הרי בשמים סג

דהוי שלוחו והוי כמו שכותב הוא בעצמו דהרי כבר הבאתי מדברי התוס' נזיר והאס"ז הנ"ל דבנדרים ושבועות ל"מ שליח. וע' בב"י או"ח סי' תל"ד שכ' דבהפקר ל"מ שליחות דהוא מתורת נדר והאומר לחבירו נדור בשבילי ל"א כלום ובדברי פסקי מהרא"י סי' רנ"ד דפשיטא לי' דמהני שבועה ע"י שליח כבר תמהו הפוסקים. וכן מה שרצה ביש"ש פ' הגוזל סי' ל"ז לה"ר דיוכל השליח להקים איסור על המשלח שיתקשר המשלח באותה שבועה מפ' השולח גבי הא דמייתי ר"י ראי' מהא דנשבעו להם נשיאי העדה ראינהו נמי הוי אפטרופסים ושלוחים של העיר כבר כ' בקצוה"ח סי' קכ"ג סק"ד דאין מזה ראי' די"ל דשאני טובי העיר דיש להם כח דחרמיהו חרם וה"ה שבועתו שבועה ואפי' בע"כ של בני העיר ע"ש. וע' בתשו' נוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' קמ"ו] ובפרט דאפשר לומר דאפי' אי נימא דשבועה בכתב מהני מ"מ החתימה שתהי' נחשבת כעניית אמן אינה פועלת שיחול עליו איסור שבועה כיון דכל מה שנחשב עונה אמן כמוציא שבועה מפיו ילפי' מואמרה האשה אמן ואם כן הא כבר הבאתי בשם התוס' גיטין ע"א דכל היכא דכתי' לשון אמירה בודאי ל"ה אלא בפה וראי' לדברינו נלפענ"ד מדברי תשו' הרשב"א שהובא ברמ"א אה"ע סי' צ"ו ס"א אלמנה שנשתתקה ורמזה קודם מיתתה שלא נטלה כלום סגי בכך והוי כאילו נשבעה וכ' בח"מ ובב"ש שם דכונתו הוא בשבועת האלה וע"ז רימזה ורמיזתה הוי כאילו אמרה אמן דכיון דשבועה זו אינה מה"ת אלא משום תקנת היתומים לכן כשא"י לישבע ולענות אמן משביעין אותה מפי אחרים ונוטלת הכתובה והנדוניא כדי שלא תפסוד ע"ש ולכאורה קשה הא לדעת כמה פוסקים הוי שבועה בכתב כדיבור ממש ואינו מטעם ראוי לבילה ומהני אפי' באלם ע' בש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק צ"ג א"כ שפיר הי' יכולין להשביעה והיא תכתוב אמן דדוחק הוא לומר דמיירי דוקא באשה שאינה יודעת לאמן ידיה במלאכת הכתיבה דא"כ הו"ל לפרש א"ו דאפי' האומרים שבועה בכתב מהני אבל עניית אמן בכתב כיון דנפק' לן מואמרה ל"ה אלא בפה. וע' בתשו' מהר"י בן לב ח"א כלל ו' סי' מ"א שכ' וז"ל מילת' דפשיטא וא"צ לפנים דמשום שחתם ראובן באותו שטר ההודאה מהנזירות אין בחתימתו כלום שהרי לא הוציא שום נזירות בפיו ולא עוד אלא כתב בכ"י הריני מקבל נז"ש בן מנוח בעל דלילה אם אעשה דבר פ' או לא אעשה וחתם שמו ע"ז אין בכתיבתו וחתימתו ממש ומנא אמינא לה כו'. הרי דבחתימה בלבד פשיט' לי' דאינו כלום אפי' אי נימא דמהני נזירות בכתב ול"א דהוי כאמירת אמן: והנה בנ"ד כפי שמבואר בהשאלה יש עוד היתר במה שאומר השו"ב שרק באופן זה התקשר נגדו שיתן לו שכירות חק לשבוע ואעפ"י שלא הזכיר תנאי זה בכתב וא"כ הא קיי"ל בחו"מ סי' ר"ז לענין מו"מ אם אמר תנאי הי' בלבו ל"מ משום דדברים שבלב אינן דברים זהו דוקא בד"מ אבל בנדרים הא קיי"ל דהולכין אחר כונת הנודר וכל הנודר או נשבע רואין הדברים שבגללן נדר או נשבע ולומדין מהם למה נתכוין והולכין אחר הענין ולא אחר משמעות הדיבור כמבואר ביו"ד סי' רי"ח וכ' הרמ"א שם דבאומדנא דמוכח אמרינן הכי גם בנודר לחבירו ע"ש. ובנ"ד ג"כ אומדנ' דמוכח הוא דאדעתא דהכי חתם א"ע על כתב השבועה שיתן לו שכירות שלו דאין סברא שישתעבד א"ע לטובת החוכר והוא ימות ברעב וע' ב"ב קמ"ו ע"ב שכ"מ שכ' כל נכסיו לאחרים כו' לא שייר קרקע כ"ש אין מתנתו קיימת ופירשב"ם ואם עמד חוזר אפי' קנו מידו כו' דמדלא שייר מידי אמרי' לאו אדעת' דהכי יהב לי' שאם יעמוד מחליו ימות ברעב כו' ע"ש. וע' בב"י סוס"י רכ"ח שהביא בשם הרשב"א בתשו' דכל אדם נאמן לעצמו לפרש כונתו בעניני נדרים ושבועות מדלא אשכחן שיהי' צריך עדים נגד הפתח חרטה ע"ש ואע"ג דבנשבע לחבירו אין לו נאמנות כ"כ וכמ"ש ברמ"א סי' רי"ח הנ"ל בכ"ז הא בנ"ד כבר עבר זמן החכירות של הזביחה ואינו נוגע לחבירו רק לענין איסור' דרכיב עלי' בכה"ג בודאי נאמן מטעם דאדם נאמן ע"ע באיסורין והכי פסקי' בש"ע סי' רל"ב סי"ב ואף דהחוכר טוען שהי' אנוס ע"י השני שו"ב האחרים שלא הרשוהו ליתן אפי' אם נתפוס שזה הוי אונס עכ"פ הא קיי"ל אנוס רחמנ' פטרי' אמרי' אנוס רחמנ' חייבי' ל"א. ע' ש"ך ח"מ סי' כ"א וא"כ שוב לא הי' מחויב השו"ב הזה לקיים מה שהוא התחייב א"ע נגדו: עוד יש לפנינו היתר בנ"ד כיון שאומר ששבועתו היתה באונס מצד איום ראשי הקהל עליו שבאם לא יחתום א"ע יקפחו פרנסתו. וישברו מטה לחמו וקיי"ל דנאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס וע' בתשו' רבינו בצלאל אשכנזי סי' כ"ה דהיכי דהי' השבועה מסיבת פחד הקהל אין השבועה חלה ע"ש. ואף דהש"ך ביו"ד סי' רל"ב ס"ק כ"ה כ' דה"ד בנדר או נשבע לעצמו נאמן לומר ששבועתו היתה באונס אבל בנשבע לחבירו אינו נאמן לומר אנוס הייתי וכ"ה בחו"מ סי' פ"ז סל"ד דא"נ לומר תנאי הי' בלבו רק במיגו ע"ש עכ"ז הא מסיק בש"ך שם דהיכי דידענו באונסו מהני גם בנשבע לחבירו וכן היכי דיש רגלים לדבר נאמן וע' במהרי"ט בשניות סי' מ"ה לענין דברים שבלב דכל היכי שידוע לכל מחשבתו לא מיקרי דברים שבלב. וא"כ בנ"ד אין לך רגל"ד גדול מזה ואין שום אדם מכחישו בזה וע' בט"ז סי' רל"ב שם מ"ש לענין מש"כ הרמ"א שם דאונס ממון הוי אונס לענין שבועה והב"ח תמה דסותר ד"ע בא"ח סי' תרנ"ו דמחויב ליתן כל ממונו שלא