הרי בשמים סב

ותפשו בו ולא גידמין כו' ואמרו ולא אילמין כו' ואי איתא דכתיבה הוי בכלל אמירה א"כ האיך ממעט אילמין מלאמרו הא אפשר להתקיים האמירה בכתב אע"כ דכל היכי דכתיב אמירה ל"ה אלא בפה: והנה ראיתי בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' הנ"ל שכ' דאין ראי' מסוטה דל"מ שבועה בכתב דהתם בודאי ל"מ כיון שאם האשה כותבת אמן אין מוכח מתוך הכתב על מה קאי האמן ואין להסוטה להוסיף דברים מה שלא אמרה תורה ואין לה לכתוב אלא תיבת אמן ואינו מוכח מתוך הכתב אהי קאי אבל הכותב הרני נשבע שבועה גמורה היא ע"ש והנה לכאורה הא הכהן כותב את האלה הזאת בספר ותוכל לכתוב אמן בספר למטה משבועת האלה ואז יהי' שפיר מוכח מתוך הכתב דקאי האמן על האלה. אולם באמת לק"מ דהא אמרינן בסוטה י"ז ע"ב כתבה קודם שתקבל עלי' שבועה פסולה שנא' והשביע ואח"כ וכתב וא"כ לא היתה נכתבת מגילת סוטה רק אחר השבועה אמנם התוס' שם בד"ה קודם כו' מביא בשם הירושלמי דאתפלגין ר' יוחנן ור"ל חד אמר משביע ואח"כ כותב וחד אמר כותב ואח"כ משביע ומפרש טעמא כדי לסמוך שבועה להשקאה ע"ש לידידי הרב החריף וכו' מו"ה יהושע העליר נ"י מפה"ק העירני דבגמ' דידן בעירובין י"ג ע"א נמי משמע דרב ירמי' ס"ל אליב' דר"מ ג"כ הכי דקאר"מ לכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו חוץ מפ' סוטה וקא' רב ירמי' דס"ל אם בא למחוק מגילת סוטה מן התורה מוחק ע"ש וע"כ דס"ל לר"מ דכותב ואח"כ משביע דבס"ת המגילה מכבר היא כתובה ועומדת וא"כ לפי"ז לכאורה עדיין תקשי אליב' דר"מ הרי גם אילמת יכולה לקבל השבועה בכתב דכיון דס"ל כותב ואח"כ משביע א"כ תוכל לכותב אמן תחת המגילה ומוכח שפיר מתוך הכתב אהי קאי אמן. ונלפענ"ד ליישב ע"ד חידוד דהרי באמת צריך להבין האיך הי' מהני קבלת שבועה בכתב הא שבועת סוטה היתה על תנאי כמבואר בקידושין ס"ב ע"א דמשני שם אליבא דר"מ דל"ל מכלל לאו אתה שומע הן שהכהן הי' כופל התנאי ע' בתוס' שם ד"ה הנקי כתיב וא"כ הא באמת נדר ושבועה ליתא ע"י שליח וא"א להטיל בו תנאי דתנאי שא"א לקיימו ע"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים ותי' התוס' שבנזיר י"א ע"א ד"ה דהוי לענין נזירות ליתא גבי נדר ושבועה דליכא קרבן וכ' באס"ז שם בנזיר ובכתובות דהטעם דמהני תנאי בנדר ושבועה אף דלית בהו משפטי התנאים דאתי דיבור ומבטל דיבור וא"כ התינח בנדר ושבועה בדיבור משא"כ אי הי' שבועת הסוטה ע"י כתב א"כ תיהדר קושי' לדוכתה הא הוי תנאי שא"א לקיימו ע"י שליח ואף דהתנאי הוא ג"כ בכתב מ"מ משמע מדברי התוס' כתובות ע"ד ע"א ד"ה תנאי כו' דבכל ענין ל"מ תנאי שא"א לקיימו ע"י שליח שכ' שם