הרי בשמים עז

דיעלה הרבה יותר מכדי דמיהן ויהי' הפסד להקהל דכשיבנו בה"כ חדשה תהי' ההוצאה מועטת מכאשר יפדוה כעת בכה"ג בודאי אין חייבין לפדותה גם אי הי' בהכ"נ של כרכין וגם הא הטעם של הפוסקים דבשאר ארצות שבח"ל ל"א ע"ת עשויות משום דעתידין ב"כ ובמ"ד שבח"ל שיוקבעו בא"י ובנידן שאלתינו הא הקרקע הוא בשכירות מעכו"ם וזה בודאי לא יוקבע בא"י עיי' בתשו' כנ"י סי' ט'. ויש לצרף גם מ"ש בתוספת רי"ד בחי' מגילה שם דהא דאמר רבא שם ל"ש אלא שלא מכרו זט"ה ובלא מא"ה כו' זה קאי אמילתא דרשב"נ דקא' אבל של כרכים לא מצי מזבני לי' וקא' רבא שאם מכרוהו זט"ה במא"ה מכור הוא ויצא מקדושתו ע"ש וא"כ לשיט' זו גם בה"כ של כרכים נמכר לעולם עפ"י זט"ה במא"ה וכ"מ מדברי רש"י שם שנוטה לפירוש זה וכ"מ מדברי התוס' ב"ב דכ"ג סע"א ד"ה אחולי אחלי גבי' עייש"ה ולכאורה נראה לפענ"ד ראי' לשי' זו ממשנה נדרים מ"ח ע"א דקתני מותרים בשל עולי בבל ואסורים בדבר של אותה העיר ואיזהו דבר של אותה העיר כגון הרחבה והמרחץ ובה"כ ופי' הר"ן מפני שאין לאנשי עוד אחרת חלק בהן שהן יכולין למכרו זט"ה במא"ה והו"ל כשותפין שהן אוסרין זע"ז ולכאורה קשה היכי קתני מילתא דפסיקא דאסורין בבה"כ האיכא בהכ"נ של כרכין שא"י למוכרו זט"ה וא"כ יהי' מותרין וגם הו"ל למיחשב של כרכין ברישא להיתרא עם של עולי בבל א"ו דגם של כרכין נמכר עפ"י זט"ה במא"ה ונהי דמסקנת הפוסקי' להלכה הוא דבה"כ של כרכים א"י למכור זט"ה במא"ה מ"מ יש לצרף דיעה זו דנימא דעכ"פ היכי שכבר נחרב יהי' רשאין למוכרה. עוד יש לצדד בנ"ד דיהי' רשאין למוכרה אפי' יהי' של כרכין כיון דכבר נתמשכן וצריך להוציא מעות הרבה לפדותה והרי כ' התוס' במגילה כ"ו ע"א ד"ה כיון הטעם דשל כרכין אין רשאין למוכרה כיון שרבים מעלמא נותנים לסייע בבניינה א"י למוכרה בלי דעתם. אמנם בכה"ג אמדינן דעתייהו דבודאי ניחא להו וזכין לאדם שלא בפניו דהא המ"ב כ' בתשו' סברא זו בחזי בי' תיוהא רק שהמג"א בסי' קנ"ג סק"ז מפקפק עלי' דאיך אפשר למכור של אחרים שלא מדעתן הרי אסור לגזול ע"מ לשלם יפה ממנו ע"ש וכ"ז ניחא היכי שהם רוצים למכור לכתחלה משא"כ בנ"ד שהשר כבר לקחה בסיקוועסט בודאי אין מחויבין לשלם יתר מכדי דמיהן כדי לפדותה דאמדינן דעתייהו דאחרים דניחא להו יותר להחליטה ולבנות חדשה בסך פחות מזה דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו. אמנם לטעם הראשון שהובא בתוס' שם כיון דרבים מתפללים בו חמירא קדושתי' וכ"כ הפמ"ג במש"ז סי' קנ"ג סק"ו א"כ ל"ש סברא הנ"ל דלאו מטעם שמא אינם