמא יגע בבשר משום דחולין שנעשו עטה"ק אינו מוזהר רק מדרבנן ולא חיישינן משא"כ במוקדשין הוא מוזהר מדאוריי' שלא לטמאותו ולכך אסור לכתחלה וא"כ לפי"ד התוס' דמיירי שהוכשר בחיבת הקודש א"כ הא הכשר חיבה"ק אינו רק מדרבנן וא"כ גם במוקדשין הוא דרבנן ואמאי אסור לכתחלה וכבר הקשה כן הנוב"י בתשובותיו [ולד' המפורשים שהבאנו למעלה מ"ש בדעת הרמב"ם ניחא אמנם להחולקים עליו בזה קשה] אמנם י"ל דהדבר נכון עפימ"ש בצל"ח פסחים בשי' רחסגה"כ סי' נ"ה שם לחלק יצא שאם הלבונה בשעה שמתקדשת בכלי שרת המקדשו קדושת הגוף והכלי הזה טמא או הכשר חיבת הקודש עם הטומאה באין כא' אז חיבת הקודש דאוריית' ונטמא הלבונה אפי' למנות בו ראשון ושני אבל אם אחר שנתקדשה בכלי אח"כ נגע בו שרץ או דבר אחר אז לא מהני חיבת הקודש רק מדרבנן מעלה בעלמ' ע"ש וכ"כ סברא זו בחי' לפסחים ע"ט. וא"כ לפי"ז יתיישב שפיר דהא אמרינן במנחות ע"ח דסכין מקדשה ככלי שרת וע' בסוטה י"ד ע"ב דקא' מידי דהוי אדם דם אע"ג דקדישיתי' סכין בצואר בהמה הדר מקדיש לי' בכ"ש וע' פירש"י שם. ולפי"ז חיישינן שמא יגע בבשר עם השחיטה בשעת פירכוס. דאז כיון דהסכין המקדשו הוא המטמאו אז הא חיבה"ק מכשיר מדאוריי' כנ"ל