הרי בשמים עא

יוצא דהוא בשריפה רק מכלל שמיע לן וג"כ אינו מפורש בתורה כנותר ופיגול ולכך ל"ש בי' כל העומד לשרוף כשרוף דמי. אמנם אכתי תקשי ממשנה דכריתות הנ"ל מנותר. והנה לכאורה הי' נלפענ"ד ליישב עפימ"ש א"ז הגאון בתו"ג רס"י קכ"ד דל"ש כתותי מ"ש רק בדבר שצריך שיהי' השיעור מחובר ביחד בשלימות כשופר ולולב אבל בדבר שאף אם הוא כתות כשר ל"ש לומר כתותי מיכתת כמבואר בחולין ס"פ כה"ד ולכך פריך הש"ס במנחות רק לר"ש אמאי נותר ופרה מטמאין ט"א מטעם דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי וכמאן דליתא בעולם כלל דמי אבל לרבנן ל"ק כיון דט"א בעי שיעור וכתותי מ"ש כיון שאפי' הוא מפורר מטמא ט"א כמ"ש הראב"ד בפ"ו מה' ט"א לכך ל"ש בי' כתותי מ"ש ע"ש וע' ברמב"ם פי"ג מה' שבת שמחולק שם הרמב"ם והראב"ד לענין לחי של אשרה בדבר דבעי שיעור רק דסגי אם נשבר לשברים אי שייך בי' כתותי מ"ש וע' מ"ל פ"ד מט"א ה"ג] ולפי"ז ממילא מיושבים ג"כ קושיותיו הנ"ל כיון דלענין איסור הוצאה ל"ב שיהי' השיעור דוקא מחובר ביחד בשלימות ולכך ל"ש כתותי מ"ש. אולם באמת גוף סברת א"ז הגאון הנ"ל נסתר מדברי התוס' סוטה כ"ה ע"ב ד"ה לאו כגבוי דמי שכ' וצ"ע כלאי הכרם אמאי מטמאין ט"א ול"א כתותי מ"ש ע"ש הרי דאמרינן גם לענין ט"א הסברא דכתותי מ"ש ואשר הכריח לא"ז הגאון ז"ל לסברא זו מכח פירכת הש"ס מנחות הנ"ל דפריך מנותר ופרה אמאי מטמאין ט"א דוקא לר"ש ולא פריך לרבנן דנימא כתותי מ"ש י"ל לפענ"ד דבודאי ידע הש"ס מההיא שינויא דחיבת הקודש מכשרתן אבל לא הוי ידע דמשום חיבת הקודש יהי' טמא מדאוריי' וכמו שהוא באמת דעת הרמב"ם הנ"ל דחיבה"ק אינו אלא מדרבנן ולפי"ז לא הוי קשה לי' לרבנן כיון דמבואר בתוס' בכ"ד ע' שבת צ"א ופסחים ל"ג ע"ב בשם רש"י ז"ל דט"א מדאוריי' בכל שהו ורק מדרבנן בעי כביצה וא"כ ליכא קושיא לרבנן דנימא כתותי מ"ש וליכא שיעורא דממ"נ לגבי דאוריי' הא סגי בכל שהו ול"ב שיעורא ואי דמדרבנן בעי שיעור הא לגבי דרבנן מהני סברת חיבת הקודש ולכך פריך לר"ש דס"ל כל העומד כו' וא"כ הוו כמאן דליתנהו בעולם ואפי' מדאוריי' ל"ה בני קבולי טומאה ומשני חיבת הקודש מכשרתן אפי' לגבי דאוריי' ועוי"ל עפ"י דאמרינן ביבמות ק"ג ע"ב לענין בית המוחלט דמטמא בביאה ול"ש כדמיכתת דמי דכיון דכתיב ונתץ את הבית אפי' בשעת נתיצה קרוי בית וכן גבי סנדל המוחלט קא' דחליצתה כשירה דכיון דכתיב ושרף את הבגד אפי' בשעת שריפה קרוי בגד [ובמק"א הקשיתי ע"ד הש"ס הלזו מש"ס גיטין מ"ב ע"א ודילמא עבדי שהי' כבר מי לא תנן הכותב כל נכסיו לעבדו כו' רש"א לעולם הוא ב"ח עד שאמר כל נכסי נתונין לפ' עבדי חוץ מא' מריבוא שבהן טעמא דאמ' חוץ מא' מריבו' שבהן הא לא"ה קני אמאי והא עבד קא קרי לי' אלא עבדי שהי' כבר ה"נ עבדי שהי' כבר ע"ש וא"כ ה"נ נימא בגד שהי' כבר או בית שהי' כבר ודומה לזה הקשה בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' קכ"ב מש"ס מגילה פ' בני העיר דמדייק שם דביהכנ"ס שחרב בקדושתו קאי מדכתיב והשימותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהן שוממין ודילמא מקדשיכם שהי' כבר ותירוצו שם ל"ש הכא וצ"ע] וא"כ לפי"ז י"ל דלכך לא פריך לרבנן מפרה דנימא כתותי מ"ש די"ל כיון דכתיב ושרף את הפרה אפי' בשעת שריפה קראה רחמנא פרה משא"כ לר"ש מטעם כל העומד כו' פריך שפיר דלר"ש ל"ש סברא זו דאפי' בשעת שריפה כו' כמ"ש בשעה"מ פ"ד מה' גירושין שם ע"ש. ועוד בה שלישי' י"ל דלכך לא פריך הש"ס שם לרבנן. דהנה התוס' בסוטה הנ"ל כ' לענין כתותי מ"ש דהתינח לר"ש דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי אבל לרבנן מ"ט אמרינן כתותי מ"ש וכ' כיון דאיסור הנאה הוא לא הוי אלא כעפרא דארעא בעלמא ע"ש וא"כ לפי"ז י"ל עפי"ד רש"י ז"ל בכריתות כ"ג ע"א ד"ה בגסה שפי' שם דלכך מועלין בנותר אע"ג דאיסור הנאה הוא ולית בי' שו"פ מ"מ מועלין כשאר כל הקדשים האסורין בהנאה שמועלין בהן דהאי נמי חזי לגבוה שאם עלה לא ירד ע"ש ולפי"ז לא הו"מ למיפרך לרבנן מנותר דנימא כתותי מ"ש כיון דכל עיקר מאי דאמרי' לרבנן כתותי מ"ש הוא משום דאיה"נ הוא והוי כעפרא בעלמא וזהו תינח בשאר איה"נ שייך בהו לומר דהוי כעפרא בעלמא משא"כ בנותר לא נוכל לומר דהוי כעפרא כיון דחזי לגבוה שאם עלה לא ירד שלכך מועלין בו וממילא אזדא לפי"ז קושייתו מהמשנה דכריתות דאיך חייב על הוצאת שבת דבעי' כגרוגרת נימא כתותי מ"ש ז"א דבנותר ל"ש כתותי מ"ש כנ"ל ולפי"ז ל"ק נמי קושייתו מש"ס שבת הנ"ל דנימא מדאפסל ביוצא בעי שריפה ונימא כתותי מ"ש ולהאמור נכון דהרי קיי"ל במשנה זבחים פ"ד ע"א בפסול יוצא אם עלה לא ירד וא"כ הוי נמי חזי לגבוה כמו נותר לפירש"י הנ"ל ול"ש בי' לומר עפרא בעלמא ולכך ל"א כתותי מ"ש: עוד י"ל בישוב קושיותיו עפי"מ שנראה לפענ"ד דנהי דכבר הוכחנו דאפי' בדבר דל"ב שיהי' מחובר בשלימות יחד ג"כ אמרינן כתותי מ"ש כדברי התו"ג הנ"ל מ"מ נראה דהיא דוקא בדבר שא"א בשום ענין ליהנות ממנו אפי' שלכדה"נ אז אמרינן דהוי כעפרא בעלמ' אבל היכי דחזי ליהנות שלכדה"נ ל"א כתותי מ"ש והוא דהלא עיקר ראייתינו הוא מדברי התוס' סוטה הנ"ל שהקשו בכה"כ אמאי מטמאין ט"א נימא כתותי מ"ש ולכאורה יל"ד אמאי לא הקשו התוס' מערלה דקתני בברייתא במנחות שם ובכורות ט' דמטמא ט"א לרבנן קודם כה"כ ואמאי לא הקשו ג"כ דנימא כתותי מ"ש וע' בתוס' סוכה ל"ה ע"א שכ' דערלה ג"כ מצותה בשריפה מדאוריי' אע"כ דערלה כיון דחזי ליהנות שלכדה"נ כדא' בפסחים כ"ד ע"ב וכן שם כ"ה ע"ב מר בר ר"א אשכחי' לרבינא דשייף לה לברתי' בגוהרקי דערלה א"ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה כו' א"ל מידי דרך הנאה קא עבידנא וא"כ לא הו"מ התוס' להקשות מערלה דכיון דחזי ליהנות שלכדה"נ ל"ש בי' כתותי מ"ש משא"כ מכה"כ הקשו התוס' שפיר משום דקיי"ל בפסחים דהכל מודים בכה"כ שלוקין עליהם אפי' שלכדה"נ משום דל"כ בי' אכילה וא"כ שפיר הול"ל כתותי מ"ש וא"כ לפי"ז אזדי קושיותיו הנ"ל דממשנה דכריתות כיון דכתיב ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש היא א"כ כתיב לשון אכילה ובודאי אינו אסור אלא כדרך אכילה והנאה [ומ"ש הענ"י בקידושין נ"ו ע"ב דבפיגול ונותר אסור אפי' שלכדה"נ משום דכתיב באש תשרופו הוא תמוה דמה בכך דכתיב באש תשרופו הרי גם בכה"כ דכתיב תוקד אש אי לאו דל"כ בי' אכילה לא לקי אלא כד"א וא"כ בנותר דכתיב לשון אכילה וכן בפיגול כתיב ואוכליו עונו ישא בודאי לא אסור אלא כדה"נ. ובלא"ה דברי הפנ"י שם תמוהים דכתב שם לתרץ קושי' התוס' דלא חשיב חמץ בפסח משום דל"ח אלא הני דחזי ליהנות בהו שלכדה"נ הרי חשיב שם דב"ח וכה"כ דלקי בהו אף שלכדה"נ וגם הא בחמב"פ חזי ליהנות שלכדה"נ כמו שהרגיש בעצמו שם] וא"כ ל"ש בי' כתותי מ"ש וכן מש"ס שבת הנ"ל מפסול יוצא ג"כ ל"ק דהא איסור יוצא נפקא לן בפסחים כ"ד ע"א ובכ"ד מדכתיב לא יאכל כי קודש הוא כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתן וא"כ כתיב לשון אכילה ובודאי אינו אסור אלא כד"א. וא"כ ל"ק דנימא מדאיפסל ביוצא עומד לשריפה וכתותי מ"ש דכיון דחזי ליהנות שלכדה"נ ל"א בי' כמ"ש כנ"ל. ואם כנים אנחנו בזה נבא ליישב עוד הפעם מה שדקדק א"ז הגאון בעל תו"ג בהא דפריך הש"ס במנחות הנ"ל דוקא לר"ש מנותר ופרה אמאי מטמאין ט"א ולא פריך ג"כ לרבנן דנימא כמ"ש דהנה מה שחילקו דהיכי דחזי ליהנות שלכדה"נ ל"ש כמ"ש זהו שייך דוקא לרבנן אבל לר"ש כיון דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי דכיון דמצוה לשורפו כמאן דליתי בעולם דמי זהו שייך בכל ענין אפי' היכי דחזי ליהנות שלכדה"נ וראי' לדברינו מדברי הש"ס מנחות ק"א ע"ב ומודה ר"ש בב"ח שמטמא ט"א הואיל והיתה לו שעת הכושר וקשה אמאי ל"א ומודה ר"ש בחמב"פ שמטמא ט"א אע"ג דלר"ש חמב"פ אסור בהנאה כדא' בפסחים כ"ח אפ"ה מטמא ט"א משום שהיתה לו שעת הכושר קודם פסח ועכצ"ל דבחמב"פ א"א לומר דיטמא ט"א לר"ש משום דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה וכל העומד לשרוף כשרוף דמי ואינו מטמא ט"א משא"כ בב"ח דהוא מן הנקברין ול"ש כל העומד כו' וכמ"ש הפר"ח דע"ז של ישראל כיון דאינה טעונה שריפה אלא גניזה ל"א כל העומד כו' ע"ש וכ"כ בשעה"מ הנ"ל. ולפ"ז הרי כ' התוס' בפסחים ק"ה ע"א ד"ה מה לכה"כ כו' דבחמץ בפסח כיון דכתיב בי' אכילה לא אסור אלא כדה"נ ע"ש וא"כ אמאי נימא בחמב"פ כל העומד כו' הא חזי ליהנות שלכדה"נ א"ו לר"ש ל"ש סברא זו ולכך שפיר פריך הגמ' לר"ש דוקא אמאי נותר ופרה מטמאין ט"א ולא לרבנן וא"ש ע"נ והבן: והנה לכאורה הי' נלפענ"ד לתרץ קושיית מעלתו מהמשנה דכריתות דהנה התוס' בכריתות י"ד ע"א ד"ה אם ובכ"ד הקשו על הא דאר"מ אם הי' שבת והוציאו חייב דמה שייך חיובא דהוצאה בהדי חיובא דאכילה מה ענין זא"ז. ותי' משום דבשעת בליעה אתי נמי חיובא דהוצאה אע"ג דאכתי לא נח משום דבליעתן זהו הנחתן ע"ש ולפי"ז י"ל דהא קיי"ל בעמוד השחר נעשה נותר ואפשר דס"ל כמ"ד אפשר לצמצם וי"ל דמיירי דבשעה דשהאיר השחר עשה הבליעה וא"כ בא איסור הנותר עם איסור ההוצאה ביחד ובכה"ג ל"ש כתותי מ"ש דומיא דכ' הר"ן ז"ל בע"ז פ' כל הצלמים גבי הא דאין ישראל מבטל ע"ז של נכרי דילמא מגבה לה והדר מבטל לה וכ' דאף דאין זכיי' באיה"נ מ"מ מועיל זכייתו כיון דבעודה ביד נכרי ויש לה ביטול ובאין הקנין והאיה"נ כא' ע"ש. והה"נ י"ל דל"ש כתותי מ"ש כיון דהחיוב שרפה וההוצאה באין כא'. אולם באמת א"א לומר הכי דהרי בכריתות ד"ז ע"א פריך הש"ס באמת לרבי דאמר כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יו"כ מכפר היכי משכחת לה כרת דיוה"כ כיון דבכל שעתא ושעתא מכפר ומשני כגון דעביד עבידתי' סמוך לשקיה"ח דל"ה שהות לכפורי א"כ א"א לאוקמי בשגמר אכילתו עם עמוד השחר אך בדרך זה הנה מקום אתי ליישב עוד הפעם הקושי' ממשנה דכריתות הנ"ל עפי"ד התוס' בסוכה ל"א ע"ב ד"ה באשרה דמשה שכ' שם דבע"ז דגוי כיון דיש לה ביטול כתותי מ"ש ע"ש ולפי"ז י"ל עפי"מ דקיי"ל בזבחים מ"ג ע"ב דהפיגול והנותר שהעלן לגבי מזבח ומשלה בהן האור פקע איסור מהן ע"ש וא"כ בנותר ופיגול יש ג"כ תקנה לאיסורן ול"ש בהו כתותי מ"ש ולפי"ז מיושב ממילא עוד הפעם קושי' א"ז בעל תו"ג הנ"ל בהא דפריך הש"ס במנחות דוקא לר"ש מנותר ופרה אמאי מטמאין ט"א ולא פריך לרבנן מכח כתותי מ"ש דלרבנן לא הו"מ למפרך מנותר דלא יטמא ט"א משום כתותי מ"ש דכיון דיש תקנה לאיסורו ל"ש כתותי מ"ש משא"כ לר"ש פריך שפיר כיון דמצוה לשורפו וכל העומד כו' וכמאן דליתי' בעולם דמי והבן. אך הא קשיא לפי הצעה זו דהרי בעירובין ד"ו ע"ב אמרי' ירושלים אלמלא דלתותי' ננעלות בלילה חייבין עלי' משום רה"ר ומבואר דליכא דין רה"ר בירושלים ורק לאחר שנפרצו בה פרצות קא' בעירובין ק"א דיש לה דין רה"ר ע' תוס' פסחים ס"ו ע"א ד"ה תוחב וא"כ במשנה דכריתות הנ"ל ליכא למימר דמיירי שהוציא הבשר קודש רק מהעזרה ולחוץ כיון דירושלים קודם שנפרצו בה פרצות ל"ה רק כרמלית וליכא חיוב חטאת דהוצאה ועכצ"ל דמיירי