הרי בשמים תקסב

לענין פיגול אכן י"ל דזהו באמת ג"כ כונס רש"י ז"ל דכיון דרובא דאינשי לא אכלי לה ולית בי' מצות אכילת קדשים ל"ה בכלל אכילת אדם שיביא הזבח לידי פיגול ע"י מחשבת אכילתו] וזה הטעם י"ל ג"כ בשליא דלהכי לא נפיק מתורת מתפגל כיון דנהי דלא חזיא לאכילה אבל הא איכא אינשי דאכלי לה כדמצינו במתני' חולין הנ"ל השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה וא"כ כיון דפוסק הרמב"ם כר"א בהא דשליא יש עלה תורת מתפגל לא יתחייב ג"כ אם אוכל מוראה מעוף שנתפגל ע"י ד"א וצע"כ: והנה מסקנת הפרי תאר הנ"ל דכל השליות עכ"פ אסורות מדרבנן ל"ש של חמור ל"ש שאר שליות ועור הבא כנגד פניו של חמור הוא דשרי דזה אינו שליא דהרי בתוס' חולין ס"ד: כ' בטעם היתר דעור הבא כנגד פניו של חמור שהוא נתהו' מש"ז של חמור ונקרש ונעשה עור הרי דאינו שליא לדעתם ע"ש אמנם באמת בתוס' בכורות ז': פי' דהוא שליא אכן לדינא י"ל כמש"ש מקודם דשליא של חמור קים לי' להש"ס דהוא פרש גמור אבל שאר שליות עכ"פ מדרבנן אסירי ותיוהא קא חזינא בדברי הפר"ת שם שכ' בדעת הראב"ד פ"א מט"א דס"ל דבחלב הקיבה דפירשא הוא ל"מ חישב עלה לאחותי עלה ט"א ומ"ש משליא דקתני במתני' דמהני חישב עלה שמטמאה ע"א אע"ג דהוי פירשא וכ' בטעמו דחלב הקיבה כיון דהוא עפר סרוח ממש החושב עליו בטלה דעתו ושאני שליא דהגם דהוי פירשא הלא משכחת לה נפש היפה דאוכלה כבמשנה חולין ע"ז. לכך מהני מחשבה משא"כ חלב שבקיבה דאין מצוי נפש יפה דגומעתה הו"ל עפר סרוח ממש והחושב עליו בטלה דעתו וגם הרמב"ם ס"ל חילוק זה לענין איסור דשליא אסורה מדרבנן דל"ה פרש גמור כיון דאיכא נפש יפה דאוכלתה משא"כ חלב שבקיבה שריא דהוי פירשא גמורה ע"ש. ואני שמעתי ולא אבין דהרי משנה ערוכה היא בע"ז כ"ט: שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע כשהיו מהלכין בדרך א"ל מפני מה אסרו גבינות נכרים א"ל מפני שמעמידין אותה בקיבה של נבילה א"ל והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה אמרו כהן שדעתו יפה שורפה חי' כו' הרי דאיכא גם בחלב הקיבה נפש יפה ששורפה חי' ואינו מואס בה] וכן העלה בכו"פ סי' פ"א דכל שליות מה"ת מותרין כיון דל"ה עלה שם בשר מדקתני במתני' דאינו מטמא טומאת נבילות ופירש"י והר"ן דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכל בעלמא ולהכי לענין איסור אבמ"ה מצריך קרא דכל בבהמה תאכלו דשחיטת אמו מתרת השליא שנמצא בתוכה דאל"ה הוי אסור מה"ת כיון דלענין אבמ"ה לא בעינן דוקא בשר דכל מידי דאתי מחי אסור דהרי אי לאו קרא הוי אסרינן חלב וביצה משא"כ לענין איסור בהמה טמאה ונבילה הא אי ל"ה בשר רק כמאכל אחר אינו בכלל טמאה ונבילה ולכך ליכא עלי' איסור דאוריי' רק מדרבנן ע"ש והנה א"ז הגאון חו"ד ז"ל הקשה על דבריו דהרי גם בטמאה יש לנו לאסור משום כל היוצא מן הטמא ומה לי יוצא מהטמא או מהחי ולכן העלה דע"כ א"א לומר בטעם היתרא דשליא משום מאיסותא אפס דל"ש כל היוצא מטמא רק בדבר המתמצה מגופה אבל בדבר שנוצר בתוכה ברי' חדשה בידי שמים ולית לי' סימני טומאה ל"ש הא דכל היוצא מטמא וז"ש רש"י בבכורות ז': שליא לא מן הולד ולא מן האם אלא פירשא בעלמא הוא והכונה עפ"מ דא' בב"ק מ"ז תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מ"ט פירשא בעלמא הוא ופירש"י פרשא דבר המופרש ממנה והה"נ הכונה כן הוא דהשליא הוא דבר הנפרש דאם הי' כחלק ממנה הי' אסור משא"כ שליא שהוא דבר המופרש ומובדל בפ"ע ול"ש בי' כל היוצא מטמא ע"ש אמנם באמת הרמב"ן בכורות שם כ' וז"ל מ"ט פירושא בעלמא הוא ואע"ג דמגופי' ממש קא ממצי שרי דעפרא בעלמא הוא עכ"ל וכ"כ הה"מ פ"ד ממ"א ה"כ בשמו דפרש בעלמא ולאו אוכלא הוא כלל הרי דאין הכונה כד' החו"ד הנ"ל אלא דהטעם הוא שהוא כעפרא ובכ"ז איסור דרבנן איכא עלה כיון דאית עלה שם שלית בהמה טמאה והרי בס' מנחת כהן שער התערובת ח"א פ"ט הוכיח מד' הרמב"ם פי"ד ממ"א דדבר האסור באכילה כשנפסל מאכילת אדם דשרי מקרא דנבילה שא"ר לגר ל"ה נבילה היינו מה"ת אבל מדרבנן אסור ע"ש בדבר ששם אוכל עליו רק שנפסל מאכילת אדם אסור מדרבנן אבל היכי שנפסל מאכילה כ"כ עד שנתבטל שם אוכל ממנו בודאי גם מדרבנן שרי ועפי"ז מיושב מה שהקשה במנ"י כלל מ"ו סק"ט בהא דכ' בש"ע סוסי' פ"ד דשרץ שרוף מותר לאוכלו משום רפואה הרי גם בלא רפואה מותר כמ"ש הרשב"א והראב"ד בהא דחולין נ"ח: בתולעים במחובר מאחר יב"ח דמותרין משום דהמה עפרא בעלמא וכן אפרוח מביצת נבילה דלכי גביל עפרא בעלמא ולהנ"ל נכון דהיכי דבטל מתורת אוכל בודאי שרי גם מדרבנן משא"כ בשרץ שרוף הלא עדיין שם שרץ עליו ולהכי אינו מותר רק לצורך רפואה וא"כ בשליא כיון דאם חשב עלי' מטמא ט"א הא עדיין שם אוכל עליו אף שא"ר לגר אסור מדרבנן עכ"פ ובפרה דהרי איכא אינשי דאכלי לה כדקתני במתני' דחולין הנ"ל בשליא נפש היפה תאכלנה ול"ה א"ר לגר בכה"ג. ויש להביא עוד ראי' לזה מגמ' חולין ס"ד: ביצים מוזרות נפש היפה תאכלם ופירש"י שאינם של זכר ואין אפרוח קלוט בהם לעולם נפש היפה תאכלם אעפ"י שישבה עליהם תרנגולת ימים רבים והיינו לפי שאין בהם חשש ריקום לכך מותרות ועתוס' שם מ"ש בשם הירושלמי ומשמע דההיתר הוא רק לפי שאין אפרוח בא מהן כדתנן בחולין ק"מ: דלהכי לא מיחייבי בשילוח ותיפוק לי' דאפי' אי הי' בהן חשש ריקום שריין משום דא"ר לאכילה והו"ל נבילה שא"ר לגר וע"כ דכיון דנפש היפה אוכלתן הוו אסירי עכ"פ מדרבנן וכ"כ בס' כנפי יונה על יו"ד שיש לאסור שליות הטמאות כל שאינו לצורך גדול: אמנם זהו דוקא כ"ז שהוא בעינא נא אבל הטעם של השליא בודאי אינו אוסר כלל כמ"ש בפר"ח שם וז"ל וראיתי להג"א שכ' וז"ל מכאן הי' דן הר"י הלוי על שליא של נבילה וטריפה שנתבשלה עם בשר כשרה שאינה אוסרת ע"כ נראה דהיינו טעמא משום דהא דאסור השליא הוא מדרבנן ולא אסרו אלא גופה ולא טעמה דטעמה הוא לפגם ופגום מעיקרא וטעם הפגום מעיקרא ל"ג בו רבנן עכ"ד ומילתא דמסתבר הוא דהו"ל כמו גיה"נ דאיהו גופי' עץ הוא והתורה אסרתו וטעמו אינו אוסר דאין בגידין בנ"ט. וא"כ בנידן שאלתינו אפי' אי נימא דקליפת המושעל יש עליו תורת שלית השרץ עכ"פ מותר לתקן הכלי בהטיט שנעשה ממנו כיון דאין טעמו אוסר אפי' לכתחלה ובפרט דנראה דאין על המושעל הזה דין שליא כיון שאינו בא ממותרי הזרע שאינו פרה ורבה רק שגידולו מאליו בתוך המים. ואפי' אי הי' עליו דין שליא י"ל דבזה כ"ע יודו דגם בגופו אין עליו אפי' איסור דרבנן דעד כאן לא כ' הפוסקים דשליות הטמאים אסורי מדרבנן אלא הני דרכיכי ונפש היפה תאכלם אבל קליפת המושעל הלא הוא קשה כמו עצם אפי' אם מרככו אח"כ באור ל"ה רק כפירשא בעלמא ושריא לכ"ע: ולפי"ז אזדא גם החשש השני שחשש מעכ"ת שבהיות השרץ בתוך הקליפה במים בולע מלחות השרץ גופא דמלבד דקיי"ל ברסי' פ"א כל"ק דרב ששת בבכורות ז'. דמי רגלים כשאר בהמות טמאות שרי כיון דלא מתמצי מגופו מיא עול מיא נפיק ול"ה בכלל כל היוצא מטמא ורק במ"ר של חמור אסור משום דעכירי ודמי לחלב ונלפענ"ד דאף להפוסקים כר"ש בל"ב דמ"ר דשאר בהמות טמאות ג"כ אסור בכ"ז לענין מ"ר דשרצים יודו דשרי והוא עפי"ד התוס' בבכורות שם ד"ה רוב שהקשו דאמאי דג טמא שבלע דג טהור שרי לר"ש דאסר עור של חמור ולל"ב אף של סוס וגמל ותי' דבדגים פשיטא דג עול דג נפיק אבל מים שהבהמה שותה לחלוחית הגוף מתערב עמהם ע"ש ולפי"ז אפי' אי נימא דר"ש ס"ל דמ"ר דכל הטמאים אסורי אפי' דשרצים היינו משום דר"ש לשיטתי' בע"ז ס"ח: דס"ל דנטל"פ בשרצים אסור כיון דחידוש הוא דהתורה אסרה שרצים דמאיסי ואין חילוק בין בעינא לתערובת אמנם אנן הלא קיי"ל כרבא דס"ל התם דנטל"פ בשרצים דמאיסי מותר משום דאין לך בו אלא חידושו בבעין אבל בתערובת שרי ע' בר"ן שם א"כ אע"ג דלחלוחית הגוף מתערב עמהם בתערובת שרי ובפרט בנ"ד שאף אם נתערב לחלוחית גוף השרץ בתוכו הא אפשר דיש ס' כנגדו ובכה"ג דאין בו טעם שרי בנשפך. אפי' באינו מינו כמ"ש בט"ז סי' ק' סק"ה לענין נימוח הגיד ע"ש. לבר מן דין הרי לפי האמור כיון דקליפת המושעל אפי' אי נימא דיש עלי' תורת שליא כיון דפירשא הוא גם לחלוחית השרץ הבא בתוכה נעשה פירשא כמ"ש בש"ך יו"ד סי' פ"ז ס"ק ל"א לענין חלב קיבה קרושה כיון דהוי פירשא בעלמא גרע מנ"ט בר נ"ט ואפי' קיבלה טעם מעור הקיבה אין לה כח להוליך הטעם בשר עמה ובפמ"ג שם כ' דכיון דנבלע טעמו בפרש איקלש טעמי' יותר מנ"ט בר נ"ט ולהכי אף דנ"ט בר נ"ט ל"ש באוכלין בפרש הוי כמו בכלי ע"ש וא"כ הה"נ בנ"ד אפי' אי נימא דקליפת המושעל הוי עליו דין שלית השרץ בכ"ז הא שליא וחלב קיבה קרושה דין א' להם כמ"ש בכ"מ פ"א מט"א הכ"ג בדעת הרמב"ם דמהני בחלב שבקיבה חישב לענין שיטמא ט"א כמו בשליא והכי מבואר באמת בתוספתא פ"ב דטהרות א"כ גם הלחלוחית מהשרץ הבא בתוך השליא נעשה פירשא כמו עור הקיבה הבא בחלב הקיבה ומכ"ש דקליפת המושעל הו"ל כקליפת הביצה דהוי כמו כלי עש"ך סי' ס"ו ס"ק כ"ג: ובפרט דהרי נודע מטבע השרץ הזה שכ"ז שהוא בקליפתו לא יגמר גידולו והתפתחותו א"כ כ"ז שלא נגמר בודאי הו"ל הלחלוחית שלו משקה סרוח ועפרא בעלמא והו"ל דומיא דא' בתמורה ל"א. דאפרוח מביצת טריפה מותרת דאימת גדלה לכי מסרחא וכי אסרחא עפרא בעלמא הוא. ובלא"ה י"ל דכ"ז שהשרץ הוא סגור בתוך קליפתו אע"ג שמתמצה לחלוחית מגופו אין הקליפה בולעת ממנו מכח כבוש דכל שאינו מגולה לאויר אין בו דין כבוש והראי' דהרי בש"ך יו"ד סי' צ"ט סק"א כ' בשם האו"ה וש"פ דקליפות ביצי איסור מצטרפין עם ההיתר לבטל האיסור ומסתימת דבריהם משמע דאפי' היכי ששהתה הביצה בקליפתה מעל"ע לא נאסרה הקליפה מלחלוחית הביצה מכח כבוש וע"כ דהיכי שמכוסה מכל צד ואינו מגולה לאויר ל"ש בי' דין כבוש והך דסי' פ"ז כששהתה חלב בקיבתה מעל"ע נאסרה התם הוא מגולה מעט וכן בסי' צ' בכחל שנמצא בה חלב אף שעמד מעל"ע מותר דכ' הטעם משום דחלב שחוטה דרבנן ומשמע דאי הוי דאוריי' הי' נאסר י"ל דאין זה חשיב מכוסה מכל צד משא"כ בכנ"ד דמתחלת ברייתו הקליפה מקיפתו מכל צד ל"ש בי' כבוש: