הרי בשמים תקפח

סי' רל ועד"ש אם מהני כשעד חותם במסירת קולמס. הנה דין מפורש הוא בש"ע ח"מ סי' מ"ה ס"ה דבמקום שנהגו שיועיל חתימת עד במס"ק מהני אף דהוי כעד מפי עד משום דאם קבלו בני העיר עליהם מנהג זה הו"ל כנאמן עלי אבא דמהני ע"ש. אמנם כיון שבזמנינו מילתא דלא שכיחא הוא וכמעט אדם אחד מאלף ימצא שלא יוכל לאמן ידיו לחתום שמו א"כ הלא מבואר ברמ"א ח"מ סי' של"א ס"א בשם הריב"ש דאינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים אבל כשלא נעשה רק פעם א' או שני פעמים אינו קרוי מנהג ובתשו' ח"צ סי' ס"א העלה בד' הריב"ש דאפי' בג' פעמים אין מנהג נקבע עד שיהא רגיל הרבה בכל יום דומיא דמצינו בגמ' דאזלינן בתר מנהגא לענין שכירות פועלים כיון שכמה פועלים נשכרים בכל יום ע"ש ועל כן קשה בנ"ד לדון עפ"י מנהג העיר כיון שאינו מצוי להזדמן הרבה כזה: סי' רלא ובדבר שאלתו בשומן של בשר בהמה שנמלח והודח כדינא ואח"כ שכחו ומלחו אותו עם בשר בהמה שנמלח להוציא דמו והתירו את השומן ע"י הדחה ומליחה שנית וח"א מערער ע"ז ואומר שמששהא ג' ימים נתקשה הציר בתוכו ונאסר: הנה דבריו בזה באו סתומים כי לא פורש במכתבו גופא דעובדא היכי הוי דאם מליחת השומן עם הבשר הי' לאחר ג"י ממליחה הראשונה י"ל לכאורה כיון דלאחר מעל"ע מהמליחה כלה זמן פליטת צירו א"כ אפי' אי לא הי' מדיחו הי' נאסר מהבשר שנמלח עמו כדקיי"ל ביו"ד סי' ע' ס"ו ברמ"א דבהפ"מ אמרי' דפולט ציר עד מעל"ע לענין אם הונחה אצל חתיכה שנמלחה להוציא דמה ולאחר מעל"ע שאין לה עוד מה לפלוט היא בולעת ונאסרת שכל שאין לה פליטה מגופה ל"ש כבולעו כך פולטו ואף דנמלח מחדש א"כ הבליעה והפליטה באין כא' ובצליי' כה"ג אף באין לו דם ש"ע אמרי' כבכ"פ כמבואר בסי' ע"ז. הנה עמד ע"ז בפמ"ג במש"ז סי' ע"ז סק"ב וכ' שם דבמליחה ל"ש הך דבליעה ופליטה ב"כ כיון דהבליעה היא מיד והמלח אין פועל פעולתו כ"א בשעה שלימה ע"ש אמנם באמת גם בזה יש להכשיר אם הודח השומן אחר השעה ממליחה הראשונה דלפי הנראה מד' שע"ד ס"ו ושארי פוסקים ל"א דכלה כל צירו רק כשמונח במליחתו י"ב שעות או בהפ"מ מעל"ע דאז אמרי' דבמשך מעל"ע שמונח הבשר עם המלח פולט כל צירו אבל אם הודח מהמלח אף ששוהא מעל"ע אינו פולט הציר ומונח בתוכו עד שמולחין אותו מחדש וא"כ בנ"ד כשנמלח השומן ביחד עם הבשר הא לא בלע כלל אגב דטריד לפלוט ציר דידי' וכפי הנראה הי' השאלה שהשומן לא נמלח עם הבשר רק שהונח אצל הבשר שנמלח להוציא דמו וא"כ ל"ה השומן טרוד לפלוט ובלע מהבשר שנמלח להוציא דמו והורה המורה להתיר בזה ע"י הדחה ומליחה שנית דאף דבש"ך סי' ס"ט וע' פוסק דהדחה סותמת נקבי הפליטה בכ"ז בהפ"מ אנו סומכין על הפוסקים החולקים ואומרים דאין הדחה סותמת נקבי הפליטה וכמ"ש בפמ"ג במש"ז סי' ע' ס"ק ט"ז והנה אם ל"ה הדחה להשומן בראשונה והונח אצל בשר במלחו תוך מעל"ע ל"ה נאסר השומן כלל דאיידי דטרוד לפלוט לא בלע ציר אבל כיון שהודח הוי דינו כחתיכה תפלה דל"ש טרוד ובעי' הדחה ומליחה שנית וכמו שהאריך בזה בתשו' צ"צ סי' ח' ע"ש ולכך צריך השומן הדחה ומליחה שנית ובודאי מעכב בזה אף בדיעבד דאף דלענין אם נפל לציר תוך יב"ש אחר מליחה דכ' ג"כ ברמ"א סי' ע' הנ"ל דמותר בהפ"מ ע"י הדחה ומליחה שנית ובכ"ז כ' בש"ך שם ס"ק ל"ז דאם נתבשל בלי הדחה ומליחה שנית מותר במקום צורך גדול היינו משום דשם הלא מיירי בלא הודח ופתוח לפלוט ציר וסמכינן במקום צ"ג אמ"ד דאמרי' ג"כ איידי דטרוד לפלוט ציר לא בלע דם אבל היכי שכבר הודח הא דינו כחתיכה תפלה ובלע בודאי וא"כ בנ"ד שהשומן הודח אחר מליחתו כשהונח אח"כ אצל הבשר במלחו ההדחה ומליחה שנית מעכב גם בדיעבד וכיון שכן בזה יש מקום להסתפק בשכח ולא הדיח ומלח שנית השומן הלז עד שעברו ג"י מזמן שהונח אצל הבשר במלחו אם מועיל לו עוד הדחה ומליחה שנית כיון דנתקשה הציר בתוכו כדין בשר ששהא ג"י בלא מליחה ואפשר שזה הי' תלונת המערער. אמנם לדעתי העני' הדבר פשוט דרק בדם אמרי' דטבע הדם הוא שיתקרש אבל ציר שהוא יוצא אחר פליטת הדם של החתיכה זה אינו נקרש. והנה ראיתי בס' בית מאיר על יו"ד שכ' ע"ד הט"ז בסי' ס"ט ס"ק ל"ב במה שפוסק לאסור בשר ששהא ג"י בלא הדחה שנמלח ביחד עם בשר להוציא דמו לאסרו אפי' לצלי כיון שבולע דם מהחתיכה השני' ושוב אינו יוצא הדם שנבלע אפי' ע"י צליי' כמו בבשר שפלט כ"ד וצירו ובנקוה"כ שם חולק עליו והב"מ מחזיק במעוז הנקוה"כ וכ' וז"ל וגם א"י מי הגיד שחומרת הגאונים פועלת שנתייבש צירו נמי בתוכו דמן הסברא לא נאמר אלא על תמצית הדם שהוא דבר הקרוש וא"כ אינו דומה כלל לבשר שנפלט כר וצירו עכ"ל וכונתו הוא כיון דהציר לא נתקשה א"כ שייך בי' שפיר דבולעו כך פולטו אגב ציר דידי'. איברא דלפענ"ד יש להתבונן טובא בד"ז דכיון דהדם שבשטח החתיכה מלמעלה דשליט בי' אוירא הוא נקרש א"כ איך יוציא המלח הציר שבפנימית החתיכה כיון שהדם קרוש בכל שטח סביבות החתיכה מלמעלה הלא הוא מפסיק בין המלח להציר דומיא דכ' ברמ"א סי' ע"ה לענין מלח החלחולת מצד פנים ולא מצד חוץ דהוי כאלו לא נמלחה כלל והיינו משום דהחלחולת מפסיק בין המלח להשומן וכי"ב כ' בפמ"ג סי' ס"ח בשפ"ד ס"ק י"ב בבשר שהניחו אצל תנור שהיס"ב דנצלה מבחוץ אף בהדיחו תחלה ל"מ לי' תו מליחה להתירו לקדרה משום דכיון דנצלה מבחוץ ונתייבש הוא מעכב הדם מלצאת ע"ש וה"ה בנידן הט"ז הנ"ל הדם שנקרש הוא מעכב הציר מלצאת. אמנם בנ"ד שהשומן הוא כבר נמלח כל צורכו וליכא רק ציר בלבד בודאי ל"א שנתקשה אם נתעכב בתוכו ג"י דאין טבעו של הציר להתקרש וא"כ אפשר שיועיל עתה הדחה ומליחה להשומן אף שהוא ג"י מהזמן שהונח אצל הבשר במלחו דכיון דנתעכב צירו בתוכו כשהודח לאחר שיעור מליחתו ול"ה מונח במלחו כנ"ל א"כ שפיר יהי' נפלט בהמליחה של עכשיו כיון דציר אין דרכו להתקרש ואיידי דיפלוט ציר דידי' יפלוט ציר דאחריני ובפרט בשומן דרכיך עתשו' שבו"י ח"א סי' נ"ח. וע"כ הי' נראה דמהני לי' בהפ"מ הדחה ומליחה שנית גם אם נשתהא השומן ג"י אחר שהי' מונח אצל הבשר במלחו ובפרט דיש לצרף ג"כ דעת הראשונים ז"ל הסוברים דאפי' בשר שפלט כל צירו שנמלח עם בשר להוציא דמו אינו נאסר עתוס' חולין קי"ב: ד"ה ודגים רפו ובשארי ראשונים שם. אכן למעשה עדיין יש להתיישב בזה דאפשר דמדת חכמים כך הוא דציר שע כלה במשך זמן מעל"ע אפי' אינו מונח במלחו ששיערו חכז"ל שבמשך זמן זה נכלה הציר ונאבד ע"י שמתחלק בתוך חלקי הבשר ומתמזג עם הבשר וצל"ע בזה ועכ"פ במה שרצה המערער לומר שאם נשתהא ג"י אחר שהונח אצל הבשר במלחו שיאסר מטעם שנתקשה הציר בתוכו כדין בשר ששהא ג"י בלא הדחה הוא דבר שא"ב ממש כנ"ל. דברי ידידו דור"ש באהבה: סי' רלב בעזה"י יום ה' ט"ז סיון שנת תרנ"ו לפ"ק סטרי. שפעת שלום וברכה לכבוד ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי בחדר"ת כש"מ שמעון צבי ווייגר נ"י אבד"ק קריפטש יצ"ו. מכתבו הגיעני עד"ש באברך א' מק' שנשא אשה בר"ח אלול דאשתקד ממקום רחוק ויהי בבוקר נודע לו שיש לה צרבת גדול על לחי' אשר לפעמים הוא נכסה ויש בזה שאלת רופא אם הוא מחולי שקראפיל שיוכל להתדבק בו ובזרעו ח"ו ומיד גילה הדבר לאחיו וייעץ אותו שישכיל להערים לעשות א"ע כאלו לא חלי ולא מרגיש בזה עד שיקבל לידו צרור כסף נדוניתו עכ"פ ואחרי שני חדשים בהגיע הנדוניא שלו לידו עזב את אשתו וילך לבית אביו והחל לגלות במכתב לז' ואבי' שא"י לדור עמה וכ"ת כתב הזמנות לשם וכן הרב מבארשטשוב נ"י העריך להם פתקי דאזמנותא שידוני עכ"פ באמצע הדרך לפני איזה רב והסירו אזנם משמוע בקולם ויש ביד הבעל כתב סירוב מהרב דק' בארשטוב נ"י ודורש כ"ת ממני חות דעתי הקלושה אם יש מקום להתיר להאברך הזה לישא אחרת עפ"י היתר מאה רבנים: הנה אם הי' מתברר הדבר עפ"י רופאים שהוא חולי שקראפיל שיוכל להתדבק אף דברמ"א אה"ע סוסי' קי"ז. כ' דבשאר מומין א"י לגרשה בע"כ רק במום גדול כנכפה בכ"ז היכי דהוא חולי המתדבק אפשר דדמיא לדין נכפית שכ' הרא"ש דל"ג רגמ"ה בכה"ג והרי אפי' בחלתה חולי ארוך כ' הב"ש בסוסי' ע"ט דכיון שא"ר לו לאישות יכול לגרשה בע"כ א"כ ה"ה כשראוי' לתשמיש רק שא"י לשמש עמה מחשש שלא יתדבק בו החולי בודאי ל"ג ר"ג בכה"ג. והנה לכאורה הי' מקום לומר בלא"ה דהרי כ' בב"ש סי' קי"ז שם דהא דבשאר מומין א"י לגרשה בע"כ הוא רק במומין שנולדו בה או שידע מהם אבל אם הי' בה מומין והוא לא ידע יכול לגרשה בע"כ כיון דעשתה שלא כהוגן. אמנם כיון דהצרבת הוא בלחי' נהי דכיון דלפעמים נכסה ל"ש ראה וניפייס דומיא דא' בכתובות ע"ה. בשומא שעומדת תחת כפה של ראשה כיון דזימנין דמתחזיא וזימנין לא מתחזיא ל"ש ראה וניפייס בכ"ז הרי עכ"פ ל"ש לומר בכה"ג בבירור שעשתה רמאות דהרי יכולה למימר שסברה שלפי שהצרבת היא בלחי' בודאי ראה הבעל וניפייס גם הרי בהפלאה בק"א שם כ' דל"א הכי רק בקידושין לבד משא"כ בנישואין כיון דא"א עבב"ז אמרי' דסבר וקיבל. אמנם אם מחלת השקראפיל גברה עלי' ביותר מזמן ההוא אפשר לומר דאפי' ידע ל"מ לענין שלא יוכל לגרשה בע"כ דהרי באס"ז כתובות ע"ח מובא בשם הר"י ז"ל שכ' דלכך במוכ"ש גם התנה ל"מ אף לחכמים דפליגי במשנה התם אר"מ כיון דבכל פעם מתקלקל יותר יכולה לומר דזה לא קבלה ע"ע וי"ל דגם שארי קדמונים שפירשו טעם אחר במוכ"ש ולא ס"ל הך סברא בהתנה עכ"פ היכי דלא התנה בפירוש רק דדיינינין מכח ידע ומחיל כיון דבגוף דין זה יש מחלוקת בין הראשונים ז"ל אי כופין להוציא ורבים מהם ס"ל דרק בהתנה בפירוש אין כופין אבל בידעה גם חכמים