הרי בשמים תקע

הנה מקודם נחקור אם היו הבנים מחויבים לקיים מצות אביהם בזה עפ"י דתוה"ק והנה כשלא צוה להבנים רק נדר בסתם מבואר ברמ"א ח"מ סי' רנ"ב דמי שנשבע או נדר ליתן לפ' כו"כ מעות ולא נתן יורשיו פטורין ופשטות דבריו מורה דנדר ליתן לעניים ואפ"ה פטורין היורשין ובתשו' רעק"א סי' קמ"ו כ' דהרמ"א לשיטתי' דס"ל ביו"ד סי' רנ"ח ס"ז דהמקדיש שט"ח צריך כומ"ס והיינו כד' הרשב"א בתשו' סי' תקס"ג דבצדקה ל"א אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי מש"ה בנודר אתן לעניים ל"ה כנתחייב בקנין רק שמוטל עליו לשמור מוצא שפתיו דבפיך זו צדקה והוי רק כמו חיוב לקיים שבועתו והיורשים אין מחויבים לקיים נדר ושבועת אביהם אבל הפוסקים דס"ל דגם בהקדש עניים אמרינן אמל"ג כמסלה"ד דמי והר"ז דומה להא דא' בקידושין י"ג: הרי עלי עולה ומת יביאו יורשין עולתו ע"ש ובמח"א ה' צדקה סי' ב' האריך בפרט זה וכ' שזהו פלוגתת הרשב"א והר"ן בנדרים ז'. בהבעיא אי יש יד לצדקה שכ' הרשב"א דאזלי' לחומרא דספק איסורא לחומרא והיינו דס"ל כשיטתי' דל"א בצדקה אמל"ג כמסלה"ד ואין עניים קונים באמירה בלחוד ולא מספקא לן אלא אי חל עליו נדרא או לא וכל ספק נדרים אזלינן לחומרא והר"ן דכ' דהוי ספק ממון עניים ואזלי' לקולא דס"ל דאמרי' בהקדש עניים אמל"ג כמסלה"ד ומספקא לן אי קנו העניים או לא מוקמינן הנכסים אחזקתו ע"ש [ויל"ע דבר"ן פ"ק דקידושין כ' דא' בצדקה אמל"ג כמסלה"ד משום דמיבעיא לן אי יש יד לצדקה כמו דיש יד להקדש וכיון דאיתקש להקדש לכל מילי איתקש ע"ש וא"כ לא החליט הר"ן דבצדקה א' אמל"ג כמסלה"ד רק להך צד דא' יש יד לצדקה ואי אין יד לצדקה ל"א בי' ג"כ אמל"ג כמסלה"ד ואיפשר דכונתו דלהך צד דמדמינין לי' להקדש אמרינן בי' אמל"ג כמסלה"ד גם בנודר לעניים שאינם ידועים דכל דין הקדש עלי' ובאמת בגוף דין אמל"ג בצדקה אין אנו צריכין לומר מכח דאיתקש להקדש דהרי כ' בפירוש הרא"ש נדרים כ"ט. דאמל"ג הוא ממוצא שפתיך תשמור והוא קאי גם על צדקה דבהאי קרא כתיב בפיך ודרז"ל זו צדקה וע' תומים סי' ס"ו סק"ב] ומביא שם גם בשם הרי"ף והרא"ש והריטב"א דס"ל ג"כ דגם בצדקה א' אמל"ג כמסלה"ד ועתשו' רדב"ז ח"ג סי' תקכ"ב ותת"ב שכ' שדעת הרשב"א יחידאה הוא: והנה לכאורה יל"ד מד' התוס' בתמורה ל"ב: ד"ה והאמר עולא כו' שכ' דבאמר הרי עלי מנה לחרמי כהנים ל"ש לומר בי' אמל"ג כמסלה"ד כיון דאמירה להדיוט הוא א"כ גם באומר הרי עלי מנה לעניים הו"ל אמירה להדיוט אמנם י"ל עפמ"ש במח"א שם ובסי' ז'. י' י"א. דנהי דאמרי' דאמירה לעניים כמסירה דמי היי"ד באומר סלע זה לעני פ' דזכה אותו עני באמירה כיון שמקנה זה לעני ידוע ואמירה חשיב כמסירה וה"ה באומר לעניים הרבה ידועים אבל באומר סלע זה לעניים שאינם מבוררים אינם זוכים באמירה דלא תהא אמירה גדולה ממסירה כיון דבכה"ג בהדיוט אפי' מסר לחבירו וא"ל זכה למי שיצא ראשון לא זכה דכי היכי דאין מקנין דבר שאינו מבורר כך אין מקנין לאדם שאינו מבורר ואין אמירה לגבוה עדיפא ממסירה דהדיוט וכ"כ בתשו' מהרי"ט סי' כ"ב ע"ש והנה א' בערכין כ"ח. דבהחרים שדה נותנו לכהן שבאותו משמר ובמטלטלין פליגי התם איכא מאן דמקיש מטלטלי לקרקעות דנותנו ג"כ לכהן שבאותו משמר ואיכא מאן דלא מקיש וס"ל דבמטלטלי נותנו לכל כהן שירצה ולפי"ז י"ל דהתוס' הנ"ל דכ' דל"א בחרמי כהנים אמל"ג למאן דלא מקיש וס"ל דבמטלט' נותנו לכל כהן שירצה א"כ כיון שאינו מבורר ל"א בי' אמל"ג כמסלה"ד. אמנם קשה לפי"ז בתמורה שם דפריך על ר"ה דא' התם קדשי מזבח שהתפיסו לחרמי כהנים ל"ע כלום מהברייתא דקדשי בדה"ב שהתפיסן כו' הא קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים מה שעשה עשוי מאי קושיא היא זו דילמא טעמא דר"ה כיון דמתפיס עולה לבדה"ב אין בה אלא עיכוב גזברין וע"כ אין ההקדש חל על גוף הבהמה ובחרמי כהנים הא ל"ש אמל"ג ממילא אינו חל חרמי כהנים אקדשי מזבח דהוי אמירה להדיוט כמ"ש בתוס' שם אליבא דעולא והתינח אי לא מקשינן מטלטלי לחרמי קרקעות ורשאי ליתן לכל כהן שירצה ל"ש בי' אמל"ג כנ"ל משא"כ בהך ברייתא דקתני חרמי כהנים שהתפיסן בין לק"מ בין לקדשי בדה"ב ל"ע כלום ופירש"י כיון דאין לו חלק בה משום דאינו רשאי ליתנו אלא לכהן שבאותו משמר אליבא דמאן דמקיש מטלטלי לקרקעות וא"כ שייך שפיר אמירה לגבוה ולדידי' הלא מהני שפיר בקדשי מזבח התפסה לחרמי כהנים משום אמל"ג כיון דאינו נותנו אלא לכהן שבאותו משמר והו"ל הכהנים מבוררין כיון דבודאי הוא שייך להכהן שהי' באותו משמר בשעה שהחרים דומיא דכ' בש"ך יו"ד סי' רנ"ח סק"ח בשם הב"ח לענין אם נדר סתם הוי לעניים שבעיר דידתו ואם אין לו דירה בקביעות אמרינן דינתן לעניי העיר שהיו בה בשעה שנדר ע"ש ועתוס' גיטין ל': ד"ה א"ב עניי כותים וצע"כ. ובהסברא של המח"א הנ"ל אמרתי לבאר דברי התוס' בר"ה ד"ד: ד"ה לקט שהקשו בהא דקא' התם דבלקט שכחה ופאה כיון שעברו עליהן ג"ר עובר בב"ת דהיכי מיירי אי דקיימי עניים הא עובר לאלתר ואי דלא קיימי עניים הא שרי לי' למישקל לנפשי' כדדרשינין לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים וכ' וז"ל ויש לפרש כגון במלקט לצורך עניים כי ההוא דתנן בפ"ד דפאה מי שליקט את הפאה ואמר הר"ז לפ' עני רא"א זכה לו וחכ"א יתננו לעני הנמצא ראשון ולכאורה יש להקשות דהנה בט"ג בחי' גיטין י"א: מובא בשם אס"ז שהקשה בשם הראשונים לאוקימתא דר"א ורבנן פליגי במגביה מציאה לחבירו אי קנה הרי בלא"ה מחויב ליתנו לעני זה משום נדר דאמל"ג כמסלה"ד ותי' דל"ה כנדר כיון שאינו ברשותו ע"ש וע"כ הכונה כיון דרש"י פי' שם דע"כ מיירי שהמלקט אינו בעל השדה דאי בבעל השדה הא ל"ש מיגו דזכי לנפשי' כיון דדרשינין לא תלקט להזהיר העני על שלו וא"כ ל"מ מטעם נדר ולפי"ז לפ"מ דמבואר במפורשי' בר"ה שם דע"כ הא דדרשינן מעמך זה לקט שכחה ופאה דעובר עליהן בב"ת מיירי בשדה שלו ששוהא אצלו המתנות שהוא חייב ליתן דבזה שייך לשון עמך שנשאר אצלך מה ששייך לעני משדך דבמה שזכה לעני מאחר הרי אינו רק מתנה בעלמא וכי ס"ד שהשוהא מתנה של אחר בידו יהי' עובר בב"ת ולפי"ז כדמוקי התוס' בכה"ג שליקט בשביל עני דע"כ מיירי בשדה שלו אנו מוכרחין לפרש כפירוש הירושלמי דמס' פאה שפי' מגו דזכי לנפשי' היינו מתוך שהוא במתנות עניים לעצמו זוכה בפאה זו לאחרים והובא ג"כ בחי' הריטב"א בגיטין שם ובב"מ ט': ובאס"ז שם ע"ש אמנם לפי"ז קשיא דל"ל קרא ע"ז שעובר בלשו"פ בב"ת בכה"ג הרי בלא"ה כיון שליקט בשביל עני הא הו"ל נדר מטעם אמל"ג ועובר בב"ת ולהנ"ל יהי' נכון דהנה בחי' הרשב"א בר"ה שם הקשה דאיך נוקי כר"א ולא כרבנן. והנה אף דלאוקימתא דריב"ל בב"מ שם הא שפיר מצי לאוקמי כרבנן ובמעני לעני ומכח מגו דזכו לנפשי' במתנות עניים וכנ"ל בכ"ז לפ"מ דמסיק התם דרבנן דרשי לא תלקט לעני לא תלקט לו לעני וא"כ לא הו"מ לאוקמי קרא הכי אמנם היטב אשר דבר בזה בט"א בר"ה שם דהא דמזהיר רחמנא לא תלקט לעני היינו לצורך עני פרטי כדכתיב קרא בלשון יחיד אבל במלקט לצורך עניים דעלמא ליתן לכל הבא ראשון אפי' לרבנן שפיר דמי ע"ש וא"כ כיון דע"כ מיירי במלקט לעניים דעלמא ובעניים שאינם מבוררים הא ל"ש אמירה לגבוה כמסלה"ד וא"כ יכול לחזור בו קודם שבא ליד גבאי וא"ע בב"ת מחמת נדר ושפיר אצטריך קרא דמעמך דעובר בב"ת על לשו"פ. וכ"ז לפלפולא ובאמת י"ל דבלא"ה ל"ק הקושיא הנ"ל דהרי עובר בב"ת מטעם אמירה לגבוה דהנה באמת י"ל דקושי' הראשונים הנ"ל ל"ק עפע"ש בתוס' קידושין כ"ט. דל"א אמל"ג כמסלה"ד כ"א היכי שמוותר משלו להקדש וכ"כ בב"ב קל"ג: ד"ה ולא והכא הרי אינו מוותר משלו להקדש כיון דגם בלעדו יהי' לעניים בתורת פאה וע"כ דקושייתם הוא כיון דהוי מצי זכי לנפשי' הו"ל מוותר משלו לעניים והתינח התם דמיירי שהמלקט אינו בעל השדה משא"כ הכא לענין ב"ת דע"כ מיירי בבעל השדה כנ"ל א"כ הלא העני מוזהר על שלו ולא מצי זכי לנפשי' ואינו מזכה לאחרים אלא משום שישנו בתורת מתנות עניים בשדה של אחר כהירושלמי אבל הרי כיון דלא מצי זכי פאה זו לנפשי' הא אינו מוותר לעניים כלום ול"ש אמל"ג כו' והבן: ובדרך אגב ראיתי בחי' פנ"י בגיטין שם שהקשה ע"ד רש"י הנ"ל שכ' דמיירי באדם דעלמא שאינו בעל שדה כו' והרי גם בבע"ה נמי משכחת דא"ב מפקיר לכל נכסי דהוי אותו שדה נמי בכלל ותו לא מיקרי בעל השדה ול"ש בי' להזהיר עני על שלו ותי' דל"ש א"ב מפקיר גם לאותו שמניח ממנו פאה דא"כ הרי הוא מפקיע אותו שדה ממצות פאה ומעשר ומה"ת יעשה כן בשביל אותו עני שרוצה לזכות לו דאדרבא קיי"ל בעלמא ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני' ולאחר שיפקירו תו ל"ה ממוני' ע"ש והנה בעיקר קושי' הפנ"י כבר קדמו בר"ש פ"ד דפאה שהקשה דלפ"מ דמוקי במעשיר לעני ור"א אית לי' תרי מגו דא"ב מפקיר ומגו דזכי לנפשי' א"כ יוכל להפקיר גם אותו שדה ולזכות לנפשי' וחוץ מתירוצו של הפנ"י הנ"ל לפענ"ד ל"ש לומר דיזכה לאותו עני מכח מגו דא"ב מפקיר דהרי אי מפקיר אין זכייתו ברורה דאיפשר דמיד שיפקיר אותו שדה יקדים א"ע עני אחר ויזכה בהפאה. אמנם בחי' הריטב"א הנ"ל הקשה באמת לפי"ד הירושלמי הנ"ל הרי הו"מ רש"י ז"ל לפרושי בבעל השדה ומגו דא"ב מפקיר נכסי' והוי עני וזוכה במתנות עניים זוכה נמי בפאה זו לאותו עני אעפ"י שא"י לזכותה לעצמו דהתורה הזהירה לעני על שלו והנלפענ"ד לתרץ דלהכי ל"ה ניחא לי' לרש"י ז"ל לפרושי הכי עפי"ד התוס' בב"ק ז'. בהא דתניא הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למוכרן מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה והוי בה מר ה"ד אי הוזל ארעתא דכ"ע ודידי' נמי זל בהדייהו אפי' טובא נמי ליספי לי' דהא זול דכ"ע נמי אלא דאוקר ארעתא דכ"ע ודידי' איידי דעייל ונפק אזוזי זל ארעי' אפי' פורתא נמי לא ליספי לי' ופי' התוס' דאע"ג שאינו מוצא ליתן עליהם מאתים זוז לא יטול כלל לפי שגרם לעצמו ופשע דלא הו"ל למיעל ולמיפק אזוזי ע"ש ולפי"ז לכאורה היכי קאר"א א"ב מפקיר לנכסי' כו' הרי ר"א גופי' ס"ל בערכין כ"ח. דאם החרים כל נכסיו אינן מוחרמין ומבואר במפורשים דגם הפקיר כל נכסיו ל"מ וע"כ הכונה שיפקיר עד שישאר לו פחות ממאתים זוז ויהי' ראוי ליטול מתנות עניים עתשו' חת"ס א"ח סי' קכ"ד ויו"ד סי' שט"ז. ולכאורה הרי לפי"ד תוס' ב"ק הנ"ל דהיכי דבפשיעתו נעשה עני עד פחות ממאתים זוז אין נותנין לו מעשר עני וא"כ ל"ש מגו דזכי לנפשי' שיעשה עני ע"י שיפקיר נכסיו דהרי אין לך פשיעות גדולה מזו. אמנם באמת גם לד' התוס'