הרי בשמים עח

בא התיקון בשעת הקלקול וא"כ הוכחת ר"ש אינה אלא לר"י דבעי שיהי' התיקון בשעת הקלקול משא"כ הרמב"ם ז"ל הא סובר דאפי' התיקון בא אח"כ הוי מתקן א"כ ליכא ראי' מהא מדלא א"ל הבא אחרת תחתי' דאיכ' למימר משום דצריך לאהדורי על חילול יו"כ: עוד י"ל בישוב ד' הרמב"ם ז"ל דהנה באמת יש להקשות על תי' התוס' הנ"ל שכתבו דר"ש מוכיח מדלא א"ל הבא אחרת תחתי' הרי באמת יש להבין במאי הוכשר בשר השעיר הרי דם קדשים אינו מכשיר וליכא למימר שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עלי' כדא' בפסחים ד"ך ז"א דהא הכשר מים בעי ניחות' דבעלים והשעיר כיון דבא מתרומת הלשכה הא ל"ל בעלים ע' קצוה"ח סימן ת"ו ועכצ"ל דאתכשר בחיבת הקודש וא"כ הלא הרמב"ן ז"ל פוסק בפ"י מט"א ה' י"ז דחיבת הקודש אינו רק מדרבנן וא"כ כיון דאינו אלא מדרבנן האיך נוכל לומר להביא קרבן אחר הלא ביבמות ד"צ פריך הש"ס האיך יוכלו חכמים לעקור דבר מה"ת דהא חולין שנב"ע דאוריית' ומשני דבעלים נתכפרו וכן בפסחים ד"פ ע"ב הקשו שם התוס' דהיכי מחייבינן ע"י דרבנן להביא פ"ש ולעקור איסור דחשנ"ב שהוא מה"ת בקו"ע וע' בצ"ק זבחים מ"ה שהסביר דברי הכ"מ ספ"א מה' פסוהמ"ק שכ' דבטומאה דרבנן ל"ש ריצוי ציץ משום דע"י טומאה דרבנן לא יוכל להביא חולין בעזרה ול"מ ריצוי ציץ ע"ש וא"כ נהי דלענין חילול יו"כ אפשר לומר דהוי מקלקל כדברינו הנ"ל מ"מ איסור דחולין בעזרה איכא ועכצ"ל דר"ש פריך לר"י לשיטתי' בפסחים כ"ב ע' בתוס' שם דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאוריית' ושפיר פריך לדידי' דנימא לי' הבא קרבן אחר וכה"ג משני הש"ס בנזיר ק"ט. ולפי"ז מיושב שפיר דברי הרמב"ם דאיהו לשטתי' אזיל דפוסק דחולין שנ"ב דאוריית' עיי' בלח"מ פ"ב מה' שחיטת וא"כ ליכא למיפרך מכ"ג ביו"כ די"ל כקושי' התוס' הנ"ל דדילמא מטעם דא"א בציץ ודחוי' היא ואי מדלא א"ל הבא קרבן אחר ז"א דכיון דע"כ הטומאה אינה רק דרבנן דחיבה"ק דרבנן א"כ א"א לנו לצוות להביא קרבן אחר דחכמים א"י לעקור איסור דחשנ"ב שהוא מה"ת: עוד הנה מקום אתי בישוב דברי הרמב"ם ז"ל דהנה בקושי' המפורשים הנ"ל שהקשו דלא אפשר למימר לי' להביא קרבן אחר משום דאיכא חילול יו"כ י"ל דהרי אפשר לשחוט ע"י שנים דהא קיי"ל כחכמים דראב"ש דשנים שוחטין זבח אחד בחולין ד"ל וגם קיי"ל לענין מלאכת שבת שנים שעשאוה פטורין וא"כ אפשר לשחוט ע"י שישחוט עוד א' עם הכ"ג דהא קיי"ל כמ"ד ביומא מ"ב דשחיטת פרו של כ"ג בזר כשירה דשחיטה לאו עבודה היא וא"כ לא יהי' חילול יו"כ אמנם אכתי אינו מיושב דהתינח לענין מלאכת נ"נ דהוא משום שמתקן להוציא מידי אבמ"ה שפיר י"ל דאם שוחטין שנים הוי שנים שעשאוה כיון דהתיקון הלז נעשה ע"י שנים. אולם הרי בשחיטת קדשים דצריך לדם לזריקה הא איכא ג"כ מלאכת מפרק ע' פנ"י ביצה י"ב וא"כ לגבי מלאכת מפרק אפי' ישחטו שנים ל"ש שנים שעשאוה כיון דכ"א עושה מלאכת הפירוק בפ"ע שמפרק הדם. ואף דאם נפסל הקרבן הא א"צ שוב לדם מ"מ הא איהו סבר שיוכל לזורקו וע' בתוס' שבת ק"ו ע"א שכ' דחובל ומבעיר בא"ה הוי מלאכה הצל"ג כיון שהוא סבור שיוכל ליתן לכלבו או לבשל בו קדירה]. אמנם י"ל דהכא הא ר"ש קא' כ"ג ביו"כ יוכיח וא"כ הא מפרק הוי תולדה דדש ורבנן דר"י סברי בשבת ע"ה ע"א דאין דישה אלא בגידולי קרקע וסתם רבנן דר"י היא ר"ש ע' עירובין מ"ו ע"ב ופסחים י"א ע"א וא"כ ליכא לדידי' בשחיטת בהמת קדשים משום מפרק וא"ש וא"כ לפי"ז י"ל דהרמב"ם ז"ל לשיטתי' אזיל דס"ל בפ"ח מה' שבת ה"ז דחובל בחי חייב משום מפרק וא"כ ס"ל דיש בחבלת בהמה משום מפרק וא"כ ליכא לדידי' התקנה לשחוט ע"י שנים וא"כ ל"ק לדידי' מכ"ג ביו"כ די"ל משום דא"א כקושי' התוס' ואי דאפשר להביא אחרת ז"א דהא לדידי' ע"כ יהי' חילול יו"כ והוי לא אפשר ודוק: ובאופן היותר מורווח איפשר לומר בישוב דברי הרמב"ם ז"ל עפי"מ שנאמר בקושי' התוס' הנ"ל שהקשו דמאי ראי' מייתי מכ"ג ביו"כ דילמ' משום דא"א להיות הציץ ע"מ ודחוי' היא בצבור. ונראה עפי"מ דא' בגיטין נ"ד ע"ב כ"ג ביו"כ יוכיח דכי אמר פגול מהימן וביאר שם הפנ"י דדייק מגופי' דקרא דכתי' וכל אדם לא יהי' באה"מ ואיס"ד דלא מהימן א"כ היכי דאתרמי דאמר כ"ג דפגול היכי ליעביד כיון דכל העבודות אינן כשרות אלא בו והוא יודע בעצמו שפיגל בפנים תו לא מצי למיעבד שאר עבודות מתן דם על המזבח והקטרת האימורין דהא לגבי נפשי' שוי' חד"א להקריב קרבנות שכבר נתפגלו וכל העבודות נפסלין שצריכין להיות על הסדר וא"כ היכי א"ת וכל אדם לא יהי' באה"מ דהוי מילת' דאתי לידי תקלה אע"כ דכ"ג מהימן ע"ש ולפי"ז הא באמת אין עא"נ באיסורין אלא היכי שהוא בידו וא"כ לפי"ז י"ל דה"נ הוכחת ר"ש הוא מכ"ג ביו"כ דהרי לא יהי' נאמן כשיאמר שנטמא משום דל"ה בידו שאין לו שרץ בעזרה שיהי' בידו לטמאות הקרבן והוי מילת' דאתי לידי תקלה דאם יאמר הכ"ג שנטמא השעיר ואנחנו הא לא נאמין לו שיהי' צריך להביא קרבן אחר והכ"ג הא שוי' חד"א אי נימא דאין עודהו ע"מ אינה מרצה ושפיר מוכח דהציץ מרצה אפי' כשאינו ע"מ ולא אתי לידי תקלה. אמנם לכאורה י"ל דז"א דהרי אפי' לומר שוי' חד"א דהא גם לפי דבריו שנטמא דחוי' היא בצבור וא"כ הדרק"ל מאי ראי' מייתי מכ"ג ביו"כ אמנם הדבר נכון עפי"מ דא' בפסחים ל"ד ע"א על המשנה דשתילי זיתים שנטמאו ושתלן טהרו מלטמא ואסורין מלאכול ומפרש התם טעמ' דנפסלו בהיסח הדעת ופירש"י כשנטמ' מתחלה הסיח דעתו מהם שוב מלשומרן ונפסלו בהיסח הדעת וע' בפנ"י שם שהוציא מדברי רש"י ז"ל דס"ל דכל דבר שנטמא ממיל' נפסל בהיסח הדעת ע"ש [וע' זבחים ד"כ ע"ב בהא דמיבעי' לן שם טומאה מהו שתועיל לקידוש ידים ורגלים כו' א"ד כיון דהדר חזי ע"י טבילה לא מסח דעתי' עיי"ש] ולפי"ז הא איכא שם פלוגת' דר"י ור"ל לענין הסה"ד דר"י ס"ל היסה"ד פסול טומאה הוי ור"ל ס"ל פסול הגוף הוי ולפי"ז י"ל דר"ש ס"ל כמ"ד פסול הגוף הוי וא"כ פריך שפיר כ"ג ביו"כ יוכיח דאי נימא דהציץ אינו מרצה כשאינו ע"מ אתי לידי תקלה לכשיאמר הכהן שנטמא דלא נאמין לו כנ"ל והאיך יוכל אח"כ להקריב הא שוי' אנפשי' חד"א ואי דעכ"ז יוכל להקריב משום דבאמת טומאה דחוי' בצבור וכאמור ז"א דהא הכ"ג כשאומר שנטמא הא סבור שיאמינו לו א"כ הסיח דעתו מהקרבן דכיון דאיכא לאהדורי אטהרה מהדרינן וא"כ הקרבן נפסל בהיס"ד וכיון דהסה"ד פסול הגוף הוי הא פסול הגוף לא נדחה בצבור וע"כ מוכח מזה דגם כשאינו ע"מ מרצה ול"צ לאהדורי אטהרה וא"כ לא הסיח דעתו. ודחי לי' הנח לכ"ג ביו"כ שטומאה הותרה לו בצבור ובלא"ה א"צ לאהדורי אטהרה וליכ' היסח הדעת ומה מאד נכון לפי"ז ליישב. קושי' התוס' ישנים הובא בשעה"מ פ"ד מה' ביאת מקדש שהקשו על הא דמשני הנח לכ"ג ביו"כ שטומאה הותרה בצבור תינח בשעיר בפר מא"ל דהא הוי קרבן יחיד ולהאמור יתיישב שפיר דהא בפר שפיר איכא למימר מטעם דחוי' וכמבואר במשנה רפ"ב דתמורה דפרו של כ"ג דוחה את הטומאה ואי דנפסל בהיסה"ד כנ"ל ז"א דהא על הפר שפיר יהי' נאמן כיון דהפר בא משלו והבעלים נאמנים על שלהן ושפיר נימא לי' הבא קרבן אחר והבן ועפי"ז מיושב ע"נ ד' הרמב"ם הנ"ל דאיהו לשיטתי' אזיל דס"ל בפי"ט מפסוהמ"ק דהיסה"ד פסול טומאה הוי וכדקיי"ל בכ"מ הלכה כר"י לגבי ר"ל וא"כ בלא"ה ל"ק דאין ראי' מכ"ג ביו"כ דנוכל לומר הטעם משום דדחוי' היא בצבור א"כ לא שוי' חד"א וכנ"ל ואי דכיון דאיהו סובר שיאמינו לו מסיח דעתו ז"א דהא גם הסה"ד אינו רק פסול טומאה וכיון דטומאה דחוי' בצבור ממיל' גם הסה"ד נדחה בצבור ונכון הוא ע"ד החידוד ודוק ומה שתמהת על תי' הב' של התוס' שם שכ' דס"ל לתנא דבריית' כמ"ד אין הציץ ע"מ א"מ דהא אי דחוי' בצבור ע"כ מרצה אפי' אין הציץ ע"מ מכח הוכחה דכ"ג ביו"כ כקושי' הר"י קורקס על הרמב"ם. כבר קדמך בזה השעה"מ פ"ד מביאת מקדש ולמען הראות לך חביבותיך גבן הנני להעתיק לך מה שדרשתי בענין זה ביומא דכלה בק' זלאזיטץ בביהכנ"ס בשנת תרל"ב בהיותי אב"ד שמה וזה תורפה: סימן כב יומא דף ז' ע"ב תנאי היא דתניא ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו ע"מ מרצה דברי ר"ש ר' יהוד' אומר עודהו על מצחו מרצה אין עודהו ע"מ אינו מרצה א"ל ר"ש כ"ג ביו"כ יוכיח שאין עודהו ע"מ ומרצה א"ל ר"י הנח לכ"ג ביוה"כ שטומאה הותר לו בצבור כו': הקשה הר"י קורקס הובא בכ"מ בפ"ב מה' ביאת מקדש שלפי דברי הש"ס כאן יהי' פסקי הרמב"ם ז"ל סותרין אהדדי שהוא פוסק שם דציץ בשעה שישנו ע"מ מרצה ובשעה שאינו ע"מ אינו מרצה ופוסק ג"כ דטומאה דחוי' בצבור וא"כ תשאר לדידי' פירכת ר"ש כ"ג ביו"כ יוכיח ונלפענ"ד לתרץ דהנה לכאורה יש להקשות מ"פ ר"ש כ"ג ביו"כ יוכיח הרי איהו גופי' ס"ל בתוספתא הובאה בתוס' ב"ק ע"ז ע"א ד"ה פרה דפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אינו מטמאין ט"א הואיל ולא היתה להן שעת הכושר וא"כ הלא הקרבנות שלא הי' לובש בהן רק בגדי לבן הי' פרו של כ"ג ושעיר הפנימי הנשרף וא"כ אליבא דר"ש הא ליכא טומאה כלל בפר ושעיר הנשרף ואי דמשכחת טומאה גבי האמורין וכמ"ש התוס' בחולין פ"א סוף ע"א דאליבא דר"ש אמורי עולה מטמאין ט"א משום דאכילת מזבח שמה אכילה. ז"א דמלבד דבהקטרת האמורין הא הי' לובש בגדי זהב כמבואר ברמב"ם פ"ד מה' עבויה"כ ה' ב' וא"כ הי' לבוש ג"כ הציץ ושפיר מרצה. אמנם אפי' למ"ד ביומא ס"ז ע"ב דהקטרת האמורין הי' אחר הוצאת כף ומחתה וא"כ לכאורה הי' מקום לומר שאם נטמאו האמורין בשעת הוצאת כף ומחתה ולא הי' הציץ עליו כדחו אפי' אם לובש אח"כ הציץ דכיון דאין בידו אז ללבוש הציץ נדחי מהקטרה ושוב אין חוזרין ונראין. אולם לו יהי' כן הרי קיי"ל בפסחים ע"ח נטמא החלב והבשר קיים זורק את הדם וא"כ אף שנטמאו האמורין יכולין לזרוק הדם. וכבר העיר בקושיא זו א"ז הגאון מופת דורו מו"ה שאול זצוקללה"ה אבד"ק אמשטרדם בספרו בנין אריאל אמנם נראה דהנה במשנה פסחים פ' ע"ב מבואר שהציץ מרצה על טומאת הדם ובפיהמ"ש להמב"ם שם הקשה דהא דם קדשים אין להם טומאה. והוא ז"ל תי' דהך משנה נשנית קודם שהעיד יוסף בן יועזר על משקי בית מטבחיי' דדכן] אולם הרי מבואר בסוגיא דרחסגה"כ דהך מילתא אי משקי בי' מטבחיי' יש להן טומאת עצמן או לא תליא בהא דלמ"ד טומאת משקין לטמא אחרים דאוריי' נתמעטו משקי בי מטבחיי' רק מטומאת אחרים אבל