דהטעם דתנאי שא"א לקיימו ע"י שליח ל"מ משום דאם המעשה קל שבידו לקיימה גם ע"י שליח סברא הוא שיהי' בידו ג"כ להטיל בה תנאי אבל אם המעשה אלים כ"כ שאין בידו לקיימה ע"י שליח ל"ה בידו נמי למרמי בה תנאה ואפי' לא יתקיים התנאי יהי' המעשה קיים ע"ש וע' בפנ"י גיטין פרק מי שאחזו וא"כ כיון ששבועת סוטה הי' בתנאי לכאורה אפשר ל"ה יכול להיות בכתב דאז לא היתה יכולה לחול בתנאי. אמנם הדבר נכון עפימ"ש במשנה למלך פ"ו מה' אישות דבתנאי לשעבר לא בעינן משפטי התנאים וא"כ שבועת סוטה הא היתה על לשעבר וא"כ לפי"ז הא מבואר בסוטה י"ח ע"ב במשנה שם דר"מ ס"ל אמן שלא אטמא וא"כ לר"מ הוי תנאי דבלהב' ושפיר בעינן משפטי התנאים וא"כ לפי"ז מיושב שפיר קושייתנו הנ"ל דלר"מ דס"ל כותב ואח"כ משביע הא שפיר היתה יכולה לקבל השבועה בכתב תחת המגילה ז"א דהא לר"מ ל"מ בלא"ה בכתב משום דאיהו ס"ל דהי' תנאי להבא ובכתב דהוא מעשה הא בעינן משפטי התנאים וא"כ לא היתה יכולה לחול משום דהוי תנאי שא"א לקיימו ע"י שליח כנ"ל אמנם עדיין קשה דהרי אמרי' בשבועות ל"ו ע"ב דבאיסור' ל"ב ר"מ תנאי כפול ובסוטה דבעי' תנאי כפול הוא משום דהוי איסור' דאית בי' ממונ' ופירש"י גביית כתובתה ע"ש וא"כ נהי דאמרינן בכתובות נ"ו ע"ב דקסבר ר"מ כתובה דאוריית' בכ"ז הא כ' התוס' בסוטה כ"ז ע"א ד"ה איש איש כו' דאפי' למ"ד כתובה דאוריי' לאו ממש דאוריי' אלא אית לי' סמך דאוריי' ע"ש וא"כ איך אפשר לומר דלר"מ טעם התורה שאמרה אלמת אינה שותה הוא משום דא"א בכתב כיון דליכא משפטי התנאים הא מדאוריי' הוי איסור גריד' [כדמצינו באמת בקידושין כ"ז ע"ב מנין לגלגול שבועה מה"ת כו' אשכחן סוטה דאיסור' כו'] ול"ב ת"כ מכ"ש שאר משפטי התנאים ע' בחי' הר"ן והריטב' בגיטין פ' השולח גבי מש"ר. אמנם התוס' בגיטין ע"ה ע"א ד"ה לאפוקי כתבו דסוטה הוי איסור' דאית בי' ממונ' דאיכ' שאר כסות ועונה ע"ש וא"כ י"ל דקסבר מזונות הבעל הוי דאוריי' והוי גם מה"ת איסור' דאית בי' ממונא. והנה לכאורה יש להקשות לפי"מ דמשמע מדברי המהרי"ט ח"א סי' קכ"ז דבנדרים ושבועות והקדישות לכך א"א ע"י שליח משום דמילי לא מימסרן לשליח א"כ תיהדר הקושי' לדוכתה הא לר"מ אפשר שתקבל השבועה בכתב ואי משום דהוי תנאי שא"א לקיימו ע"י שליח ז"א דהא ר"מ ס"ל בגיטין ע"א ע"ב דמילי מימסרן לשליח ע"ש וא"כ יכול להיות שבועה ע"י שליח. אולם ג"ז לאו כלום הוא דכבר נדחו דברי המהרי"ט הנ"ל בשו"ת נוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' קמ"ז דא"א לומר מטעם מילי לא מימסרן לשליח דמילי לא מימסרן לשליח הפי' הוא שאין השליח יכול לעשות שליח אחר במקומו כמפורש ברש"י גיטין