מרוצים במכירה קאתינן עלה. אולם נראה דטעם זה דחמירא קדושתי' ל"ש רק היכי שהבה"כ עומד בבניינו שמתפללין בו עדיין אבל כשכבר חרוב ל"ש לומר דחמירא קדושתי' ואע"ג דמצינו גבי ס"ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שא"מ מקדושה חמורה לקדושה קלה היי"ד בס"ת ותפילין שיש בהן קדושת הגוף דמתקדשי בכתיבה משא"כ בהכ"נ הא אינה מתקדשת אלא בתפילה כדאי' בש"ע סי' קנ"ג ס"ח ע"ש א"כ כשכבר חרוב דא"א להתפלל ל"ש לומר דחמירא קדושתי' וזה ברור בסברא: וכל הפלפול הנ"ל לא צריכין רק אי הי' ביה"כ של כרכין משא"כ בנידן שאלתינו דלכל הדיעות ל"ה רק בה"כ של כפרים פשיטא דנמכר עפ"ז זט"ה במא"ה ואע"ג דאין הקהל מקבלים עתה מעות בעד הבה"כ וליכא דבר שתחול הקדושה עליו דהא לדעת הר"ן שהבאתי למעלה הקדושה חלה מקודם על המעות ואח"כ מפקיעין הקדושה מהדמים מ"מ הא לא גרע ממתנה דקיי"ל בסי' קנ"ג סי"א דמותר משום דאי לאו דהו"ל הנאה מיני' ל"ה יהבי לי' הדר הו"ל כמכר אע"ג שהנאה זו כבר חלפה והי' חול הה"נ מתחלל על ההנאה של שכירות המקום מהשנים שעברו. ולבר מן כל דין הלא המקום הי' להם בשכירות וא"כ אפי' לפי"מ שהוב' בתוס' ערכין כ"א ע"א ד"ה ה"ק כו' בשם התוספת' דהקדישה שוכר מקודשת מ"מ אינו חל ההקדש רק כל ימי משך השכירות ואח"כ פקעה בכדי כמבואר שם וע' נדרים ל' (אם לא שנימא דזה הוי כעין מ"ש הר"ן בנדרים דמ"ז ריש ע"א וז"ל ומקבל בטסק' לאו היינו שכירות אלא הקרקע הוא של מחזיק לעולם ומורישו לבניו אלא שנותן דבר ידוע בכל שנה לבעלים הראשונים וכל כה"ג קנין הגוף מיקרי ולא שיעבוד בלבד כו' ע"ש ולפי"ז י"ל דאם הקהל היו מחזיקין המקום מהבהכנ"ס מהשר על אופן זה אפשר דבכה"ג כיון דקה"ג מיקרי מהני ההקדש ובכ"ז עדיין צ"ע אי מועיל בכה"ג ההקדש של המחזיק דהר"ן לא כ' שם רק דהמשכיר א"י להקדיש בכה"ג] וא"כ לית דין צריך בושש דרשאי להו להקהל להחליט הבהכ"נ ביד השר והלוקח רשאי לשמש בו כרצונו מטעמי דאמרן. א"ד הדור"ש באהבה: סי' כא לק' ראהטין. בעזהש"י יום ה' כ"ה אלול תרל"ו לפ"ק סערעטה. תחל שנה וברכותיה לכבוד ב"ד יד"נ האברך החריף המפואר יפה פרי תואר כש"מ שלום אלטר הלוי נ"י איש הורוויץ כעת הרב הגדול אבד"ק טויסט יצ"ו מכתבך הראשון גם משנהו קבלתי לנכון. ולאשר הגיעו הימים אשר אין לאדם חפץ בפלפולים כי יומי דחושבנ' אינון. והימים ימי ביקור ופשפוש מעשה אנוש שעל כן יהיו דברי מועטים ויספוק נא לך הקיצור: ע"ד הרמב"ם שפוסק בפ"ד מה' ביאת מקדש כר"ש דטומאה דחוי' היא בצבור ופוסק ג"כ כר"י דהציץ כשעודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה והקשה המהר"י קורקס מדברי הש"ס ביומא ד"ז ע"ב דקא' לי' ר"ש לר"י כ"ג ביו"כ יוכיח שאין עודהו ע"מ ומרצה והשיב לו ר"י הנח לכ"ג ביו"כ שטומאה הותרה לו בצבור. וא"כ כיון דהרמב"ם ז"ל פוסק דטומאה דחוי' בצבור שבה הפירכ' מכ"ג ביו"כ למקומה: הנה כבר הארכתי בחידושי בישוב דברי הרמב"ם האלה בפלפול עצום ועתה כאשר שטו עיני עוד הפעם בסוגי' זו עלה במצודת עיוני תל"י בישוב דבריו מחדש בדרכים נאותים. והנה בתחלה עלה במחשבה לפני לתרץ בפשיטות דהנה התוס' ביומא שם הקשו מאי ראי' מייתי ר"ש מיוה"כ דהציץ מרצה אפי' כשאינו על מצחו דילמא לעולם כשאינו ע"מ אינו מרצה וביוה"כ ה"ט כיון דא"א להיות ע"מ ולרצויי דחיא טומאה כיון דקרבן צבור הוא דאתא בטומאה מידי דהוי אטומאת גברי דלא מרצי ציץ עלה ודחיא טומאה. והנה באמת צריך להבין קושי' התוס' הרי מבואר בש"ס פסחים ע"ז ע"א דלמ"ד טומאה דחוי' בצבור בעי ציץ לרצויי ואי לאו הציץ לא הי' נדחה ע"ש בפירש"י ומבואר בתוס' מנחות ט"ו ע"א ד"ה והכא דדוק' בטומאת הגוף דל"מ בי' ציץ אמרינן בי' טומאה דחוי' אפי' בלא ציץ משא"כ בטומאת בשר כיון דמהני בי' ציץ לא נדחה בלא ציץ ע"ש וא"כ כיון דכללא הוא בידינו דטומאת בשר אינו נדחה בלא ריצוי ציץ אמאי נימא דבקרבנות שלפול"פ שלא הי' הכ"ג לובש הציץ יהי' נדחה אף טומאת בשר בלא ריצוי ציץ אדרבא נילף מכאן דאף שאינו ע"מ מרצה ולא נסתור הכלל דטומאת בשר לא נדחה בלי ריצוי ציץ ושפיר פריך ר"ש. אכן יש לפרש דכונת קושיית התוס' היא כך דנהי דבכל מקום כלל זה מסור בידינו דאין טומאת בשר נדחה בלא ריצוי ציץ היינו משום דאפשר בציץ אבל כ"ג ביו"כ הלא א"א בציץ א"כ יהי' נדחה בלי ריצוי ציץ ולא יהי' זה סתירה להכלל דאין טומאת בשר נדחה בלא ריצוי ציץ משום דאין דנין איפשר משא"א. אולם באמת י"ל דל"ק דהרי ר"י ס"ל ביבמות מ"ז ע"ב דגר בטבילה לחוד סגי וע"כ דיליף מאמהות כמבואר שם וע"כ דס"ל דנין אפשר משא"א ע"ש וא"כ שפיר פריך לי' ר"ש לר"י לשיטתך דס"ל דנין אפשר משא"א כ"ג ביו"כ יוכיח שאינו ע"מ ומרצה ואי דדילמ' הטעם משום דחוי' בצבור כקושי' התוס' ז"א דמהיכי תיתי לומר כן לסתור הכלל דטומאת בשר אינו נדחה בלא ריצוי ציץ ואי משום דכ"ג ביו"כ א"א ואין דנין אפשר משא"א ז"א דאיהו גופי' ס"ל דנין אפשר משא"א ועפי"ז ממיל' ל"ק על הרמב"ם ז"ל דאיהו יסבור כסתמ' דש"ס בכ"ד דאין דנין אפשר משא"א וכ"ה מסקנת הש"ס בסוכה ד"נ ע"ב דכ"ע ס"ל אין דנין אפשר משא"א וא"כ אין ראי' מכ"ג ביו"כ כאמור ומצאתי בס' יד