הרי בשמים נט

בתוס' שם כגון שצריכה כסף להשלים תכשיט של כסף שעושה הרי דל"ה טעות אלא היכא דאיכא מידי למתלי שתהי' הקפדה עליו אבל בלא"ה ל"ה טעות כלל וא"כ ה"ה בנ"ד כיון שבשעה שנחלפו הצעטלין הרי לא הי' חילוק ביניהם שיהי' שייך להקפיד שרוצה דוקא בזה אף דאח"כ יצא הנומר האחר בריוח והשני הפסיד אמרי' מזלי' גרים וה"ז דומה למ"ש בחו"מ סי' קע"ו ס"כ ברמ"א דאם חלקו השותפין בשטרות בשומת ב"ד או בגוד או אגוד ונתקלקל אח"כ החוב של א' מזל רע דידי' גרם וכן מצינו בסי' קכ"ח ס"י בהמחהו אצל חבירו והי' עני ה"ז חוזר וגובה מהלוה מפני שהטעהו אבל אם ידע המלוה שהי' עשיר באותה שעה והעני א"י לחזור בו מפני שיכול לומר מזל רע דידי' גרם וע' בסמ"ע סי' שכ"א סק"ו בשם מהר"ם מפדואה שכ' הטעם דבמקח אם נולד אח"כ מום א"י לחזור משום דיכול לומר מזלא דידך גרם משא"כ בשכירות הוא מפני שבמכירה כשמכר לו המוכר מסולק ממנו ואינו שייך בגויה משא"כ בשכירות עדיין המשכיר שייך בגוי' ע"ש. עכ"פ זכינו לדין דבמכירה כשלא הי' טעות בשעת הקנין אף דאח"כ נולד מום אמרינן מזל רע דידי' גרם וה"נ כיון דבשעה שקיבל הלוקח הנומר שהרויח נקנה לו כמו שהוכחנו למעלה אמרינן דכשעלה אח"כ בריוח מזל יפה דידי' גרם. ובפרט שמבואר בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' קל"ו דדברי הה"מ שהובא בסמ"ע הנ"ל דבהי' יכול להבחינו מסתמ' מחיל הם דברים של טעם ואין חולק עליהם ובסי' קל"ט הוסיף עוד לומר דאפי' אם ימצא איזה חולק לא מפקינין ממונ' אפומי' ע"ש. ובנ"ד י"ל ג"כ דאי איתא דהוא הי' מקפיד דוקא על נומר זה הלא שכיח שיתחלפו והי"ל לעיין ומדלא עיין סבר וקיבל איזה נומר שיהי' וכה"ג כ' התוס' בכתובות נ"ח ע"א ד"ה הנהו גבי סמפון בעבדים ליכא נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו מאי איכא לסתום מזויין או מוכתב למלכות הנהו קלא אית להו ופי' בקונטרס סבר וקיבל והקשה ר"ת דבריש המוכר פירות אמרינן בהדיא לסטים מזויין או מוכתב למלכות א"ל הרש"ל ותי' בשם רבינו אליהו דהיכ' דקיבל המוכר מעות אמרי' מדלא בדק הלוקח קודם נתינת המעות הני מומין א"כ סבר וקיבל והא דאומר לו הרש"ל מיירי קודם שנתן הלוקח מעות ע"ש. וכה"ג מצינו בבכורות י"ג ע"ב גבי הלוקח גרוטאות מן העכו"ם ומצא בהן ע"א כו' ואביי אמר לך רישא מקח טעות דלא ידע דהא לא יהיב לי' זוזי סיפא לא מקח טעות הוא דכיון דיהיב זוזי כי קא משיך איבעי לי' לעיוני והדר ממשיך ופירש"י דסתם תגר לא מעיין עד שעת מתן מעות משא"כ כי יהיב זוזי איבעי לעיוני ומדלא עיין אחולי אחיל ע"ש וא"כ חזינין דאפי' הי' מום בשעת המקח אם נתן מעות ולא עיין אחולי אחיל ומכ"ש בנ"ד דבשעה שקיבל הלאז לא הי' שום מום וכל הנומרין שוין. ועוד דאפי' אי נתפוס דהי' בטעות ג"כ זכה בו הלוקח לפמ"ש בקצוה"ח סי' קמ"ב בשם הג"א פא"נ וז"ל א"כ אדם שיש לו ממון ומוכר אותו לחבירו ומוחל לו אעפ"י שהוא בטעות זכה חבירו מידי דהוי אהפקיר' בעלמ' דחשיב הפקר א"כ שכנגדו קנה ביאוש בעלים וביאור הדברים משום דיאוש אפי' בטעות מהני דיאוש דאבידה נמי בטעות הוא דאילו הי' ידע היכן האבידה ל"ה מייאש ע"ש וע' בירושלמי ב"ק שילהי פ' שור שנגח דו"ה דהוא פלוגת' דר"י ור"ל לענין שור שהי' יוצא ליסקל ונמצאו עדים זוממין אי יאוש בטעות הוי יאוש אי לא וס"ל לר"י דהוי יאוש ואנן קיי"ל בכ"מ הלכה כר"י לגבי ר"ל לבר מתלת כדאי' ביבמות ל"ו. וא"כ ה"נ אף שהוא בטעות מ"מ כיון דנתן לו חבירו הצעטיל של הנומר הזה איאושי מייאש מיני' וממיל' זוכה בו חבירו מטעם דחצרו וידו ש"א קונה לו שלא מדעתו והא דמובא בסי' רל"ב סח"י בהג"ה דאם קנה הסרסור דבר בחזקת בדיל ומכרו ואח"כ נודע שהי' בו כסף או זהב זכה הלוקח שלא זכה בו הסרסור מעולם הואיל ולא ידע בו היינו משום דהוי דבר שיכול להיות שלא ימצא דמבואר בתוס' ב"מ כ"ו ע"א דבכה"ג לא זכה לו חצרו ע"ש וע' בתשו' עבוה"ג סי' צ"ד ואף דקיי"ל כב"ה דבעי' הפקר לעניים ולעשירים כשמיטה ע' ח"מ סי' רע"ג ס"ה והכא אינו מפקיר רק לגבי הלוקח כבר כ' בנוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' קנ"ד דהיינו בהפקירו לכל העניים ולא לעשירים שאז שום עני לא יוכל לזכות בה אבל במפקיר זכותו נגד א' או שנים לנוכח מהני שהם יכולים לזכות בו ע"ש שמביא ראיות לזה וע' ברא"ש ס"פ הגוזל בתרא שמביא בשם רבינו אפרים שפסק באחד ששלח עם חבירו מעות לשלם לכותי ושכחן הכותי דזכה בו השליח משום דכיון דנתנו בכדי ליתן לכותי הרי איאושי מייאש וזכה השליח מן ההפקר ע"ש ואפי' לדעת התוס' פסחים נ"ז ע"א שכ' דהפקר בטעות ל"ה הפקר היינו היכא שידוע שבשעת ההפקר הי' טעות ואילו הוי ידע ל"ה מפקיר משא"כ היכי שבשעת ההפקר אפי' אי הוי ידע ג"כ הי' מפקיר ורק אח"כ נולד ריעות' בכה"ג גם התוס' מודו דהוי הפקר וכן נראה מבואר מדברי התוס' ב"מ ס"ו ע"ב ד"ה התם זביני כו' ע"ש וע' בש"ך סי' שנ"ח סק"א [וצ"ע מדברי הש"ס ב"ק כ"ח ע"א בבעה"ב שהניח פאה מצד א' ובאו עניים ונטלו מצד אחר זו"ז פאה ומסיק לענין לפוטרו ממעשר מטעם הפקר ואף דסתמ' דמילתי הי' בדעתו שאם יטלו העניים מצד אחר שלא יהי' אותו צד פאה וכמבואר בתוס' שם ד"ה א"ה אמאי כו' וא"כ הוי הפקר בטעות] והה"נ דבשעה שנחלפו הנומרין לא הי' שום טעם לומר שירצה דוקא בנומר זה ע"כ קניי' הלוקח ביאוש ומצינו יאוש בשטרות בתוס' ב"ב ע"ו ע"ב שהקשו שם דל"ל קרא למעט שטרות מאונאה הרי בלא"ה קנין שטרות אינו אלא מדרבנן ותי' דאצטריך אם אבד המלוה את השטר ומצאו אחר וזכה בו ומכרו למלוה עצמו דאז הוי המכירה מה"ת כיון שהי' השטר מתחלה ע"ש המלוה ע"ש וע' בש"ך סי' ס"ו ס"ק כ"ה ובתומים שם מ"ש בזה. היוצא לנו לדינא דהלוקח זכה בהלאז והריוח שייך לו מכל הני טעמי דאמרן. יושב חוג שמים. יחוקקהו בספר לחיים. כנפשו ונפש הדור"ש באהבה: סימן טו בעזה"י יום א' ט"ו סיון תרמ"א לפ"ק סטריא ישפות ה' שלום לכבוד הנגידים המופלגים יראי ה' ראשי ואצילי קהל עדת בוקאטשעוויץ יצ"ו: מכתבם באמצעות המופלג הותיק מו"ה אברהם שלעגער נ"י חתן הרב החסיד המנוח מו"ה מנחם מענדל ז"ל מק' הגיעני ולאשר העתרתם עלי דבריכם לתת לכם מענה ולחרוץ משפט השו"ב שאתם מסתפקים עליו לא אוכל להשיב פניכם ריקם ואשר יורוני מודעי לבי אשמור לדבר בעזר האל יתברך ויתעלה: הנה גופא דעובד' הכי הוי זה כשנה עברה וגם חלפה אשר ראשי הקהל השכירו הכנסת זביחת העופות לאיש א' באופן שהחוכר ישלם להשוחטים שכירות קצוב חק לשבוע והנה מאז יש בק' שני שוחטים קבועים ולסיבת חולשת זקנתם וכבד מהם עול מעמסת הזביחה לקחו למו זה חמשה שנים שו"ב שלישי להיות להם למסייע ונתנו לו שכרו חלף עבודתו חלק חמישית מהזביחה וכאשר השכירו רה"ק הכנסת זביחת העופות למרות רצון השו"ב כי לא ינתן להם רק דבר מיעוט ארבעה ריי"כ לשבוע והי' אנוסים עפ"י הדיבור של ראשי העדה לחתום א"ע בכתב באו"ש נגד החוכר לבלתי העלם יעלימו מאומה וכאשר רצה החוכר שגם השו"ב הג' יחתום א"ע על הכתב מיאן בדבר באמרו מאין יבא שכרי כי השו"ב הגידו שלא יוכלו עוד תת לו מהשכר המיעוט שנקצב להם מאומה ועי"ז הבטיח לו החוכר לתת לו חלקו מדי שבוע בשבוע וראשי הקהל נתנו עליו בקולם כי אם מאן ימאן מתת חתימתו לא ירשוהו להיות שוחט במחנתם כלל וכלל שעל כן הוכרח לחתום א"ע אולם החוכר שיקר בהבטחתו והתל בו ולא נתן לו שכירות אף אגורה אחת ואחרי רואו כי כל יגיעו לריק ולא יראה שכר בעמלו חפץ לקחת נקמתו מהחוכר על אשר הרע עמדו על לא חמס בכפו וזאת עשה לו שלא קרע הקוויטליך אחר השחיטה וזרה אותם הלאה אבל לא עשה ח"ו שום העלמה לשחוט בלי קוויטל או ליקח לעצמו מעות שחיטה רק עשה כנ"ל אולי ימצא עוד אחר את הקוויטל וישחוט שנית על סמך קוויטל זה ועשה כן ימים לא כבירים יען אכן נודע הדבר תיכף. ועתה נפשכם בשאלתכם להודיע לכם מה דינו של השו"ב הזה כי הוא הצטדק את נפשו באמתלאות האלו. א' שלא נזכר בהכתב שום רמז שמתחייב א"ע לקרוע הקוויטל לגזרים. ושלא יעלים היתה כונתו שלא ליקח לעצמו מעות שחיטה ושלא לשחוט בלי קוויטל. ב' הי' אנוס על החתימה כנ"ל. ג' הלא בפירוש התנה עם החוכר שיתן לו שכרו משלם ובאופן זה נתן חתימתו והוא לא שמר מוצא שפתיו ולא נתן לו מאומה ומעיקרא לאו אדעת' דהכי חתם א"ע על הכתב ד' אומר שלא קרא בפיו את הכתב ולא עלה על דעתו שיהי' בזה חלות שבועה עליו עכת"ש: ראשונה נתחקה על שרשי הדין אם מועיל שבועה בכתב כל שלא הוצי' בשפתיו והנה ראש המדברים בזה הוא בעל שב יעקב בתשו' חיו"ד סי' מ"ט והביא שם בשם חבילות פוסקים דשבועה בכתב אינה שבועה דלבטא בשפתים כתיב ואי איכא ביטוי שפתים אין ואי לא לא הוי שבועה והנה כבר העלותי בחי' ומצאתי שכ"כ בשו"ת משיבת נפש חיו"ד סי' מ"ו דמלשון התורה לבטא בשפתים אין הכרח למעט שבועה בכתב דהא אמרי' בשבועות כ"ו ע"ב גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו דכתי' לבטא בשפתים א"כ משמע דלבט' בשפתים לא ממעט רק גמר בלבו והטעם שאין ידוע מה שבלבו אבל פירש דברים שבלבו בכתב י"ל דהוי כמו ביטוי ואפשר דעדיף מיני' ואף דביטוי היינו דיבור י"ל דלא הקפידה תורה רק שתהא כונתו נודעת ע"י דיבורו וה"ה אם כונתו מודעת עפ"י הכתב י"ל דהוי ג"כ נדר דלא גרע מביטוי שפתים וכן מצינו לגבי אונסים בנדרים כ"ח דאף דדברים שבלב אינם דברים לגבי אונסין שאני דמוכחי והכי אשכחן בנדרים ע"ט דהפרה בלב ל"מ ואפ"ה אם אמר לה טלי ואכלי מהני כיון שמורה על ההפרה שבלבו ע"ש דע"ז ע"ב ובר"ן שם ואף דלשון זה ל"מ בהפרה מ"מ מורה שהפר לה בלבו וא"כ ה"נ לענין נדר נהי דממעטינין גמר בלבו מ"מ בכתב הוי מוכח טובי אפשר דמהני כמו דיבור לאסור איסר על נפשו. ושעפי"ז נלפענ"ד לדחות הראי' שהביאו האחרונים וכן הבעל משיבת נפש הנ"ל אח"ז דשבועה בכתב ל"מ מהא דאי' בשבועות כ"א ע"א א"ר יוחנן משום ריה"ג כל ל"ת שבתורה שי"ב מעשה לוקין עליו ושאב"מ אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם ופריך מנ"ל. והנה המ"מ בפי"ג מה' שכירות כ' דלאו שאפשר לעבור במעשה אף בלא עשה מעשה לוקין עליו וא"כ קשה הא נשבע נמי אפשר להיות במעשה שישבע ע"י כתב דהוי מעשה וא"כ דינא הוא שילקה אף בלא עשה מעשה א"ו דשבועה בכתב ל"מ אמנם להנ"ל ליכא שום ראי' מזה דהא באמת עיקר השבועה או הנדר תלוי בלב כמו גבי תרומה וקדשים אלא דגלי קרא דבעי' הוכחה גלוי' וניכרת