כ"ט ע"א ד"ה רבא אמר וע"כ דהסבר' דנדר ושבועה לית' ע"י שליח הוא כעין סברת התוס' רי"ד לענין מצוה שבגופו דל"מ שליחות וא"ש [אמנם בהא וצ"ע לכאורה דאיך אפשר לומר דאם קבלת השבועה בכתב הויא מעשה ול"א דיבור ומבטל מעשה הרי התוס' בגיטין ל"ב ע"ב ד"ה רב ששת הקשו בענין הא דקאי רב ששת בגט שבטלו ונמלך לחזור ולגרש בו דאינו חוזר ומגרש בו והקשו והא ל"א דיבור ומבטל מעשה וכתיבת הגט לשמה הוי מעשה דאם כתב אדם ס"ת לשמה א"י לחזור ולבטל ות' דכ"ז שלא הגיע הגט ליד האשה ל"ח גמר מעשה ע"ש וא"כ ה"נ איך נוכל למיחש לקבלת השבועה מעשה הא כ' שלא היתה המחיקה וההשקא' בודאי ל"ח גמר מעשה ויש לחלק הענינים ואכמ"ל]: אמנם אפי' אי נימ' דשבועה בכתב הוי שבועה כבר כ' בשו"ת נוב"י מהדו"ק חיו"ד סי' ס"ח דזהו כשהבע"ד בעצמו כ' בכת"י ממש אבל היכי שהוא כת"י הסופר והבע"ד חותם א"ע בזה כ"ע מודים שאין לחוש אף לכתחלה שיחשב כת"י הסופר לביטוי שפתים של הבע"ד עיין שם אולם בשו"ת חת"ס הנ"ל יצא לחדש דאף שלא כתב השבועה בעצמו רק שחתם א"ע ונתנו לחבירו הוי כאילו נשבע בפירוש ממש ומדמה לה לגיטין דמבואר באה"ע סימן קל"ו דאם מסר לה הגט א"צ לומר לה שום דבר מדאוריית' בשעה שמוסרו לידה ואפי' האשה כותבת את גיטה והבעל חותם וא"צ עדים מה"ת דהודאת בע"ד כק' עדים דמי כמ"ש רש"י בגיטין פ"ו ע"א. ולפענ"ד במח"כ גאונו קירב את המרוחקים בזרוע דהתם בעי' ציווי הבעל שיהי' נכתב בשליחותו דאל"ה ל"ה לשמה ע' תוס' עירובין י"ג ע"א וגיטין כ"ב ע"ב וכיון דהוא מצוה ועושה שליח א"כ הסופר מכוין בשעת כתיבתו שהוא בכח הבעל ובשליחתו בזה שפיר מהני חתימת הבעל אבל אם א' כותב שבועה בלי שליחות ובא אח"כ הבע"ד וחותם א"ע בכה"ג אין שייכות לומר שיהי' כתיבת הסופר הרי נשבע כאלו נשבע הבע"ד בעצמו וע' ש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק י"ט שכ' וז"ל ועוי"ל בנידון זה כיון שלא חתם בצוואת הבעל שהוא בע"ד וגם לא מסר בידו השטר הו"ל מפיהם ולא מפ"כ עכ"ל ועוד מה ענין נדרים ושבועות לגיטין דהתם גזה"כ הוא דאשה מתגרשת בגט שנותן הבעל לידה ואפי' לא חתם כלל כשנתנו לה בעידי מסירה לדידן דקיי"ל עידי מסירה כרתי ול"ב אמירה כלל בשעת הגירושין רק שיהא ניכר שהוא מתכוין בנתינתו לשם גירושין דלא נאמר בקרא כ"א וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה והעיקר החוב המוטל על הבעל הוא נתינת הגט בידה לשם גירושין והך וכתב אינו קאי כלל על הבעל דלר"מ דעידי חתימה כרתי קאי על העדים וחת"י הוי כעדים ולר"א דעידי מסירה כרתי קאי וכתב על הסופר שיכתוב לשמה ע' גיטין כ"ג ע"א ותדע לך דהרי בש"ס קידושין ד"ו ע"א קא' דבעסוקין באותו ענין מהני לכל הדיעות אף שנותן לה אח"כ בסתמא א"כ חזינין דלא תלי' באמירת הבעל ה"ז גיטך וע"כ כיון שנזכר בגט ענין הגירושין מוכח בסתמא בנתינתו לידה לשם גירושין אבל בנדרים ושבועות הרי העיקר הוא מה שנדר או נשבע בפירוש אבל חתימתו או מה שנתנו ליד חבירו אינו פועל שום שבועה או נדר כיון דאין עליו חיוב נגד חבירו כלל רק שמוטל עליו לקיים שבועתו מה שקיבל בפירוש והחתימה אינה מורה רק שהוא ברצונו ומה מועיל זה לענין שיחול עליו איסור השבועה והנדר הא קיי"ל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו כמבואר בסי' רי"ח בהי' מסרהב בו לאכול ואמר קונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם לך דמותר לכנוס לביתו ולטעום לו צונן שלא נתכוין זה אלא לשם אכילה ושתי' מרובה ולד' הרא"ש והטור שם אפי' באכילה ושתי' מותר כיון שלא הוציא בשפתיו אף שמוכח שהי' מכוין בלב לאיסור אכילה ושתי' וגם לד' הרמב"ם שאוסר הוא מטעם שאיסור אכילה ושתי' הוא בכלל מה שהוציא בשפתיו ולכך נראה דלענין נדר ושבועה ל"מ חתימתו ורק לגבי ד"מ וכן לענין גיטין מצינו בתוס' יבמות ד"ל ע"ב בשם ריב"ם דכל היכי דקתני כתב בכתב ידו וכן הוציא עליו כתב ידו מהני אפי' אין כאן אלא חתימת ידו וה"ר מכתובות כ"א לא ליחוי אינש חתימת ידו אלא אחספא או אריש' דמגלתא דילמ' משכח אינש דלא מעלי ותנן הוצי' עליו כת"י כו' ע"ש והתם שפיר מהני וכנ"ל אבל לגבי נדר ושבועה אף דבכתב ידו הי' מהני שבועה לדין הפוסקים הנ"ל אבל לא בחתימת ידו וגוף השבועה הוא כת"י אחר: הן אמת שראיתי בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' תקפ"א בסוף התשו' לענין שהי' שם המעשה שחתמו על שטר השבועה כ' וז"ל אבל לגבי דינא דעתי הוא שיש עליהם לקיים מה שחתמו דהוי כאילו השביעוהו אחרים וענה אמן דלא גרע חתימתו מקיום השבועה ע"כ הרי דפשיט' לי' להרדב"ז ז"ל דחתימה מהני כמו אמירת אמן. וכן מפורש יוצא מדברי תשו' הראנ"ח ח"ב סי' נ"ח דלמ"ד שבועה בכתב מהני ה"ה אם אחר כ' השבועה והוא חתם א"ע החתימה חשובה קבלת שבועה ע"ש ובעיני יפלא הדבר לומר שהחתימה הוי כעניית אמן חדא דדוק' עונה אמן למדו רז"ל בשבועות כ"ו ע"ב דכמוצי' שבועה מפיו דמי מואמרה האשה אמן דסוטה אבל לא חתימת שמו ואפי' אי נימא דגם זה הוי כעניית אמן וכמ"ש באמת הרמב"ם ז"ל בלשונו בפ"ב מה' שבועות או דבר שענינו כעניית אמן ג"כ תימה בעיני דעניית אמן ל"ש רק כשאומר לו חבירו בלשון אני משביעך אבל באם יאמר א' בלשון אני נשבע כמדבר בעדו וחבירו ענה אחריו אמן בודאי אין כאן שבועה כלל ואפי' באופן שצוה לו לכתוב אין לומר דהכתיבה שכותב חבירו