הרי בשמים ס

על קבלת השבועה בלבו ע"י שיוציא בפיו וא"כ הוי כהא דסנהדרין ס"ה ע"א אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב ופירש"י כיון דעיקר החיוב תלוי בלב לכך ל"ה עקימת שפתיו מעשה ע"ש והה"נ כיון דעיקר השבועה תלוי בהסכמת הלב והכתיבה אינה רק גילוי על מחשבתו בזה בודאי ל"ה הכתיבה מעשה וכן אזדא בזה קושי' התומים בסי' צ"ו גם ממקלל חבירו בשם ע"ש וממיל' מיושב נמי לפי"ז מה שהקשה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' רנ"ז מש"ס גיטין ל"ה בסוגי' דנודרת דקא' ניסת אין מדירין אותה מ"ט דמיפר לה בעל הא אפשר שתדור ע"י כתב דאז לא יוכל הבעל להפר משום דל"א דיבור ומבטל מעשה בשלמ' בהתרת חכם שע"י פתח חרטה י"ל אין הדיבור מבטל המעשה אלא שע"י פתחו נעקר הנדר למפרע והו"ל טעות מעיקר' אבל בהפרת בעל דמיגז גייז קשה וא"ל שיפר ע"י כתב דא"כ תקשי קושי' התוס' שם לימא הבעל קיים ליכי וא"ל כתי' שיפר לה בלחש ז"א דצריך להפר בכתב עכ"ק. ולהאמור נכון דהכתיבה הא ל"ח בהא מעשה כיון דהכתיבה היא רק הוכחה על המחשבה שבלבו [וצ"ע אי הפרה מהני ע"י כתב מהא דאי' בנדרים ע"ג ע"א בעי רמב"ח חרש מהו שיפר לאשתו וכ' בפירוש הרא"ש וז"ל בחרש דקרא קאי שמדבר ואינו שומע כו' אבל חרש דרבנן ברמיזה לא מצי מפקע נדר דאוריי' וקשה הא מצי להפר לה ע"י כתב] ובלא"ה ל"ק עפי"ד תוס' ב"ק ס"ו ע"ב גבי עוצבא דלא חשיב הקיצוע מעשה כיון שראוי' להשתמש בלי קיצוע ע"ש וא"כ ה"נ הא גוף הנדר אפשר בלי הכתיבה ע"י אמירת פה רק שהבעל יכול להפר וא"כ כיון דגוף הנדר אפשר בלא כתיבה ל"ח הכתיבה מעשה. ותפול נמי לפי"ז קושי' התומים בסי' כ"ח מסנהדרין ס"ה יצאו עדים זוממין דא"ב מעשה והקשה דהא אף בהן מצינו מעשה דיכתבו עדותן וישלחו לב"ד ומכח זה הכריח דבד"נ ל"מ מפי כתבם כיון שאין מקבלין עדות שלב"פ בע"ד ע"ש ולהאמור בלא"ה ניחא כיון דאפשר להו להעיד בלא כתיבה ל"ח הכתיבה מעשה. ובלא"ה תמה אני על התומים דאיך אשתמיט לי' הסוגיא במקומה דפריך מחסמה בקול דר"י מחייב אלמא עקימת שפתיו הוי מעשה ומשני רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראי' ופירש"י עיקר חיובם בא ע"י הראי' וראי' הא לית בה מעשה ועוד דגם בתירוצו עדיין לא הועיל ליישב קושייתו דאכתי יוכלו לכתוב עדותן בב"ד בפני הבע"ד ולא יהי' שלב"פ בע"ד. ועפ"י סברתינו י"ל ג"כ דבלא"ה ל"ק קושי' האחרונים הנ"ל מנשבע דחשיב לי' ללאו שא"ב מעשה דהא אפשר בכתב דהא ע"כ קאי התם על שבועה דלשעבר דבנשבע שלא יאכל ואכל הא חשיב שפיר התם לאו שי"ב מעשה ובנשבע שיאכל ולא אכל נהי דהכתיבה הוי מעשה עכ"ז הא לא עבר רק בשוא"ת ואל"ע. וע' שבועות ד"ג ע"ב ובתוס' שם