הרי בשמים סד

לא נעשה חשוד לשבועה כלל כמו שנתבאר בש"ע חו"מ סי' ל"ד ס"ה ובסמ"ע שם ס"ק י"ב ע"ש בהכרעת הריב"ש בטור סי' צ"ב ובש"ע שם ס"ב וע' בשו"ת מהר"ם מלובלין סי' נ"ח: ולבר מן כל דין כיון דאיכא למימר שהשו"ב הזה הי' מוחזק בדעתו שאינו עושה עבירה בזה אפי' אי באמת הי' עבירה לא נעשה חשוד בשביל זה דכל היכא דאיכא למיתלי בטעה ואומר מותר אין לפוסלו כמבואר בש"ס פז"ב. ובש"ע חו"מ סי' ל"ד ס"ד וסי"ב וסכ"ד וע' בתוס' ב"ק דף ל' ע"ב וב"מ דע"ב לענין שטר שנכלל בו קרן ורבית דהעדים אינם נפסלים דלא משמע להו דהלאו דלא תשימון חל גם עליהם ע"ש. וכן הביא בב"י סי' קי"ט בשם תשו' הרשב"א דהיכי דלא משמע להו לאינשי עבירה ל"ה חשוד ע"ש וע' בש"ע שם ס"ז וסח"י ברמ"א ומשמע הכי גם מדברי הש"ס ב"מ ד"ה ע"ב דרוצה לומר מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ומביא שם ראיות לסתור מכמה ברייתות וממרות דאמוראים ואמאי לא הביא ממשנה דשבועות מ"ה ואלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין כו' ונימא מיגו דחשיד אממונא חשוד אשבועתא אע"כ התם משום דמורי היתרא לנפשי' כדאי' שם מ"ח ע"ב הלכך לא נעשה חשוד והכי מפורש בסנהדרין כ"ו ע"ב ואר"נ גנב ניסן וגנב תשרי ל"ש גנב ומפרש שם באריסא ופירש"י דטרח בה ומורי היתרא ליטול דבר מועט יותר על חשבון מפני הטעות ע"ש הרי להדיא דהיכי דמורי היתרא לנפשי' כשר לעדות ובפרט כפי מכתב הרב ר' אברהם הנ"ל השו"ב מוחזק בחסידות ויראת ד' הוא אוצרו בודאי יש לדונו לכף זכות ואפי' לענין טבח שהוציא טריפה מת"י כ' בש"ך סי' קי"ט ס"ק ל"ג בשם תשו' מהרי"ו באדם ידוע שהוא יר"ש ומדקדק במעשיו אין מעבירין אותו ואמרי' בודאי משגה הוא עיין שם: מכל הלין טעמי יצא כנוגה משפט השו"ב הזה ועומד בחזקת כשרותו בלי שום בית מיחוש ואין כאן לא נדר ולא שבועה ולא שמתא. וליתר שאת יתיר נדרו ע"י פתח וחרטה דרבו הסוברים דהנשבע לתועלת חבירו מהני ההיתר בדיעבד בפרט במקום שלא קיבל טובה מהמשביע וגם בעד"ר סוברים הרבה פוסקים דמהני התרה בדיעבד. וגם כפי מכתב ה"ר אברהם הנ"ל יש בזה מצוה רבה שכל הזביחה הוא עפ"י השו"ב הלזה שהוא אומן מופלא במלאכתו מלאכת שמים ולדב"מ הא קיי"ל דיש לו התרה. והיראים החרדים על דבר ד' שבק' כורתי בריתם עלי זובח הלז לא יגורו לנפשם ויוכלו לאכול משחיטתו משופרי דשופרא יאכלו ענוים וישבעו. וה' יפרוס סוכת שלומו עליכם. וכל העם על מקומו יבא בשלום כנפש הדורש שלומו באהבה: סי' טז לק' שדה לבן בארץ רוסיא. בעזהש"י יום ה' א' דר"ח טבת תרל"ט לק' סטריא. יטה ה' כנהר שלום לכבוד יד"נ הרב החריף ובקי ירא ושלם כש"מ מנחם מענדיל מייזילש כעת ראב"ד דק' הנ"ל. מכתבו היקר הגיעני ולאשר ראיתי כי הדבר נחוץ לו ועיניו כיונים על אפיקי התקוה צופיות להקשיב מענה מאתי ולקראת תשובתי ייחל כעל מלקוש חשתי כיום ולא התמהמהתי לתת לו מענה את אשר הורוני מודעי לבבי בעזהש"י בעת עברי בעמק ההלכה שהציע לפני ע"ד שאלתו בעובדא דאתא לקמי' שני שותפים שנשתתפו בעסק קניית טעה מארץ אשכנז למכור ברוססלאנד וראובן נוסע לשם לקנות הסחורה ושמעון מוכרה בכאן ומדרך הסוחרים באשכנז שמושכין את ידיהם מליתן בהקפה עד אחר שישאו ויתנו איזה פעמים ויראו כי איש אמונים הוא ונתנו לראובן על וועקסל שלו סחורה בסך אלף רו"כ וכעת ברצון ראובן להפקיע הלואתו ושמעון טוען שאין רצונו בכך להיות לוה רשע אף שאינו חתום על השטר עכ"ז הוא גלוי ומפורסם שהוא שותף בדבר ואינו חפץ שיאבד נאמנותו והוא מוחזק בהמעות ורוצה לשלוח להמוכרים את שלהם איך לידייני' להאי דינא עכת"ש: הנה לענין אם יש לשמעון חלק בגזלת שותפו הרמ"א בסי' קע"ו סי"ב פוסק דשותף שגנב או גזל צריך לחלוק עם חבירו אולם בש"ך שם ס"ק ט"ז וכן הט"ז שם חולקין וס"ל דהוי לעצמו וע' בש"ך סי' ס"ב ס"ק י"ב ובתומים שם ובקצה"ח אך בספר יהושיע מהג' מט"פ ז"ל סי' קכ"ב כ' להוכיח דהיכא דע"י התעסקותו והשתדלותו בא איזה טעות או גניבה שייך להשותפות דהוי כשותף שביקש מהמוכר שימחול לו שמבואר בסי' ע"ז דאם ע"י פיוס מחל הוי כשותף שעוסק לצורך השותפות דהוי לאמצע. אמנם לפענ"ד אינו דומה כלל להתם דבמכס כיון שהוא בסבת השותפות והוא השתדל ופייס עד שמחל לו הוי לאמצע אבל בגניבה או טעות בחשבון לא שייך לומר שהוא מחמת השותפות והדבר מבואר בתוס' כתובות דף צ"ח ע"ב ד"ה אר"פ גבי הא דפסקינן שם בשלח שליח ביש לו קצבה חולקין ובאין לו קצבה הכל לבעל המעות ומביא בתוס' תשו' ר"ת שהשיב לר' יעקב ישראל וכ' וז"ל ושוב חזר בו דכל טעות בין ע"י מקח בין שהטעה במנין הכל לבעל המעות ולרבי נראה שהכל לשליח שאם גזל וגנב והטעה את הנכרי מה טיבו של בעל הבית ואפי' אין חולקין אין שייך לומר משום דע"י מעותיו נשתכר דל"ד לשאר טעות שנותן הכל בשביל המעות שסבור שהמעות שוות כל מה שנתן לו אבל הכא טעות בעלמ' הוא ודבר בפ"ע הוא תדע דהא סברא הוא שאם הי' רוצה הי' מחזיר לנכרי כל מה שהטעהו כו' ע"ש הרי דזה אין לו שייכות כלל עם בעה"ב וה"ה עם שותף חבירו דנימא שבא בסבת השותפות שיהי' לאמצע ורק באם א' סייע לחבירו בהטעאה לעכו"ם מבואר בח"מ סי' קפ"ג ס"ז בהג"ה שחולקין הריוח עי"ש ועי' בחו"מ סי' צ"ג סט"ז: ולכאורה נראה דיש לדמות נ"ד להא שמבואר בח"מ סי' ע"ב סל"ח עכו"ם שהלוה לישראל על המשכון ונפל ממנו ומצאו ישראל חייב להשיבו לישראל וכ' בסמ"ע ובש"ך שם בשם הטור דאם בא לומר לשם קידוש השם אחזירנו לעכו"ם יקדש השם בשלו ולא יקדש השם בשל אחרים בלא דעתם ע"ש שפוסק הש"ך דאם החזירו לעכו"ם חייב לשלם לישראל וא"כ נוכל לומר דהה"נ אם יאמר שמעון שרוצה להחזיר להעכו"ם החובות כדי לקדש השם יאמר לו ראובן שותפו תקדש השם בשלך ולא בשלי: אמנם אחר העיון יש לחלק דנ"ד שאני משום ששמעון טוען שאינו רוצה שיאבד נאמנותו ויהי' שמו לשמצה על ידו כיון דמפורסם בין הסוחרים שהוא שותף להעסק הלז ואינו רוצה להפסיד לראובן כלל משום שבאמת הוא חייב המעות להסוחרים ושא"ה במשכון כיון דלא הי' לנכרי עליו אלא שעבוד וכיון שנאבד פקע שעבודו. וראי' לזה מב"ק קי"ד ריש ע"א בישראל דידע סהדותא לעכו"ם באיכא שני עדים מותרים להעיד לו והקשו התוס' דהא הפקעת הלואתו שרי וא"כ מפסידין אותו דאם הי' רוצה הי' יכול לכפור ותי' דכיון דאין משלם ע"י אלא מה שחייב לו אין משמתינין לי' ומבואר בשיטה מקובצת שם דהיכי שהזמינו לעדות שהודה לו בפניו בכה"ג איכא חילול השם