הרי בשמים סא

דהקרא קאי למעט אלם שהוא חרש מקרבן שבועת העדות הרי בלא"ה אינו יכול להשביעו כיון שאינו שומע כ"א ע"י כתב ושבועה בכתב ל"מ. ולחומר הנושא נלפענד"ל דהנה בתוס' ב"ק נ"ו ע"א ד"ה פשיטא כו' הקשו על הא דפריך הש"ס במאי דחשיב התם ר"י בין ד' דברים העושה אותן פטור מד"א וחייב בד"ש היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו. במ"ע אילימא בבי תרי פשיטא דאוריית' הוא אם לא יגיד ונשא עונו והקשו הא אם לא יגיד הוא כשעבר על שבועתו כדכתי' ושמעה קול אלה. ותי' דה"ק כשעובר בדבר שאם לא יגיד הי' נושא עון אז יביא ק"ש אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאת עון והסביר הדבר באס"ז שם דהא חייב ק"ש בשמיעת קול אלה בלבד אעפ"י שלא ענה אמן. ואם איתא דבלא שבועה וכופר עדותו בב"ד ליכא נשיאת עון ולא חייבתו תורה להעיד למה מביא קרבן על שמיעת קול בלבד אטו מי שיאמר לחבירו משביע אני עליך שתאמר כן וכן שראית ולא הגיד מי מיחייב ומדמחייב בשמיעת קול אלה בלבד ע"כ מוכח] דאיכא נשיאת חטא אפי' בלא שבועה ע"ש. אמנם בירושלמי פ' שבוה"ע מוכח שם דר"י ס"ל דאם לא יגיד אינו אלא ע"י שבועה ובלא"ה ליכא נשיאת עון. וכן למד מדבריו בס' עטרת חכמים מהג' מלייפניק ז"ל בחי' מס' שבועות ותלי לה שם בפלוגתא דר"פ ואביי דר"פ ס"ל כר"י דבלא שבועה ליכא נשיאת עון. ואביי שם פליג עלי' וס"ל דגם בלא שבועה איכא נשיאת עון ע"ש. ולפי"ז י"ל דרש"י ז"ל בגיטין שם דפי' לענין ק"ש היינו משום דרצה לפרש אליב' דכ"ע דגם לר"י נוכל לומר דקאי המיעוט על ק"ש. אבל התוס' מתרצים על קושייתם שפיר דלהכי לא פריך ממתני' דהו"מ לתרוצי דאלם היינו חרש והמיעוט דאם לא יגיד קאי לענין הגדת עדות בלבד כיון דאביי משני לה לקושי' ר"ז עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם וא"כ הא אביי ס"ל דאיכא נשיאת עון אפי' בלא שבועה ולא קאי אם לא יגיד רק על כבישת העדות וא"כ שפיר הוי אצטריך למעוטי חרש לענין הגדת העדות והבן: והנה ראיתי בס' טיב גיטין בחי' לגיטין שם שהק' אחרי דמיעטה רחמנ' מפיהם ולא מפי כתבם א"כ ל"ל אם לא יגיד פרט לאלם והא כל שאין תועלת בעדותו א"צ להגיד וממילא פטור מק"ש. ונלפענד"ל דהנה אפי' לשי' ר"ת דמכשיר עדות בכתב היכי שראוי להגיד בפה מצד כל הראוי כו' נראה דהוא דוקא בד"מ עפימ"ש הפוסקים בענין כל הראוי כו' דהוא דוקא בדבר שאינו רק הכשר מצוה דומיא דבלילת המנחה שאינה אלא להכשר מצוה שייך כל הראוי כו' וכן לענין טבילת נדה דבית הסתרים ל"ב ביאת מים בעי' ראוי לביאת מים אבל בדבר שהוא עיקר המצוה ותכליתו הוא בשביל עצמו בזה ל"ש כל הראוי כו' דאטו נימא דאם לא הביא המנחה או לא טבל כלל כל הראוי כו' וכן מפורש ברשב"ם ב"ב פ"א ד"ה כל הראוי לבילה כו' וא"כ ה"ה לענין הדין של הר"ת הנ"ל ל"ש רק בד"מ שא"צ העדים אלא לאמת הענין דלא איברי סהדי אלא לשיקרא וצריך לכתחלה מפיהם אולם היכי שהן רק ראויין להגיד בפיהם יכולין ג"כ לכתוב עדותן בכתב משום כל הראוי כו' משא"כ בד"נ שהגדת העדות הוא עיקר הדבר שעל פיהם נידון המתחייב מיתה ואפי' הודאת הבע"ד עצמו לא הי' מועיל לחייבו מיתה בזה ל"ש כל הראוי כו' ולפי"ז י"ל דר"ת ס"ל דהא דממעטינן מפיהם ולא מפ"כ הוא מקרא דעפ"י שנים עדים כו' האמור בפ' שופטים בד"נ דה"נ דריש במשנה מכות ד"ו ע"ב מההיא עפ"י שנים עדים דכתי' בד"נ שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן ע"ש ותורגמן וכתבם מחד קרא שמעינן] ולא מהאמור בד"מ שם ולכך ממעטינן גבי ד"נ מפיהם ולא מפ"כ דפסול העדות לגמרי כל שהוא מפ"כ ול"מ מה שראויין להגיד בפה משא"כ אם לא יגיד הא קאי לענין ד"מ ולא ממעטינן רק פרט לאלם שא"ר להגיד בפה אבל כל שראוי להגיד עדותו בפה אף בכתב כשר מפאת כל הראוי כו' וז"ש אביי שאני עדות דרחמנ' אמר מפיהם ולא מפ"כ א"כ חזינין דע"י כתב ל"ה הגדה לגבי ד"נ אפי' ראוי להגיד בע"פ א"כ גבי ממון בעינן עכ"פ שיהא ראוי להגדה ולכך ממעטינן אלם להורות דעל פי דכתיב גבי ד"מ הוא רק לענין שיהא ראוי להגיד בפה אבל כל שאינו אלם כשר לשלוח עדותו בכתב ועפי"ז יבוארו דברי התוס' בשבועות ד"ל ע"א ד"ה כל כבודה בת מלך פנימה שכתבו וז"ל וא"ת השת' נמי דאיירי בעדים מנ"ל למעוטי נשים דילמ' הא דנקט קרא אנשים משום כל כבודה בת מלך וי"ל דגבי עדים ע"כ צריכין לבא דאין עד מפ"ע כשר אבל לדין יכולה למסור טענותי' ביד אחר ע"כ ולכאורה לד' ר"ת הא גם בעדים יכולין לשלוח עדותן בכתב ולדברינו מתיישב שפיר דכיון דקרא ועמדו שני אנשים כולל ג"כ ד"נ ובד"נ הא א"י לשלוח עדותן בכתב וא"כ ע"כ צריכין לבא. וארווחנא בהא ליישב מה דקשי' לכאורה מסנהדרין דף נ"ו ע"א במשנה גבי מגדף דא"ח עד שיפרש השם אריב"ק בכל יום דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי נגמר הדין לא הורגין בכינוי אלא מוציאין כל אדם לחוץ שואלין את הגדול שביניהם ואומר לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין והב' אומר אף אני כמוהו והג' אומר אף אני כמוהו ובירושלמי שם פריך וכי אמרינן לי' גדיף וכ' התויו"ט דגמר' דידן לא חשיב לי' פירכא דכשאומרין לו כן לא לגדוף מכוונין לא אנו ולא הוא אלא כדי לקיים מצות סקילה במברך השם ומצוותו אינה מתקיימת אלא בכך ולפיכך נתחייב לומר שיפרש מידי דהוי אסוטה שצותה התורה בפירוש שימחוק שמו הגדול במים ומפני הספק כ"ש הכ' שלעדים שמעידין ודאי הוא שמחויב מיתה ויש לנו לקיים המצוה להמיתו והרי אינה מתקיימת אלא בכך ע"ש. ולכאורה קשה למה בשעה שהיו נושאין ונותנין בבדיקת העדים היו דנין בכינוי יוסי את יוסי ורק לפני אמירת הפס"ד הי' אומר הגדול שבעדים בפירוש מה ששמע והאחרים ענו אחריו כ"א אף אני כמוהו דקמדייק מיני' ר"ל בגמ' דאף אני כמוהו כשר בד"מ ובד"נ הרי היו העדים יכולין לכתוב כ"א כמו ששמע בכתב דהרי כבר הבאתי בשם הריטב"א פ"ק דמכות דכשכותבין עדותם בב"ד גם החולקים על ר"ת מודים דכשר דאמרי' כל הראוי כו' ולא נצטרך לדחוק למ"ש התי"ט הנ"ל משום שא"א בע"א דומי' דמחיקת השם דסוטה דהא לענין העבירה דגידוף הא ל"א כל הראוי כו' כמ"ש בשם שו"ת בר"א הנ"ל דלגבי עבירה ל"א כל הראוי כו' ולענין הכשר העדות כיון שהוא בב"ד הא כ"ע מודי דכשר ולא נוכל למידק ג"כ דאף אני כמוהו יהי' כשר בד"נ. אמנם לדברינו נכון מאד דבד"נ כיון דהגדת העדות הוא ענין בפ"ע ואינו הכשר לברר האמת ולכך ל"א כל הראוי כו' ודו"ק. והנה בפשיטות י"ל בישוב קשי' בעל טיב גיטין הנ"ל עפי"ד הש"ס סנהדרין מ"ה ע"ב אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור מ"ט דבעינן יד העדים תהי' בו בראשונה וליכא אלא מעתה עדים גידמין דמעיקר' ה"נ בפסול שא"ה דא"ק יד העדים שהיתה כבר ופירש"י יד שהיתה להם תהי' להם בשעת מיתה אבל גידמין מעיקרא לא משתמע מיני' דזו הוא יד שלהם ע"ש ולפ"ז ה"נ י"ל דשפיר אצטריך קרא דאם לא יגיד פרט לאלם דהו"א דהא דממעטינין מקרא מפיהם ולא מפי כתבם היינו עדים שיכולין לדבר בפה אבל אלם הו"א דהכתיבה היא פה שלו לכך אצטריך הקרא דאם לא יגיד פרט לאלם דאפי' אלם א"י להגיד עדותו בכתב וע' במלמ"ל פ"ב מה' גירושין ה' ט"ז שכ' באמת סברא זו דבפיקח כיון דיכול לדבר ל"ה כתיבה קולו אבל אלם כיון שא"י לדבר הוי הכתיבה קולו ע"ש ומ"ש בשב יעקב ראי' מש"ס מגילה י"ח ע"ב הי' כותבה דורשה ומגיהה אם כיון לבו יצא ה"ד אי דקא מסדר פסוקא פסוקא וכתב לה כי כיון לבו מאי הוי על פה היא אלא דכתב פסוקא פסוקא וקרי לי' כו' אלא דמנחה מגילה קמי' וקרי לה מינה פסוקא פסוקא ול"ל לכ"ז הכתיבה עצמה הוי' קריאה וע"כ דא"י בכתיבה ידי קריאה משום דלאו כד"ד. הנה בזה יפה טען הגאון בתומים דאין מזה ראי' דהא במגילה כתיב נזכרים וילפינן שם גז"ש מזכור ודרשי' זכור בפה ואל תשכח בלב וכיון דזכירה הוי בפה פשיטא דכתיבה ל"מ אבל המקבל שבועה ע"ע בכתב י"ל מ"ש כותב מ"ש אמר. ולפענד"נ עוד דהא באמת מוקמינן שם המשנה י"ט ע"ב דפסול חרש משום לא השמיע לאזנו א"כ בכתיבה בלא"ה פסול משום שאינו משמיע לאזנו ואי משום דחרש א"י להשמיע לאזנו והוי א"ר לבילה משא"כ בכתיבה הא ראוי להשמיע לאזנו וכל הראוי לבילה כו' ע' ט"ז א"ח סי' תרפ"ט ז"א דהא בכתיבה גופה דהוי ראוי לקרות בפה ע"כ היא ג"כ מתורת כל הראוי כו' וא"כ הוי תרי כל הראוי כו' ולא אמרי' דומי' דאמרינן בעירובין י"ט ע"ב חד רואין אמרינן תרי רואין ל"א ע"ש וע' בפסחים ל"ח ע"א חד הואיל אמרי' תרי הואיל ל"א ובתוס' שם מ"ו ע"ב וע' בתוס' ערובין ל"ג ע"א ד"ה והא כו' וכולי האי ודאי ל"א הואיל וע"ד פלפול קצת י"ל עפי"מ שהקשו הראשונים ז"ל על הך מתניתין דהי' כותבה כו' אם כיון לבו יצא הרי מצות א"צ כונה אולם י"ל עפימ"ש הרבינו יונה ז"ל בפ"ב דברכות לחלק דבמידי דאמירה לכ"ע בעי' כונה דבמצוה שעושה במעשה המעשה עומד במקום הכונה אבל באמירה בעי כונה וא"כ ה"נ קריאת המגילה שהיא באמירה בעי כונה וא"כ התינח אי יצא ע"י קריאה בדיבור אבל אי נימ' דיצא בכתיבה שהוא מעשה א"כ תיהדר קושי' הראשוני' ז"ל לדוכתה ל"ל כיון לבו הרי מצות א"צ כונה: והנה ראיתי בתומים שם הבי' בשם בעל שבות יעקב ראי' מהא דאמרי' בסוטה כ"ז ע"ב דאילמת אינה שותה משום דכתיב ואמרה ותיפוק לי' דאינה יכולה לעשות שבועה אלא ש"מ דיכולה לקבל שבועה בכתב והתומים תמה עליו דלא ראה דברי התוס' שם ד"ה דכתיב שכתבו להדי' דאפי' למ"ד דל"ב קרא כדכתיב מ"מ מודה דאלמת אינה שותה משום דלא מצי לקבולי עלה שבועה הרי להדיא להיפוך דא"א לקבל עלה שבועה בכתב ע"ש אמנם באמת צריך להבין אי שבועה בכתב ל"מ ל"ל להש"ס להבי' הטעם דאלמת אינה שותה משום דכתיב ואמרה אפי' למ"ד בעינן קרא כדכתיב הרי בלא"ה לא מצי לקבולי שבועה משום דשבועה בכתב ל"מ וכן קשה מ"ד הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' סוטה ה' ג' שכתב ואמרה האשה פרט לאילמת נהי דפוסק בפי"ד מה' סנהדרין בנקטעה יד העדים דפטור כשמואל דבעי' קרא כדכתיב וכן גבי מצורע שאין לו בוהן יד ורגל דאין לו טהרה וע' בלח"מ פ"ה מנזירות ה' ה' בכל זה ל"ל למעוטי מקרא הרי הרמב"ם פסק גם גבי עדות דעדות בכתב פסול מדאוריי' וא"כ מכ"ש שבועה דלא מצי לקבל עלי' בכתב. והנה י"ל דזה דהו"א דבאלמת כתיבה היינו פה שלה כמו שהבאתי מש"ס סנהדרין הנ"ל גבי עדים גידמין ולהכי אצטריך למעט מואמרה דכל היכי דכתיב לשון אמירה בודאי ל"ה כתיבה בכלל כמ"ש התוס' גיטין דף ע"א ע"א ד"ה והא דכל היכי דכתיב לשון אמירה בודאי ל"ה אלא בפה וה"ר מיבמות ק"ד דממעט חרש וחרשת מחליצה לפי שאינו באמר ואמרה וקשה הא יוכל להיות עפ"י כתב א"ו דאמירה ל"ה אלא בפה. ולפענ"ד יש להבי' עוד ראי' לסברת התוס' הלזו מש"ס סנהדרין מ"ה ע"ב לענין סו"מ שאם הי' א' מהם אביו או אמו של סו"מ גידם או אילם כו' אינו נעשה בן סו"מ שנא'