וע"כ דהקושיא הוי משבועה דלשעבר א"כ להנ"ל לק"מ כיון דהכתיבה היא לגלויי מה שקיבל בלב וזה ל"ש רק בשבועה דלהבא שמקבל עליו איסור משא"כ בשבועה דלשעבר הא ל"ש קבלה והוא מובן בסבר' ונדחה נמי לפי"ז ראיית השב יעקב מהא דאי' ברמב"ם ספ"ו מנדרים וביו"ד סי' רכ"א דהנודר מלדבר עם חבירו מותר לכתוב לו בכתב דבאמת כתיבה אינה בכלל דיבור רק דבשבועה בכתב הוא חל משום שמורה על הקבלה שבלבו. ול"ק נמי לפי"ז מש"ס זבחים כ"ט ע"ב א"ר ינאי מנין למחשב בקדשים שלוקה שנא' לא יחשב ופרכינן והא לאו שאב"מ הוא ומשני הא מני ר"י הוא דאמר לאו שאב"מ לוקין עליו ול"ל לדחוקי הרי איכא לאשכוחי שגילה מחשבת הפיגול ע"י כתב דאית בי' מעשה דממ"נ לשי' התוס' פסחים ס"ג ע"א וב"מ מ"ג ע"ב דאינו פיגול עד שיוציא בשפתיו א"כ הא כתיבה ל"ה כדיבור ול"מ הפיגול ולשי' רש"י ודעימי' דמחשבת פיגול תליא בלב א"כ ל"ה הכתיבה מעשה שכן ישנו בלב כמו מגדף אך קושיא זו בלא"ה לא קשיא עפימ"ש בשו"ת ברית אברהם חיו"ד סי' נ"ט לתרץ הקושיא הנ"ל דאמאי חשיב נשבע לאו שא"ב מעשה הרי אפשר ע"י מעשה בכתב ותירץ דהענין מאי דמהני שבועה בכתב מבואר בתומים סי' צ"ו ובתשו' נוב"י מהדו"ק חח"מ סי' ל' דהוא עפ"י שי' ר"ת בתוס' יבמות ל"א ע"ב וב"ב ד"מ ע"א דעדות שבשטר כשר מדאוריי' ומיקרי מפיהם כיון שאינו אילם דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו אולם היכי שהוא דבר עבירה ל"ש כל הראוי כו' דהאיך נימא דהוי ראוי כיון דהתורה אסרתו וא"כ הא התם בנשבע דחשיב לאו שאב"מ קאי בשבועה דלשעבר ולכך ל"מ בכתב כיון דבשעה שנשבע עושה עבירה ול"ש כל הראוי כו' ומיושב בזה נמי הקושיא מנודר מחבירו מלדבר עמו דמותר לכתוב לו בכתב מטעם זה ע"ש [וע' בצל"ח ברכות ד"כ ע"ב שהעיר לענין מהרהר ברכה לבטלה אם עובר משום לא תשא ע"ש ולהאמור הא מאי דאמרי' הרהור כדיבור דמי הוא מטעם כל הראוי לבילה כו' כמבואר בשו"ת שא"ר סי' ז' וא"כ הא לעבור על איסור ל"א כל הראוי כו'] וא"כ לפי"ז ל"ק נמי ממחשב בקדשים דנוקמי כגון שכתב בכתב דכיון דאי נימא דצריך להוציא הפיגול בשפתיו ל"ש לחייב בכתב מטעם כל הראוי כו' כיון דבדבר שהוא עבירה הא ל"א הכי ובזה יהי' מיושב נמי מה שהקשה הגרע"א ז"ל בתשו' דאיך הותר לכתוב השם הקדוש הא אי כתיבה כדיבור הוי הוגה השם באותיותיו ולהנ"ל הא בדבר עבירה ל"א כל הראוי כו' וממילא ל"ה כתיבה כדיבור. ודעת לנבון נקל ליישב בזה גם קושי' התומים שם מהירושלמי סנהדרין פ' כהן גדול דפריך התם למה כ"ג לא דנין אותו ימנה אנטלר ותי' הגע עצמך אם תתחייב כ"ג שבועה וכי ישבע אנטלר ואם בכתב הוי שבועה א"כ יכתוב בכת"י אני נשבע כו"כ וישלחו לב"ד והוי כנשבע בב"ד ואין כאן ביזוי כלל ונוכל לחזק הקושיא ביותר עפימ"ש הריטב"א פ"ק דמכות בשם ב"ה דגם החולקין על ר"ת ופוסלין עדות בכתב אינו אלא כששולחין לב"ד באגרת אבל אם נותן בכתב עדותו בב"ד ואומר מ"ש כאן אני מעיד מפיהם קרינין בי' והסביר דבריו בשו"ת כנסת יחזקאל סי' פ"ב דסברת הפוסלין עדות בכתב הוא משום שמפרשין ראוי לבילה תיכף באותה מעשה ראוי לבילה משא"כ לשלוח עדות כיון שאינו לפני ב"ד א"ר להגיד עדות ואם שראוי לילך לפני ב"ד ולהגיד כולי האי ל"א ראוי לבילה ע"ש ועפי"ז אזדא קושי' הט"ז בא"ח סי' מ"ז שהקשה על הא דפסקינין שם הכותב ד"ת צריך לברך הלא חזינין דגבי עדות ממעטינין מפיהם ולא מפי כתבם ולהריטב"א ניחא דהא כל הטעם דפסול כתב בעדות ול"א כל הראוי לבילה כו' הוא רק מפאת שהוא חוץ לב"ד א"כ בכותב ד"ת ל"ש זה ולכך שפיר צריך לברך מטעם כל הראוי לבילה כו' ובשלמא בהרהר ד"ת אפי' למ"ד כדיבור דמי אין לברך דומיא דכ' הב"י בא"ח סי' תל"ד דאין מברכין על הביטול משום שהוא בלב ואין מברכין על דברים שבלב. משא"כ בכותב דעביד מעשה שפיר פסקינין דצריך לברך דכל הראוי כו' וא"כ תינח לענין עדות משא"כ לענין שבועה גם שלב"פ ב"ד מהני וא"כ לכ"ע מועיל שישלח השבועה בכתב לב"ד מטעם כל הראוי כו' אמנם להנ"ל ניחא דהא שבועת בע"ד הוא על שעבר וא"כ דילמא הוא שקר ולא יעשה איסור משום דשבועה בכתב ל"ה שבועה רק משום כל הראוי כו' ובדבר עבירה הא ל"ש זה כנ"ל וא"כ לא יתברר האמת ע"י שבועה זו ועפי"ז נדחה נמי מה שרוצים להביא ראי' דשבועה בכתב מהני מש"ס גיטין דף ע"א ע"א דקא' אם לא יגיד פרט לאלם ופירש"י שאינו חייב קרבן שבועת העדות אם השביעוהו והרכין בראשו שאינו יודע והקשו מה צריך קרא למעט מקרבן שבועה הא אין כאן שבועה שא"י לדבר כלל א"ו דלענין השבועה הי' מהני גם בכתב אולם להנ"ל ז"א דהרי הסברא דמהני בכתב מטעם כל הראוי כו' ובדבר עבירה הא ל"ש זה אמנם בעיקר הקושיא יפה כ' בזה התומים שם דהרי שבועת העדות יכול להיות מושבע מפי אחרים ואחרים משביעין אותו והם מדברים ומה בכך שהוא א"י לדבר כיון ששומע מה שהם מדברים והראו לי שבספר נדרי זריזין מהג' מהרש"ך ז"ל בסי' ר"י הביא הקושיא והתי' בשם הג' ישיע"ק אה"ע סי' נ'. והבעל נ"ז תמה דהרי שבועה מפי אחרים אינה חלה עד שיאמר אמן והיינו לטעם דאמירת אמן הוי כמו שבועה א"כ סוף סוף אמירת אמן שלו הוי מפי הכתב ואי שבועה בכתב ל"מ גם אמן בכתב ל"מ ובלי אמן אינו חייב. ואני תמה על תמיהתו דמה שייך אמירת אמן גבי שבוה"ע הרי גבי שבוה"ע אם התובע השביעו בב"ד חייב בלא עניית אמן כמבואר בפ' שבוה"ע ע' תוס' שם דל"א ע"ב משום דכתיב ושמעה קול אלה וסגי בשמיעת הקול והכפירה דאין אנו