יעבור בל"ת. ותי' דטעמו של הרמ"א ז"ל הוא דלא בא להתיר איסור שבועה משום אונס ממון אלא דבכה"ג לא חלה השבועה כלל דאמדי' דעתו שע"ז שיהי' לו הפסד לא הי' נשבע ע"ש. ובפרט דבנ"ד השתא שוב אינו נוגע לחבירו שכבר עבר זמן החכירות כנ"ל ואף שמבואר ביו"ד סי' רל"ד דלענין טענת אונס ל"מ אחר שעבר על השבועה. ע' בש"ך חו"מ סי' ל"ד סק"ח שהשיג ע"ז. וע' בתשו' מהרי"ט ח"א סי' י"ד שפוסק ג"כ הכי: והנה במה שהשו"ב מצטדק א"ע ונותן אמתלא שבדעתו הי' שאינו נכלל בכלל השבועה לקרוע הקוויטליך הוא בודאי נאמן בזה. וגדולה מזו מצינו בתה"ד סי' שכ"ו הובא ביו"ד סי' רל"ב סי"ח בהג"ה דאם הודה בכת"י שנשבע ואומר שלא נשבע ונותן אמתל' לזה נאמן. ואפי' כתוב שנשבע בפועל ממש מהני אמתלא כמ"ש הט"ז בח"מ סי' ע"ג שלא כדברי הסמ"ע שם ואף די"ל דבנשבע לחבירו בדבר שבממון ל"מ אמתל' כמבואר בפוסקי' וע' ברמ"א אה"ע סי' מ"ז מ"ש בשם הר"ן מ"מ אמתלא גמורה בודאי מהני אף בדברים שבממון דמצינו אמתלא דהשבעה והשטאה לגבי ממון ואף שעשה מעשה שחתם א"ע על הכתב ע' בתוס' חולין מ"ד ע"ב בד"ה וכן העדים וכו' וא"ת ועדים איך רשאין ליקח כו' בשלמא חתומים על גט אשה או על שטר מקח לא חשו חכמים למעשה דמעשה לא עבדי כו' הרי דהחתימה חשוב מעשה] ומבואר ביו"ד סי' קפ"ה בלבשה בגדי נדות כיון שעשתה מעשה ל"מ אמתלא הרי מבואר בש"ך שם בשם הב"ח דה"ט כיון שלא הוצרכה לעשות מעשה והי' די שתאמר טמאה אני ולכך ל"מ האמתלא אבל היכי שהי' מוכרח לעשות מעשה בכה"ג מהני אמתלא שע"כ מועיל אמתלא בטבח שעשה סי' בראש כבש כו' בסי' א' סי"ג וע' בשמ"ח שם וע' ש"ך חו"מ סי' פ"א ס"ק י"ז וכסברא זו מצינו בתוס' כתובות ק"ט ע"א בעורר על השדה והוא חתום עלי' בעד אדמון אומר השני נוח לי והראשון קשה הימנו וחכ"א איבד את זכותו וכ' התוס' שם אע"ג דלית הלכתא כאדמון בהא לא תיקשו דמסקי' בחז"ה דמ"ג עלה דההוא מכר לו שדה אין מעיד לו עלה ומוקי לה בראובן שגזל משמעון ומכרה ללוי ואתא יהוד' וקא מערער דלא ליזל שמעון לאסהודי ללוי משום דניחא לי' דתיקום ארעא ביד לוי דאמר הראשון נוח לי והשני קשה הימנו. הכא לא הי' לו לחתום ולעשות דבר הנראה הודאה משום ניחותא דשני אבל התם לאו הודאה הוא ע"כ הרי דל"מ האמתלא דהשני נוח לי היכי שחתם עלי' בעד משום דלא הו"ל לעשות מעשה לחתום א"ע אבל בנ"ד שהי' מוכרח בחתימתו ולא הי' סגי לי' בלא"ה כיון שהחוכר לא רצה להבטיח לו שכירותו באופן אחר וגם מצד איום ראשי הקהל כנ"ל בכה"ג בודאי מהני אמתלא. ויותר מזה נראה דאפי' היכא דל"מ אמתלא לחזור מדבריו הראשונים מ"מ כל שאינו חוזר מדבריו הראשונים רק שמפרש דבריו אמתלא כזו מהני בכל ענין וראי' לזה נלפענ"ד מדברי התוס' כתובות כ"ב ע"א ד"ה מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מה"ת שנא' את בתי נתתי כו' שכ' וז"ל משמע דאין האב נאמן להתיר את בתו כשאסרה אלא מחמת מיגו ותימה דאם בא א' ואמר קדשתי את בתי ולאחר שעה או למחר אמר לפלוני קדשתי' לא יהא נאמן כיון דהשתא ליכא מיגו ואר"י דבענין זה שאינו סותר דבריו הראשונים ולא בא אלא לפרש דבריו הראשונים מהימן אע"ג דליכא מיגו והכא דריש מאת בתי הפה שאסר הוא הפה שהתיר כגון דקאי האיש שקידש לו קמי' וקא' את בתי נתתי לאיש ושתיק דמשמע ודאי שאינו מכיר שזה חתנו מדל"א את בתי נתתי לזה או לאיש הזה ביחד בלא הפסק מרובה הלכך לא יהא נאמן אח"כ אלא תכ"ד דאיכא מיגו ע"כ הרי דהיכי שבא לפרש דבריו הראשונים אין אנו צריכין לאמתלא חשובה. ועוד יש לה"ר לזה מש"ס סוטה ד"כ ע"א איבעיא להו אמרה איני שותה מחמת בריותא וחזרה ואמרה שותה אני מאי כיון דאמרה איני שותה טמאה אני אמרה וכיון דאחזיק נפשה בטמאה ל"מ הדרה בה א"ד כיון דאמרה שותה אני גליא דעתה דמחמת ביעתותא היא דאמרה ולכאור' קשה כיון דאמרה מתחלה איני שותה הא שוי' אנפשה חד"א וא"כ איך מהני אח"כ גילוי דעתה הרי אפי' אי אמרה אמתלא בפירוש ל"מ היכי שהחזיקה עצמה בטמאה בפני רבים כמ"ש הט"ז יו"ד סי' קפ"ה וה"נ אמרה איני שותה בפני רבים אע"כ דלפרש דבריו מהני בכ"ע וה"ה בנ"ד נאמן השו"ב באמתלא לפרש דבריו שלא הי' נכלל בהכתב שנתן להמוכר לקרוע הקוויטליך: והנה אפי' אי באמת לא הי' הדין כן מ"מ כיון דבשעה שזרק הקוויטליך הי' סובר שבהיתר עושה לא נאסרה שחיטתו מטעם זה דכיון שסבור שאינו עובר על השבועה הוי כנדרי שגגות כמבואר בנדרים כ"ה וביו"ד סי' רל"ב ס"ו וסי' רל"ט סט"ז באומר שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה ובשעה שאכל את התנאי שכח שנשבע מותר לכתחלה לאכול את השני שנשבע עליו כיון דבשעת חלות השבועה שהוא בשעה שאכל את התנאי הי' שוגג לא קרינן בי' האדם בשבועה כי לא הי' בדעתו שיחול עליו האיסור וה"נ בנ"ד בכל עת שזרק הקוויטליך הי' סובר שאינו עובר בזה על השבוע' ולשון התנאי הוא שבאם יעבור אחר מאתנו כו' קונם ידינו לזביחתינו כו' ולפי דעתו הי' ברור בעינו שאינו עובר כלל בזה א"כ ממילא אינו חל עליו הנדר השני מטעם נדרי שגגות כי בעת חלות הנדר לא הי' סבור שתחול עליו האיסור וע' במח"א ה' נדרים סי' ג' ובתשו' הרלב"ח סי' קל"ז. עוד יש לפתוח בכחא דהיתרא להשו"ב הזה דאפי' אי נימא שעבר בזריקת הקוויטליך על השבועה מ"מ כיון שלא עבר רק על שבועה דלהבא ובשוא"ת