דוד שכ' בשם גיסו ז"ל כסגנון זה אולם המעיין יראה כי לא דבריו דברינו עוד נראה בישוב ד' הרמב"ם עפי"מ שתי' התוס' לקושייתם הנ"ל דדילמ' הטעם בכ"ג ביו"כ משום דדחוי' בצבור ותי' דהוכחת ר"ש הוא משום דאם נטמא הקרבן בידו אפי' אם יש אחרת טהורה אין א"ל הבא אחרת תחתי' ואי אין עודהו ע"מ אינו מרצה לימא לי' הבא אחרת תחתי' כיון דטומאה דחוי' היא והקשו המפורשים דהרי כשם שטומאה דחוי' ובעי לאהדורי אטהרה כן שבת ויו"כ דחוי' וכמ"ש הכ"מ בפ"ב מה' שבת ע' יומא מ"ו ע"א דנראה דתליא בפלוגת' דרבה ור"ח שם] וא"כ מאי חזית לאהדורי אטהרה דילמ' בעינן לאהדורי על חילול יוה"כ דאם מביאין קרבן אחר הא אבמ"ל דשחיטת קרבן ראשון הי' שלא לצורך והוי חילול יוה"כ למפרע אמנם נראה ליישב עפי"ד הש"ס פסחים ע"ג ע"א דפריך שם לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור השוחט בשבת בחוץ כו' מאי תיקן [ע' בתוס' שם דהקושיא קאי גם לר"ש דעכ"פ תיקון קצת בעי] ומשני תיקן להוציאו מידי אבמ"ה ופירש"י לב"נ שאם אכלו אינו נהרג עליו. ובחידושי כתבתי להעיר מדברי התוס' שבת ק"ו ע"א שכ' אליב' דר"י לא חשיב מתקן אלא היכי שבשעה שבא הקלקול בא התיקון אבל אם אין התיקון בא בשעת הקלקול ל"ה מתקן א"כ ה"נ הא אין התיקון בא בשעת הקלקול דהרי כ' הראשונים ז"ל דהיכי דלישראל בלא"ה אסור ל"ש מי איכא מידי כו' וע' בפר"ח ובתבו"ש סי' כ"ז דהיכי דנתנבלה בשחיטה דאסורה בלא"ה לישראל אסורין הבנ"מ לבני נח משום דל"ש מי איכ' מידי כו' וא"כ התם הא בלא"ה אסור לישראל משום ע"ז או משום ש"ח וא"כ לאחר השחיטה כשהיתה מפרכסת עדיין היתה אסורה לב"נ משום אבמ"ה ולא בא התיקון עד שתמות א"כ הא בכה"ג ל"ח מתקן. וכתבתי לתרץ עפי"ד התוס' בחולין פ"ד ע"א וב"ק ע"ו שכ' דבעוף ל"א מפרכסת ה"ה כחי' [וכ"כ הבכ"ש בחי' לחולין ל"ג בדעת רש"י וכן העלה בתשו' ברית אברהם חיו"ד סי' כ"ה בדעת הרמב"ם] וא"כ הא בחולין ד"מ מוקים לבריית' זו בחטאת העוף וא"כ שפיר קא' דתיקן להוציא מידי אבמ"ה כיון דבעוף לא מפרכסת ה"ה כחי' ובא התיקון בשעת הקלקול וא"כ לפי"ז מיושב שפיר בסוגיין דקא' ר"ש לר' יהוד' לשיטתך דבעי' שיבא התיקון בשעת הקלקול שפיר מוכח מכ"ג ביו"כ דאפי' אין עודהו ע"מ מרצה מדלא אמרינן לי' הבא אחרת תחתי' ואי דצריך לאהדורי על חילול יו"כ ז"א דאי מביא קרבן אחר הא הי' על הראשון מקלקל ואי דתיקן להוציא מידי אבמ"ה ז"א דהא בבהמה אמרינן מפרכסת ה"ה כחי' וה"נ בלא"ה אסור לישראל כיון דנשרפין א"כ ל"ש מי איכא מידי כו' ואסורה לב"נ כשהיא מפרכסת א"כ לא