יודעין לך עדות בודאי תוכל להיות בכתב כיון דאינו אלא גילוי מילתא דומיא דמצינו בר"ן נדרים דף ח' ע"ב שכ' בשם רבינו שמשון ז"ל דמותר הנודר לשלוח חרטתו בכתב לב"ד והם מתירין לו ועד כאן לא אסתפק הר"ן ז"ל שם בהא אלא משום דההיתר הוא שלא בידיעת הנודר אבל מצד הכתב כ"ע מודים כיון שאינו אלא לגלויי דעתו שמתחרט על נדרו דמועיל. וע' בשו"ת פרח מטה אהרן ח"א סי' ק"ז והה"נ אם כותבין אין אנו יודעין לך עדות בודאי מהני לכ"ע ועוד דהרי נודע דעת הרמב"ן ז"ל דאף בשותק בלא כפירה חייב קרבן שבועה ונהי דשארי קדמונים ומכללם הרמב"ם ז"ל חולקים וס"ל דבשתיקה ליכא חיוב ק"ש אלא בכפירה אבל בהא בודאי לא יחלוק אדם דיוכל לכתוב הכפירה בכתב. ומש"ש בעל נ"ז במוסגר דבכאן כיון דאילם א"י להעיד והוי כפירת דברים רק דהוי ס"ד דאעפי"כ יתחייב מכח דנשבע לשקר בזה לא עדיף משבועת ביטוי והי' שייך עכ"פ עניית אמן ובאילם לא משכחת לה עכ"ד. הנה במחכת"ה הדברים מבהילים עין הקורא דהרי הקושיא היא דל"ל אם לא יגיד פרט לאלם שמצד הגדת העדות הוא פסול תיפוק לי' דאפי' אי הוי ראוי לעדות ע"י הגדה בכתב הרי השבועה לא תוכל להיות בכתב א"כ קאי הקושיא אפי' אי הוי ראוי לעדות וע"ז תי' התומים והישיע"ק שפיר כיון דאחרים מדברין ושפיר יוכלו להשביעו אם הי' ראוי להגדת העדות ומה זה שכ' כיון דאלם א"ר לעדות והוי כפירת דברים הרי השתא קיימינין אי הוי ראוי לעדות מצד הגדת עדות בכתב ולא אסתפק לן רק מכח השבועה א"כ ל"ב עניית אמן. והי' אפשר להעיר עפי"ד הרמב"ם ז"ל רפ"ט מה' שבועות דמחלק שם בין אם הי' השבועה בב"ד והכפירה בב"ד דאז ל"ב עניית אמן אבל אם הי' השבועה חוץ לב"ד אף שהי' הכפירה בב"ד בעי עניית אמן ע"ש בלח"מ שהערה מקום מוצא חילוק זה וא"כ כיון דהפסוק דאם לא יגיד כולל בין אם היתה השבועה בב"ד או חוץ לב"ד ורק שהיתה הכפירה בב"ד במקום שאלו הי' מגיד הי' מועיל וא"כ בכה"ג שהיתה השבועה חוץ לב"ד הא בעי' אמירת אמן וא"א באלם. אולם ז"א כלום דעכ"פ א"א להקשות ל"ל קרא דאם לא יגיד כו' דשפיר איצטריך לי' היכא דהיתה השבועה ג"כ בב"ד דל"ב עניית אמן ואפשר שפיר להשביעו ואפ"ה א"ח קרבן שבועה מצד הגדת העדות: אמנם הישיע"ק שם הק' תו קו' גדולה דהא התוס' בגיטין שם ד"ה א"ר זירא כו' הקשי בהא דפריך לרב כהנא דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו מהא דאם לא יגיד פרט לאלם והא יכול לדבר מתוך הכתב תיקשי לי' אמתני' דקתני בנשתתק מהני הרכנה א"כ אמאי ממעט אלם הרי יכול להגיד ע"י הרכנה ותי' בשם י"מ דאמתני' ל"ק לי' דאיכא למימר דהא דקא' פרט לאלם שא"י להגיד היינו אלם שאינו שומע דהיינו חרש וא"כ בזה שפיר קשה היכי הוי אמרי'