ומחויב להעיד לכתחלה ע"ש וע' בטו"ז סי' כ"ח בשם רש"ל הרי דבכדי ליקדש השם מותר להעיד אף דמפסיד לו שא"י להפקיע הלואתו ובפרט בנ"ד שיש לו טענה במה שאינו רוצה שיאבד חזקת נאמנתו. וכדמות ראי' יש ג"כ לזה מדא' בב"מ י"ד ע"א בראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ובא בע"ח דראובן וקא טריף לי' מיני' אזיל ראובן ומשתעי דינא בהדי' וכ' התוס' שם דנ"מ אם אמר שמעון אין לי עדים ואין לי ראי' ואח"כ מצא עדים או ראי' שהוא א"י להביא דאין הלכה כרשב"ג בראי' אחרונה וראובן יביאם ואזיל ומשתעי דינא בהדי דבע"ח להוצי' ממנו השדה ולהחזירו בחזקת שמעון משום דא"ל לא ניחא לי דלהוי לשמעון תרעומת עלי הרי דבלאו האי טענה הי' השדה נשאר בחזקת הבע"ח משום דשמעון א"י להביא עוד ראי' ולראובן הומ"ל לאו בע"ד דידי את ואפ"ה בההיא טענה דלא ניחא לי דליהוי לשמעון תרעומת עלי אזיל ומשתעי דינא בהדי' ומוציא ממנו השדה והה"נ בנ"ד י"ל דשמעון יוכל לטעון לא ניחא לי דליהוי להסוחרים תרעומת עלי ולהחזיק אותי בבלתי מהימן ויוכל להחזיר להם את המגיע להם ואף שאין ראי' גמורה משם ויש לחלק בקל בכ"ז הדין ברור מטעמי דכתיבנא ואין נושא הענין הלז סובל אריכות לכן נקיטנא ידי בקצרה: ובדבר אשר דרש ממני להשיבו על אחר לבאר לו דברי הרמב"ם פ"ט מה' עדות ה' ד' וז"ל העבדים פסולין לעדות מה"ת שנא' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו מכלל שאחיו כמוהו מה אחיו בן ברית אף העד בן ברית כו' והקשה הלח"מ עליו מש"ס ב"ק פ"ח ע"א דפריך התם לר"י דס"ל שם לענין בושת דעבד לאו בכלל אחיו אלא מעתה זוממי עבד לא יהרוגו דכתי' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ומשני א"ק ובערת הרע מקרבך מ"מ והשת' תימה ע"ד רבינו חדא דלרבנן דקיי"ל כוותייהו עבד בכלל אחיו וכן הקשה בכ"מ ועוד הא משני בגמ' א"ק ובערת הרע מקרבך מ"מ א"כ גלי קרא דנכנס בכלל אחיו ועוד דהי"ל לרבינו להביא הקרא דהנה עד שקר העד שקר ענה באחיו דהביאוהו שם בגמ' להאי קרא לגבי עדות ובתומים סי' ל"ד תי' הקושי' הראשונה דלהרמב"ם הי' קשה לי' קושי' התוס' בב"ק שם דמפיק מק"ו מגזלן ואשה ע"כ ממזר יהי' פסול לעדות מק"ו ומה גזלן שכשר בקהל פסול לעדות מכ"ש ממזר ואם תאמר מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו אשה תוכיח כו' ותירץ התוס' לא שמיע ולא ס"ל להרמב"ם ולכן סבירא ליה להרמב"ם דודאי ק"ו לא יועיל לגרועי קרא דכתיב לאחיו וממזר אחיו הוא והא דמועיל בעבד ודאי אלו לא הי' הפי' אחיו רק אחיו במצות א"כ גם עבד בכלל ולא הי' מועיל הק"ו ורק כיון דיש עוד פי' אחיו בברית ול"ה עבד בכלל ואהני לן הק"ו לפרש אחיו היינו בברית ולהוצי' עבד מן הכלל משא"כ בעלמ' דליכ' ק"ו דרשינן אחיו סתמא אחיו במצות והוי גם העבד בכלל ע"ש ואחר כל הדברים האלה תמה כבודו עליו מש"ס גיטין כ"ג ע"ב דמבואר להדיא דעבד הוי בן ברית: הנה לפענ"ד אין בזה קושי' דהתם רוצה למעט ממה דמרבינן מתרימו גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל ולמעוטי גם עבד משליחות לכך קא' כיון דבאמת כשריבה הכתוב ריבה הכל וכל שלוחים בכלל די לנו שנמעט אותם שאינם ב"ב כלל משא"כ עבדים הם