הרי בשמים תקסח

עכו"ם שמא נזדמנה לעכו"ם ירך אחרת שלא נודע לישראל שהיתה טריפה עד אחר שניטל גידה והחליפה בזאת ולכאורה הא היכי דלית לי' ריוח ל"ח לאיחלופי וצ"ל דניחוש שמא החליף שמינה בכחושה] והכי מתבאר מד' הש"ע והפוסקים בסי' קי"ח וכ"כ בש"ך שם סק"ח להדיא גבי חלב כל שאין העכו"ם נהנה בחליפין ל"ח שמא החליף וכ"כ בנובי"ק סי' ל"ח בפשיטות דאין הגוי חשוד להכשיל את ישראל רק היכי שיש לו ריוח ע"ש ובמק"א כתבתי דאפי' אין לו הרוחת ממון כגון להחליף טוב ברע רק שיש חשש שרצה לשתות ול"ה לו אחר חיישינן ששתה מזה להנאתו וכדי שלא יכיר הישראל שפך לתוכו משלו וכן מפורש יוצא מד' רש"י בע"ז ריש דף ל' דמקודם קא' התם דחומץ שלנו ביד נכרי א"צ חב"ח דאי משום אינסוכי לא מנסכי ואי משום איחלופי כיון דאיכא חותם לא טרח ומזייף ופרש"י משום איחלופי לצורכו להחליפו ברע ממנו ובתר הכי קא' ההוא דינא לענין יין מבושל ופרש"י איחלופי לשתות וצריך להבין מדוע שינה רש"י ז"ל את טעמו בהא וע"כ דרק בחומץ יש לחוש לחילופי טוב ברע שאינו ניכר כ"כ משא"כ ביין אי יחליף טוב ברע הא יהי' ניכר ולא חיישי' רק שמא הי' תאב לשתות יין ולא הי' לו לפי שעה מיין שלו ושתה מזה והשלים החסרון ביין שלו שהוא טוב כמו זה וכן אנו מוכרחין לומר בדברי הש"ס שם ל"ט: פת למאי ניחוש לה כו' אי כי הדדי כיון דאיכא חותם א' לא טרח ומזייף הרי דאפי' בשוין בעינין עכ"פ חותם א' ולכאורה הא כל היכי דאין לו הנאה מזה ל"ח וע"כ דחיישינן שהי' רעב לאכול ואכל פת זה והשלים בפת שלו ועכ"פ בעינין או ריוח ממון או למלאות תאותו אבל אם לית לי' לא הא ולא הא ומכ"ש באית לי' פסידא בודאי ל"ח לאיחלופי והנה לענין הכלים שנתבשל בהם החלב לא מלאני לבי להקל אבל הכלים שנכבש בהן החלב כיון דמבואר באו"ה כלל ב' וכלל ל' דהא דנאסרה הכלי ע"י כבוש אינו מעיקר הדין רק מצד מנהג ע"ש יש להקל עפ"י הנך טעמי ההיתר בלאחר מעל"ע במקום הפ"מ עכ"פ והרי בט"ז א"ח סי' תנ"א ס"ק כ"ב כ' דכ"ח שבלע ע"י כבוש מהני לי' הגעלה ודוקא בבלע ע"י האור אמרינן דא"י מידי דפיו לעולם ע"ש וגם בש"ך יו"ד סי' קל"ה ס"ק ל"ג כ' בתי' הראשון דעכ"פ לאחר מעל"ע מהני בכ"ח שנאסר ע"י כבוש הגעלה ולתי' השני כ' שם דרק בחמץ דהיתרא בלע מהני בכ"ח שנאסר ע"י כבוש הגעלה ע"ש ובנ"ד כיון דאיכא כל הני סניפי היתר שכתבנו למעלה יש להתירם לאחר מעל"ע בלא הגעלה ובכ"ז המורה שהורה להחמיר בזה אין כאן הוראת טעות חלילה. ה' הטוב יפרוס סוכת שלומו על דייני ישראל וירום קרן התורה ולומדי' כנפש שארו הדור"ש באהבה: סי' רטז בעזה"י יום א' ערב חג השבועות שנת תרמ"ג לפ"ק סטרי. ישאו הרים שלום לכבוד ידידי בש"ב הרב הגאון החריף ובקי בחדר"ת המפולפל כש"מ אריה ליב ברודא נ"י כעת ראבד"ק לבוב יצ"ו: מכתבו הגיעני והנני לתשובתו בדבר מה שהעיר כת"ר על מה שמובא בספרי הר"ב סי' נ"ז קושיית השואל בב"ק ע"א: דפריך שוהנ"ס איסוה"נ הוא ולאו דמארי' קטבח והק' לשי' הר"א בתוס' כריתות כ"ד. דשוה"ס דרובע ונרבע מותר בהנאה לוקמ' בכה"ג וע"ז תמה כ"ת דהרי א' בגמ' בכריתות שם דכל המחזיק בו זכה וכ' התוס' שם דלד' הר"א ע"כ דזכה בדמי השור מה ששוה בחייו יותר מאחר מיתה דמזה נתייאשו הבעלים וא"כ אין להבעלים זכות זה וממילא א"ח הגנב דו"ה מחמת הטביחה כיון דבעינן וטבחו כולו באיסורא עכ"ד: הנה באמת מיבעיא לן בב"ק ע"ח: מכרה חוץ משלשים יום חוץ ממלאכתה אי הוי שיור לענין דו"ה וא"כ אי נימא דל"ה שיור הו"ל שפיר וטבחו כולו באיסורא אפס דאיפשר דדמי שיווי השור בחייו יותר מאח"מ הו"ל שיור בגוף הפרה ולא קרינין בי' וטבחו כולו אמנם אחרי העיון ע"כ א"א למימר הכי עפי"ד האס"ז בב"מ כ"ו: בהא דקא' התם סלע שנפל משלשה א"ח להחזיר לא אמרן אלא דלית בי' שו"פ לכל חד וחד אבל אית בי' שו"פ לכל חד וחד אימור שותפי נינהו ולא מייאשי דכ' באס"ז בשם ר"ת דאף דזה שממשמש נתייאש חבריו שלא משמשו לא נתייאשו ואפי' לחלקו של זה שממשמש ל"מ היאוש דאין יאוש לחלק מהחפץ ע"כ וא"כ לכאורה לפי"ז האיך מועיל יאוש הבעלים על יתרון השיווי בחיים מלאח"מ הרי הוי כיאוש לחלק מהשור דל"מ כנ"ל אמנם באמת לק"מ דבב"מ שם הטעם כיון דהשנים שלא משמשו לא נתייאשו הא באיסורא בא לידו השתי ידות וכיון דל"ק חלקם גם השליש מההוא שנתייאש ל"ק משא"כ בכריתות שם כשהחזיק א' בהשיווי לבד הא לא אתי לידי' באיסורא וקנה שפיר החלק הלז. אמנם בגנב שגנב כל השור הרי באיסורא אתא לידי' ול"ק כלום. וע"כ דקושיית כ"ת הוא דנימא דקנה יתרון השיווי משום שאינו חלק מגוף השור והוא ענין חיצוני ופועל שפיר היאוש ע"ז בלבד וכיון שכן דאין הקנין בגוף השור הא הו"ל גוף השור כולו דבעלים והוי שפיר וטבחו כולו באיסורא כיון דשיור כזה שאינו בגוף השור ל"ח שיור כנ"ל ודו"ק: אמנם בגוף קושיית השואל י"ל דבלא"ה ל"ק דהרי אפי' נימא דהגנב אינו זוכה בגוף השור עכ"פ כיון דאין להבעלים בו רק אחר שנעשה נבילה הא אין לחייבו דו"ה על הטביחה דהו"ל כאלו גנב ממנו מידי דלאו בר טביחה הוא: ובדבר מה שתמה עלי במה שרציתי לומר בתשו' שם ע"ד הפלפול דלשי' ר"א יהי' ברובע ונרבע מותר באם שחטו לאחר שנג"ד אפי' באכילה ותמה מד' הגמ' תמורה ר"פ כל האסורין דמבואר התם דבהעדאת שני עדים פוסל אפי' להדיוט הנה התם פירש"י דפסול להדיוט שהרי הוא בסקילה וי"ל הכונה דנהי דנימא דבדיעבד אם שחטו לאחר שנג"ד שרי באכילה אבל לכתחלה הא אסור הוא לשוחטו ולאוכלו משום דעומד ליסקל והבעלים מחויבים להביא לבי"ד לקיומי בי' ובערת הרע מקרבך ע' ב"ק מ"ה. וחולין קל"ט. אבל בדיעבד אם שחטו שפיר י"ל דמותר אפי' באכילה ועט"ז יו"ד סי' קנ': שכ' להוכיח מד' רש"י הנ"ל דנרבע קודם שנגמר דינו מותר באכילה ע"ש ובתש' בית יעקב ס' קי"ח האריך קצת בזה וכ' דגם קודם שנג"ד לכתחלה אסור בכל שוהנ"ס ורק אם שחטו בדיעבד לאחר שבג"ד מותר ומוכיח זה מהא דאצטריך בש"ש תמורה הנ"ל לאשבוחי היתר להדיוט בכגון שהומת עפ"י ע"א או עפ"י בעלים ול"א דמשכחת לה קודם שנג"ד אע"כ דבכה"ג לכתחלה אסור וכ' שם דמ"ש בתוס' זבחים דף ע"א: דבב' עדים אסור אפי' להדיוט הכונה קודם גמ"ד דאסור לכתחלה להדיוט ע"ש ועתשו' צ"צ סי' מ"ו ותש' ב"ח סי' קי"א ובתשו' יד סי' ל"ה. וה"ה די"ל כן לפי שי' הר"א בנרבע גם לאחר גמ"ד דבדיעבד כששחטו מותר דשחיטה התירתי באכילה ואזדא מיני' האיסור דרובע דאי משום שלא נתקיים בי' ובערת הרע מקרבך הלא באמת גם בשחיטה מתקיים זה כדא' בחולין ק"מ. ובפירש"י שם ד"ה אלא לשחיטה דאי משום ובערת הרע הרי מבוער מן העולם הוא ע' הרי דגם ע"י שחיטה מתקיימת מצות ובערת הרע ורק לכתחלה א"א לומר לשוחטו בקופיץ להתירו באכילה כמ"ש בתוס' ע"ז י"א דגם קופיץ הוא בכלל הריגה כיון דבאמת עיקר מצותו דרובע ונרבע לכתחלה הוא בסקילה באבנים כדילפינן בסנהדרין נ"ד: גז"ש ממסית נאמר כאן תהרוגו ונאמר להלן כי הרוג תהרגנו מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה אפס דבדיעבד כי שחטו בקופיץ ג"כ מתקיים המצוה כדא' בכתובות ל"ח: לא אתיא גז"ש ומפקא מפשטי' דקרא לגמרי ולכך גם ע"י שחיטת קופץ מתקיימת מצות הריגת הנרבע וע"כ כ' באמת בתרגום יונתן ב"ע פ' קדושים על הקרא דואת הבהמה תהרוגו וית בעירא תקטלון בקולפא ע"ש ואף דמצינו ביבמות כ"ד. אע"ג דאין מקרא יוצא מידי פשוטו אתאי גז"ש אפיקתי' מפשטי' לגמרי וע"ש דף י"א: כיון דאיעקר איעקר לא בכ"מ אמרי' הכי עראב"ד פ"ט מגניבה ה"ה ועמ"ש בזה בתש' ח"צ סי' כ"ו והאריך בזה בסי' ע"ו ועתשו' פמ"א ח"א סי' כ"ו. ובענין מה שתמה כ"ת במש"ש בתשו' בספרי הנ"ל בזה"ל אמנם לחלק דע"כ ל"ק הש"ס סברא זו מה לי משחט שחטה מה לי מיקטל קטלה אלא בבהמת עה"נ כו' אבל ברובע ונרבע כיון דאין חל עלי' איסוה"נ רק שצריך לקיים בו מצות הריגה א"כ כי שחטו שפיר י"ל דהכשירתו שחיטה זו אפי' באכילה וע"ז התפלא כ"ת דהרי לרבנן דר"ש דס"ל שחיטה שא"ר שמה שחיטה שחיטתה מטהרה מידי נבילה אפי' לד' הסוברים דשוהנ"ס נאסר מחיים עכ"ד הנה במחכ"ת לא עיין שפיר בדברי שם דאנכי העליתי שם דברובע ונרבע כיון דכתיב הריגה ובכלל הריגה הוא קופיץ י"ל בה מה לי משחט שחטה כו' כאלו נתקיים בה מצות הריגה ולא הכשירתה השחיטה דהו"ל כמו שנהרגה ועז"כ שפיר דל"א הש"ס מה לי מישחט שחטה רק בבהמת עהנ"ד שאסורה בהנאה מחיים הו"ל השחיטה בכלל לפי חרב משא"כ בנרבע דשרי' בהנאה י"ל דהשחיטה הועילה להתיר גם באכילה. וע"ד מ"ש כ"ת על הקושיא שהובאה בספרי סי' נ"ה בד' הש"ס גיטין פ"ג. וכי היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר כו' הרי דנודר אוסר וחכם מתיר האר"י אין חכם מתיר כלום אלא בחרטה והק' לשי' המבי"ט הא מה"ת ל"ב חרטה ועז"כ כ"ת דגם לד' המבי"ט נהי דל"ב מה"ת חרטתו עכ"פ דעתו והסכמתו בעינין הנה זה לא גם ממני בהשקפה ראשונה אפס מה שהכריחני לפלפל בזה משום דהמעיין בגוף דברי המבי"ט שם יראה שדעתו הוא דדמי לגמרי לנדויים וחרמות דל"ב כלל דעתו דאף דקיי"ל בנדרים ז': נידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו הוא רק משום חשדא ער"ן שם וברמ"א סי' של"ד סכ"ט פוסק באמת דאפי' שלב"פ מהני ההיתר ויהי' לד' המבי"ט גם בנדרים כן מה"ת דלא כדקיי"ל בסי' רכ"ח סט"ז. ובזה הנני ידידו דור"ש באהבה מברכו בשמחת החג הקדוש הבעל"ט: