הרי בשמים תקסא

היכא דנמצא מחט ג"כ בצדו נראין הדברים שהנקב מהמחט בא כענין שמצינו בתוספתא פ"ב דמקואות צינור שמקלח למקוה והמכתשת נתונה בצדו ס' מהצנור למקוה ס' מהמכתשת למקוה ה"ז פסול מפני שהפסול מוכיח וכ' בכ"מ פ"י ממקואות דהטעם הוא מפני שהפסול הוא בעין ע"ש ועש"ך סי' ר"א ס"ק קמ"ד וה"ה הכא בכה"ג שהמחט נתונה בצדו בין הקמטים הפסול מוכיח שהנקב מהמחט בא וכ"ע יודו להטריף בכה"ג היכי שיש סירכא כנגדו וענובי"ק סי' י"ד שכ' דאפי' ל"ה סירכא ממש כנגד הנקב אם הי' במקום הדק טריפה כיון דבמקום הדק אין להכשיר מצ"א אלא בהפ"מ כמ"ש בש"ך סי' מ"ח ס"ק י"ג וכאן דיש עוד ריעותא מחמת הסירכא אף שאינו כנגדו ממש מ"מ הלא הרבה אחרונים מטריפין סירכא בשאר אברים אלא דאנן קיי"ל דאין סירכא פוסלת אלא בריאה וכיון דאיכא ג"כ חומרא דניקב במקום הדק מצ"א אין להכשיר בכה"ג אפי' בהפ"מ ושעה"ד ע"ש ועתשו' חת"ס סי' ל"ג אחרי שביאר שם שמהראוי להטריף אפי' בנמצא מונח בכ"ז לא מלאו לבו לבטל מנהג המתירין שיש להם על מה שיסמוכו ואפי' תחוב בכוסות שקורין פלידרלי"ך נוהגים להתיר כל שאינו תחוב בעובי העור עצמו ומניח להם מנהגם רק בעל נפש יחוש לעצמו אמנם זהו רק בסירכא לחוד מאחר שיש לתלות הסירכא בטרפש ואין כאן ריעותא בביה"כ כלל אבל כל שיש מכה בביה"כ שנראה לחוש שעי"ז באה הסירכא יש לאסור גם בנמצא המחט מונח אפי' בהפ"מ ע"ש כי על כן יפה הורה רו"מ להטריף ואינני רואה מקום להקל בנידן השאלה דקמן ופוק חזי איך שבתשו' שיבת ציון סי' כ"ו הכה על קדקד אחד חכם בעיניו שרצה לפרוץ גדר להקל אחרי שכבר הורה חכם לאיסור בסירכא מטרפש לביה"כ ונמצא מחט מונח בפרש ותברי' לגזיזי' ע"ש ומכ"ש בנ"ד שהמחט נתחב בין הקמטים וגם יש נקב ומכה כנגד הסירכא המיקל בזה עתיד ליתן את הדין דברי ידידו דור"ש באהבה: סי' ריב בעזה"י יום ו' עש"ק כ"ג תמוז שנת תרמ"ז לפ"ק סטרי ברכות שמים מעל יחולו עלי ראש כבוד ש"ב הרב הגאון הישיש חריף ובקי חכם ושלם אוצר בלום משולש ביחוסו ונימוסו כש"מ ישכר בעריש בערנשטיין נ"י אבד"ק האאג יצ"ו במדינת האללאנד יקרת מכתבו הגיעני ואותיותיו ישאלוני על אודם הקליפה הנקרא מושעל שגדל בתוכו שרץ המים הנקרא אויסטער בל"א שמבשלין אותו באור עד שנעשה לטיט ומתקנין בטיט הזה כלים שבורים שמתחברים השברים ע"י הטיט הזה ונפש כת"ה בשאלתו אם אריך למיעבד הכי דאיפשר דיש איסור דשרץ על גוף המושעל שהשרץ נברא עמו וגם שבהיות השרץ בתוך קליפתו במים בלעה הקליפה מלחות השרץ גופא כמו כלי שנכבש איסור בתוכו ואוסר אח"כ הטיט הזה את הכלים כשמבשלין בהן זת"ש: הנה בת"כ פ' שמיני פרק ד' דרשינין גבי שרץ המים דכתיב מבשרם לא תאכלו מבשרם ולא מן העצמות ולא מן הסנפירין שלהם ופי' הראב"ד שם על הבשר הוא בלאו ולא על העצמות וכ"ה בפירש"י חולין קכ"ה. ע"ש והמושעל הזה הרי לא גרע מעצם וסנפיר של השרץ אכן י"ל דנהי דמעטי' רחמנא מלאו שא"ח עליו מלקות אבל איסורא מיהא איכא אמנם כיון דבאמת המושעל אינו גוף השרץ רק שנוצר בתוכו הו"ל רק כמו שליא והלא א' בבכורות ז': עור הבא מכנגד פניו של חמור מותר דפירשא בעלמא הוא ופסק כן בטוש"ע יו"ד סי' פ"א ס"ד ובש"ך שם ס"ק י"א כ' דכ"ש שליא של שאר בהמות טמאות. והנה בס' פר"ת שם כ' להשיג על הש"ך מהא דכ' הרמב"ם פ"ד ממ"א דהאוכל משליא של בהמה טמאה פטור משום שא"ר לאכילה דמשמע פטור אבל אסור ובאותו פרק כ' וז"ל עור הבא כנגד פניו של חמור מותר מפני שהוא כמו הפרש ומ"ר דמותרים ולכך כ' דע"כ אינו מותר אלא בשליא של חמור דהוי ידע הש"ס דהוא פרש גמור ולכך קרי לה בלשון עור משא"כ שאר שליות אסירי והקשה מהא דא' בחולין קי"ג: על הא דאמר שמואל גדי להוציא את השליא דל"צ קרא דפירשא בעלמא הוא ומשמע דגם שאר שליות מותרין דפירשא בעלמא נינהו. אמנם באמת י"ל עפ"מ דתנן בחולין ע"ז. השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה ואינה מטמאה לא ט"א ולא טומאת נבילות חישב עלי' מטמאה ט"א אבל לא טומאת נבילות הרי דאי לא חישב עלה אינה מטמאה ט"א דלא חשיבא אוכל ורק דמחשבה משוי לה אוכל וא"כ י"ל דבאכילת שליא ליכא רק טעם קלוש והו"ל שלא כד"א עכו"פ סי' ס"ה ובראש יוסף חולין ק"א. לענין גיה"נ ובשלכד"א הא פטור אבל אסור כמ"ש ברמב"ם פ"י ממא"ס הכ"ב ובלח"מ שם ועמ"ל פ"ה מיסוה"ת ולכך לד' הרמב"ם בשליא של בהמה טמאה פטור אבל אסור מדאוריי' משום דס"ל דבשלכד"א איכא איסור דאוריי' משא"כ בש"ס חולין הנ"ל קא' שפיר דלענין בב"ח ל"צ קרא כיון דא"י לחול עליו שם בב"ח דומיא דכ' הפוסקים לענין נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור ובבב"ח מותר משום דא"י לחול שם בב"ח על טעם קלוש. ומובן הדבר ביותר עפמ"ש בפמ"ג בשפ"ד סי' פ"ז סק"ל לענין הא דכ' במנ"י דדם שנבלע בפרש הקורקבן אוסר אח"כ ובטעם בשר שנבלע בחלב קיבה קרושה אינו אוסר אח"כ דהוא משום דשאני בב"ח משאר איסורין כיון דכל חד לחודי' שרי ומאחר שנבלע בפרש אין בו כח להתחבר עם בשר אח"כ שיהיו כגוף א' ע"ש ולפי"ז שפיר קא' דל"צ קרא דשליא פירשא בעלמא הוא ואין בו כח להתחבר עם החלב שיהיו כגוף א'. ושעפי"ז נלפענ"ד לכאורה בהא דבזבחים ל"ה: מסקינין דשליא אינו מפגל הזבח אבל מתפגל עם הזבח ולכאורה אמאי יחול איסור פיגול על השליא כשנתפגל הזבח הרי הוי פירשא וכי גרע משליא של נבילה וטמאה ולהאמור י"ל דהנה בנותר עכצ"ל דחל גם על טעם קלוש לד' הסוברים דגם טעם א' באוכל וטעם ב' בכלי הו"ל נ"ט בר נ"ט ער"ן חולין פכ"ה ומדכ"ר ואם בכלי נחושת בושלה ומורק ושוטף במים והלא סתם בישול הוא במים א"כ הו"ל נ"ט בר נ"ט מהבשר להמים ומהמים להכלי ולמה הצריכה התורה מו"ש וע"כ דגזה"כ הוא דאיסור נותר חל גם על נ"ט בר נ"ט אף שהוא טעם קלוש וה"ה דחל ג"כ אשליא אף שא"ב רק טעם קלוש ולפי"ז הרי כ' התוס' בסוגי' דזבחים שם ד"ה וש"מ דכל שחייבין עליו משום נותר מועיל בפיגול עכ"פ שלא יצא מתורת מתפגל שכשפיגל גופא דזיבחא מתפגל גם הוא ולכך הוי שפיר על השליא דין מתפגל אמנם הרי באמת הא דדייקינין דאיסור נותר חל גם על טעם קלוש אינו מוכרח למאי דקיי"ל כהגש"ד דבעינין דוקא טעם א' בכלי עפמ"ג סי' צ"ה. אמנם י"ל עפ"מ שמסופק במ"ל פ"ה מיסה"ת בהא דפטור בשלכד"א דשמא הוא דוקא היכי דכתבה התורה בלשון לאו לא תאכל אבל היכי דלא נכתב בלשון לאו חייב גם בשלכד"א ולפי"ז הרי מבואר בכריתות ה'. דכרת דפיגול הוא מגז"ש נאמר להלן ואוכליו עונו ישא ונאמר כאן והנפש האוכלת ממנה עונה תשא מה להלן כרת אף כאן כרת ואזהרה דפיגול א' בפסחים כ"ד. דילפינין מהא דכתיב לא יאכל כי קודש הם כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו א"כ לא כתיב לאו דאכילה בגופי' של פיגול ולהכי חייב גם בשלכד"א כדקא' אביי בפסחים כ"ה. לענין בב"ח אע"ג דגמר לה מנבילה ובנבילה כתיב אכילה בכ"ז א' דלהכי ל"כ אכילה לומר שלוקין אף שלכד"א ועתשו' שא"ר סי' ע"ו לענין לאו דמעילה אף דילפי' חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב אכילה בגופי' חייב גם בשלכד"א ע"ש וה"ה די"ל בפיגול כיון דל"כ לאו דאכילה בגופי' ובכרת לא כתיב אכילה בלשון לאו להכי חייב ג"ש בשלכד"א וחייב נמי בזבח שנתפגל גם על השליא אמנם עדיין קשה דהרי בתוס' בזבחים שם עמוד א' ד"ה פיגל בזבח כ' דהא דממעט בת"כ שליא מדין נותר היינו רק משריפה ממעטינין לה אבל איסורא דנותר איכא ג"כ בשליא וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפח"י מה' פסוהמ"ק הכ"ג וז"ל אכל מן השליל או מן השליא חייב משום פיגול נותר וטמא כאוכל מבשר שאר הזבח עכ"ל ואמאי יתחייב משום נותר על השליא כיון דהו"ל כפירשא בעלמא הרי כתיב בי' בפ' תצוה אכילה בגופי' בלשון לאו ושרפת את הנותר באש לא יאכל ובשלמא משום אוכל קודש בטומאה שפיר חייב על השליא כיון דעכ"פ קודש הוא דהא דדרשינין בזבחים צ"ח. מה אשם אין שפיר ושליא קדוש כו' הוא רק למ"ד ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים והרמב"ם הא פוסק כמ"ד במעי אמן הן קדושים ובפרט בקדם עיבורן להקדשן הא לכ"ע הכל קדוש והו"ל שפיר אוכל קודש בטומאה משא"כ משום נותר אמאי יתחייב הא הו"ל שלכד"א ודברי הרמב"ם שם בלא"ה תמוהים לפענ"ד דכיון דפסק דבשליא חייב משום פיגול וע"כ כר"א בזבחים שם דמתורת מתפגל לא נפיק א"כ אמאי כ' שם בהלכה כ"ב דאם אכל מזבח שנתפגל מן המוראה אינו חייב כרת והרי א' בזבחים שם דלר"א ה"ה במוראה פיגל הזבח נתפגלה המוראה דבשלמא אלל דפטור י"ל דס"ל להרמב"ם כיון דלאו בכלל בשר הזבח הוא א"ח עליו משום פיגול כדא' בפסחים פ"ג: כל הגידין בשר חוץ מגידי צואר ופירש"י דגידי צואר היינו אלל ולכך ס"ל להרמב"ם דא"ח עליו משום פיגול משא"כ מוראה הא לא נפקא מתורת מתפגל והטעם כ' בפירש"י שם כיון דאיכא אינשי דאכלי לה להכי כי נתפגל העוף ע"י ד"א חייב כרת על המוראה [ומה שהשיגו בתוס' שם על רש"י ז"ל שפי' דלהכי אין מוראה מפגלת משום דלא חזיא לאכילה דפירשא בעלמא הוא דבחנם דחק כיון דמוראה אבית הדשן ואין בה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח לפענ"ד תמוה דהרי אצטריך לחטאת העוף לפ"מ דמבואר בת"כ פ' ויקרא פ"ט והשליך אותה ולא חטאת העוף א"כ הא איכא במוראת חטאת העוף אכילת אדם ושפיר הוצרך רש"י לפרש משום דפירשא הוא. אמנם כן ראיתי בפירוש הראב"ד על הת"כ שם שכ' וז"ל ולא מוראת חטאת העוף אם ירצה כהן יאכל אותו זפק עכ"ל וא"כ מלשון אם ירצה משמע דעכ"פ אין מצוה באכילת אותו זפק והוא משום דבאכילת קדשים בעינין אכילה חשובה כדדרשינין למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין וכיון דרובא דאינשי לא אכלי לי' ל"ה אכילה חשובה ומכ"ש אי נימא כהצד הספק של המ"ל הנ"ל דגם במ"ע א"י בשלכד"א ע' יבמות מ'. א"כ בודאי אינו מקיים באכילת הזפק מצות אכילת קדשים וע' בסוכה מ"ב. ובפירש"י שם דגם בחטאת העוף איכא מ"ע דואכלו אותם אשר כופר בהם וכיון שכן י"ל דל"ה אכילת הזפק אכילת אדם: