הרי בשמים תקסו

דהרי הך מתני' רבי הוא ור' ס"ל מב"מ מדאוריי' ל"ב ולהאמור נכון דרבא ס"ל הא דקא' ר' מב"מ ל"ב הוא דוקא בבעין ולא בטעם וע"כ אמר שפיר דיני' בקדרות בפסח דוקא משא"כ לדידן דס"ל אליבא דרב דגם בטעמא מב"מ במשהו וכדמוכח באמת בחולין ק'. אוקי רב אמורא עלי' ודרש כיון שנ"ט בחתיכה כו' מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כר"י דא' מב"מ ל"ב הרי דס"ל לסתמא דגמ' אליבא דרב דגם בטעם מב"מ ל"ב ע"כ הא דקא' דיני' בקדרות בפסח דוקא הוא משום דבשאר איסורין נטל"פ שרי והא דצריך שבירה בקדרות בפסח ע"כ הוא לקיים מצות ביעור כמו בנותר. ומעתה מובן פירכת הש"ס הנ"ל דקא' וכי מאחר דאיתותב רב"א ולא משני הא בשל מתכת הא בשל חרס ע"כ דגם כ"ח יוצא מידי דפיו ע"י היסק וע"כ דהא דא"ת וכ"ח אשר תבושל בו ישבר הוא אפי' בבישול בלא בילוע וע"כ דהוי גזה"כ ולכך לא ילפי' מיני' וכמו שהקשו באמת בתוס' שם וכיון שכן אמאי א"ר קדרות בפסח ישברו היינו קדרות בפסח דוקא ול"א בשאר איסורין ואי דנטל"פ שרי והשבירה הוא משום מצות ביעור אם אינו רוצה להסיק ז"א דהרי באמת מצינו במשנה דשביעית פ"ט הובאה בפסחים נ"ב. הכובש ג' כבשין בחבית א' רא"א אוכלין על הראשון רי"א אף על האחרון רג"א כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית והלכה כדבריו וכ' התוס' שם בטעמא דר"ג דכיון דכלה מינו מן השדה אסור ממשות שלו אבל טעמו הרי הוא כמבוער וא"כ לכאורה למה צריך לקיים מצות ביעור בהנבלע בקדרה הרי הטעם הוא כמבוער ואי דשביעית ל"ה רק איסור עשה ובחמץ איכא איסור דב"י ז"א דהרי בח"י סי' תמ"ב העלה דבטכ"ע ליכא לאו דב"י ועפמ"ג שם וא"כ לענין איסור עשה דתשביתו נימא דהוא כמבוער אמנם י"ל דבשלמא בטעם בחתיכה כיון דאין הטעם כולו נסחט מהחתיכה לעולם דאין הגעלה באוכלין שפיר הוי כמבוער אבל בכלי י"ל דאינו כמבוער כיון דאפי' אי כ"ח א"י מידי דפיו מ"מ הא עיקר הטעם יוצא מהכלי ע"י היסק ורק משהו נשאר ומשהו א"ח בביעור אמנם אכתי קשה דהרי קיי"ל בנדה ס"ב: כר"י לענין משקין של זב שנבלע בחרסין והם באויר התנור דאף שהמשקה יכול לצאת ע"י היסק מ"מ הוי טומאה בלועה וה"ה לענין ביעור נימא דהו"ל כמבוער וע"כ משום דילפי' מכ"ח שבמקדש דא"ת ישבר לקיים מצות ביעור וה"ה בקדרות חמץ אמנם למאי דנשאר רב"א בתיובתא ולא משני הא בשל מתכת הא בשל חרס וע"כ דגם לחרס מועיל היסק ולא ילפי' מכ"ח שבמקדש כיון דע"כ הוי גזה"כ דאסור אפי' בישול בלא בילוע כנ"ל א"כ ממילא לא מצינן למילף נמי לחייב בביעור בליעה המובלע בדופן הקדרה וע"כ הא דאמר רב ישברו אינו לקיים מצות ביעור רק משום איסור מב"מ משום דס"ל נטל"פ אסור מה"ת וא"כ אמאי אמר דוקא קדרות בפסח ישברו וממילא אזדא קושי' השעה"מ הנ"ל דלא פריך אמאי קדרות שבמקדש ישברו כיון דלפי סברא זו אנו תופסין דבקדרות שבמקדש באמת ל"מ היסק דגזה"כ הוא דגם בישול בלא בילוע אסור וכנ"ל ולהכי שפיר ישברו ומשני דרב מוקי לה ההוא בשל חרס ובאמת ל"מ היסק בשל חרס דמאי דא"ת כ"ח ישבר לאו גזה"כ הוא רק לבער הבליעה וילפי' שפיר חמץ מנותר דגם חמץ הבלוע בדופן הקדרה צריך לבער וקא' ישברו שזהו ביעורן ומיושב ממילא לפי"ז נמי מאי דקא' ישברו והרי יכול למוכרן לנכרי כמבואר בפוסקים דכלי שנבלע מאיה"נ מותר למוכרה לנכרי משום דהנכרי אינו נותן יותר בשביל בליעת איסור הנבלע בה עתשו' חת"ס חיו"ד סי' צ"ח ולהאמור נכון דלכך אינו רשאי למוכרן לנכרי ומצריכין שבירה דוקא משום מצות ביעור חמץ: ובדרך אגב ראיתי בשעה"מ שם שמביא ד' הצ"ק שהקשה ע"ד התוס' זבחים צ"ו. ד"ה אלא שהקשו דלמה הצריך הכתוב בכ"ח שבירה לימלינהו גומרי ותי' דחידוש הוא שהתיר הכתוב בשבירה דהו"א דל"מ שבירה כיון שעדיין טעם החטאת בהחרס וצריך שיהא הטעם בטל מן העולם כמו בכ"נ מו"ש אבל הא פשיטא דכ"ש היסקא דמהני טפי וע"ז הק' הצ"ק דא"כ מאי ראי' מייתי דהתורה העידה על כ"ח שא"י מידי דפיו נימא דלעולם יוצא מידי דפיו ע"י הגעלה דחידוש הוא שהתיר הכתוב בשבירה וכ' השעה"מ וז"ל ולפענ"ד לק"מ דתלמודא הכי מייתי דאי איתא דהגעלה מהני בכ"ח אמאי כ"ר מו"ש בכ"נ ושבירה בכ"ח לכתוב רחמנא בכ"ח וכ"נ בהדדי ונימא הכי וכ"ח וכ"נ אשר תבושל בו ומורק ושוטף במים או ישבר דהשתא הוי שמעינן תרווייהו דמו"ש ושבירה מהני בכ"ח וכ"נ א"ו דמו"ש ל"מ בכ"ח ומש"ה לא כתיב שבירה אלא בכ"ח דמהשתא כי ק"ל אמאי לא כתיב הסקה איכא למימר שפיר רבותא אשמעינן עכ"ל ולפענד"נ דל"ה מצי למכתבינהו כאחד דא"כ הוי משמע דשבירה מהני גם בכ"נ והרי בכ"נ לא מתקיים ביעור נותר בהשבירה כיון דנשאר הבלוע בהשברים דבשלמא בכ"ח הרי א' בש"ס ב"ק הנ"ל דשבירתן זו היא מיתתן דכ"ח שנשבר שוב אין לו תקנה והוי שפיר קצת ביעור בכך אף דהבלוע נשאר בהחרסין משא"כ בכ"נ אף שמשברו לשברי שברים אומן יכול להחזירו ולעשותו כלי כבתחלה א"כ אינו ביעור כלל. ולבר מן דין כיון דיכול להוציא הבלוע ע"י מו"ש האיך רשאין לשברן הרי הקדרות שבמקדש היו כ"ש וכשמשברן עובר משום ל"ת כן בשלמא בכ"ח אף דמהני בהו הסקה בכ"ז א"ע בשבירתן משום ל"ת כן כיון דא' בזבחים שם ובסוכה נ'. דאף למ"ד עושין כ"ש של עץ אבל של חרס אין עושין וא"כ ליכא עלייהו רק ק"ד משום שמסתמא היו קונין אותן מתרומת הלשכה וכבר כתבתי במק"א להוכיח דליכא משום ל"ת כן מה"ת רק בדבר שקדוש קדוה"ג ולא כשאינו קדוש רק ק"ד אבל הקדרות של מתכת שהיו מבשלין בהן קדשים הלא היו כ"ש וכשאפשר להכשירן בלעדי השבירה הא כשמשברן עובר משום ל"ת כן ויש לדחוק ולתקן מעט דברי השעה"מ ואין להאריך כעת. ומה שנתקשה מעלתו בהבנת ד' התוס' שבת צ"ח. ד"ה אי לענין טומאה כו' וכן בפ' א"ע גבי בצק שבסדקי עריבה כו' אלא דלענין קבלת טומאה עצמה לא נפקא לן מינה מידי דבלא"ה אסורה משום חמץ ולהכי נקט לענין לטמא אחרים הכונה פשוטה ומבוארת דלאחר שיישבו התוס' סוגי' דפסחים ל"ג: דקא' לאימת מתכשרי לכי סחיט להו וכי סחיט לי' בציר לי' שיעורא גם אליבא דשי' רש"י כתבו אח"כ דגם הך סוגיא מיושבת אליבא דשי' רש"י דבאמת קשה לכאורה לפירש"י ז"ל למה אצטריך לי' לאביי לאוקמי התם בצירוף כביצה הרי לפירש"י הו"מ לאוקמי בפשיטות כגון דנגעה טומאה בכזית שבסדקי עריבה בפסח דאיסורו חשיב לא בטיל לגבי עריבה ומקבל טומאה כיון דאוכל מק"ט בכ"ש משא"כ בשאר ימה"ש הוא בטל לגבי עריבה ולא חשיב אוכל כלל ולכך כ' לתרץ זה דאין מזה קושי' על פירש"י ז"ל דלהכי לא מוקי אביי בכה"ג משום דלענין קבלת טומאה עצמה לא נ"מ מידי דבלא"ה אסורה משום חמץ ולהכי נקט לענין לטמא אחרים ומבוארים הדברים בעליל לכל מעיין בצדק והשי"ת ינחני בדרך אמת ויראני מתורתו נפלאות כנפש ידידו דו"ש באהבה: סי' רטו בעזה"י יום ו' עש"ק ט"ו מנ"א שנת תרנ"ג לפ"ק סטרי. שלום רב לכבוד ש"ב ידידי הרב החריף המופלג מוה' ארי' ליבש יופיטער נ"י מורה הוראות בק"ק קינהיניטש יצ"ו. מכתבך הגיעני עד"ש באחד שנשלח לו חלב מכפר ע"י עכו"ם בלי חותם והאיש הזה לא ידע אם יש איסור בדבר והעמיד החלב בכלי חרס וגם מכר לכמה אנשים ובישלו החלב וכאשר נודע לו שיש איסור בדבר בא לשאול על הכלים ונפשך בשאלתך להודיעך חו"ד דעת תורה מה משפט הכלים אחר שיש הפ"מ: הנה ביו"ד סי' קט"ו ס"א ברמ"א פוסק דחלב של עכו"ם אוסרת כלים שנתבשל בהם כשאר איסור אעפ"י שאינו רק ספק שמא עירב בה דבר טמא וכ' בט"ז שם בשם או"ה דה"ה אם כבוש שם מעל"ע אמנם המעיין בדברי האו"ה כלל מ"ה אות ב' יראה דלא ברירא לי' הא מילתא אם חלב עכו"ם אוסרת הקדרה ע"י כבוש ובאמת מד' תשו' הרשב"א סי' קמ"ג מוכח דלא נאסר ע"י כבוש דכ' שם הטעם לאסור כלים שמעמידין בהן חלב שחלבו גוי בזה"ל כי החלב שחלבו גוי אסור וכשמעמידו הגוי בקדרה הקדרה בולעת מאותו חלב האסור לפי שהן מחממין החלב על האש בשעה שמגבנים ונאסרה וכשחוזר ישראל ומעמיד שם החלב ומחמם ע"ג האש הקדירה פולטת ונאסר כמעמיד בקדרה אסורה ע"כ. הרי מדלא כ' הרשב"א הטעם לפי ששוהא החלב בקדרה מעל"ע ע"כ דס"ל דלא נאסר ע"י כבישה. ובפרט לאחר שישהא אותם מעל"ע הרי באמת במנ"י כלל פ"ה ס"ק ס"ד הביא ד' נחלת יעקב שכ' בשם חכמי וויניציאה דלא אסרו כלי שאב"י לכתחלה רק בכלי מתכת דאית להו תקנתא בהגעלה אבל כ"ח הצריך שבירה הוי כדיעבד ומתירין בהפ"מ להשתמש בהן אחר מעל"ע וכן הורה הג' מהר"ל סרוואל להלכה ועב"ח יו"ד סי' צ"ג מ"ש בכונת בעה"ע שם ונהי דאנן לא פסקינין הכי וכמבואר באמת מד' התוס' פסחים ל'. ד"ה לישהינהו דרק היכי דאיכא תרתי לטיבותא היינו משהו ואב"י אז מתירין בכ"ח משום שאין לו תקנה אבל היכי דבלע הרבה אין מתירין שאב"י וכ"כ הר"ן שם דלענין זה ל"ח כ"ח דיעבד וכן פוסק הפמ"ג ביו"ד סי' ק"ג לאסור בזה מדברי הג"א סוף ע"ז שכ' בהא דקא' בגמ' התם מכאן ואילך לישתרי גזירה קדירה שאב"י משום קדרה ב"י והקשה הג"א דלמה לא קא' הטעם משום דנטל"פ לכתחלה אסור ותי' דאלו מטעם זה הוי שרי בכ"ח משום דאין לה תקנה חשיב דיעבד ולהכי קא' גזירה אטו ב"י לאסור גם כ"ח. אמנם בכ"ז בנ"ד שהוא איסור דרבנן יש לצרף ג"כ מ"ש הט"ז ביו"ד סי' קל"ז סק"ב דבכלי שנבלע בו איסור דרבנן אפי' ע"י בישול שריא לאחר מעל"ע כיון דאב"י הוי נטל"פ ואסור אטו ב"י ובאיסור דרבנן הוי גזירה לגזירה ע"ש ובנובי"ת חיו"ד סי' נ"א כ"כ מדעתא דנפשי'. והנה לכאורה יש להקשות ע"ז מש"ס חולין קי"א: כי אתא רבין א"ר יוחנן מליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל אמר אביי הא דרבין ליתא דההוא פינכא דהוי בי רב אמי דמלח בי' בשרא ותברי' מכדי ר"א תלמיד דר"י הוי מ"ט תברי' לאו משום דשמיעא לי' מיני' דר"י דאמר מליח ה"ה כרותח ולהנ"ל קשה אמאי תברי' הו"ל למישריי' לאחר מעל"ע כיון דקיי"ל דם שמלחו אינו אלא דרבנן ובדרבנן שרי אב"י דהוי גזלג"ז וכבר העיר בזה בפר"ח