הרי בשמים תקנח

שניהם והכא הלא הי' תלוי גם בצבור אם יהי' רצוי לרוב אחיו דהרי גם במינוי מלכות בשעת מחלוקת ל"ש ירושה ובעי משיחה כדא' בכריתות ה': מנ"ל דכי אתי מחלוקת בעי משיחה ולא כל דבעי מלכא מורית לי' מלכותא אר"פ א"ק בקרב ישראל בזמן ששלום בישראל ומכ"ש בשאר מינויין דל"ש ירושה רק מצד המנהג וא"כ כיון דתלוי גם בדעת אחרת הא ל"ש אומדנא ואפי' לד' המשנה למלך בפ"ו מה' זכיי' ה"א שכ' דהיכי דליכא פסידא מצד האחר אמרינן אומדנא אפי' היכי דאיכא דעת אחרת ע"ש והה"נ הרי מצד הצבור ליכא קפידא ואדרבא הדעת נותנת שאלו היו הצבור יודעין שיעמוד מי מזרעו של השו"ב הראשון שיהי' ראוי להיות שו"ב היו נותנים לו משפט הבחירה ול"ה מוסרים החזקה לאחר בכ"ז הלא כיון שכבר נסתלק השו"ב הראשון מחזקתו לא נשאר לו בה שום זכות דהרי באמת בהחזקות האלה ל"ש קנין דהוי דבר שא"ב ממש רק מטעם סילוק שסילק נפשו מהזכות כמ"ש בנובי"ת חח"מ סי' מ"א ע"ש א"כ משעה שנסתלק השו"ב מחזקתו לא נשאר לו כלום וכיון דנפסקה ממנו החזקה אינה חוזרת אליו לעולם וה"ז דומה להא דא' בגיטין פ"ג: בעא מיני' רבא מר"נ היום אי את אשתי ולמחר את אשתי מהו כו' בתר דבעיא הדר פשטה מסתברא בין לר"א בין לרבנן כיון דפסקה פסקה וכ' הר"ן ז"ל בחי' וז"ל וכ' הרא"ה ז"ל דמהא שמעינין שהנותן קרקע לחבירו גוף ופירות יום א' שזכה מקבל בקרקע לעולם דהא אסיקנא כיון דפסקה פסקה עכ"ל וכיון שכן אין לנכד הזה עוד טענת חזקה כלל ואפי' ל"ה עתה שום שו"ב ל"ה יכול הנכד לבא בטענת חזקה כיון דאפסקי' אחר וכמ"ש באשל אברהם סי' נ"ג דאמרינן כיון דאדחי אדחי ומכ"ש שהשו"ב האחר עומד ומוחזק בחזקת שחיטה שנמסרה לו מהשו"ב הזקן ובפרט שכפי שנזכר במכתבו השו"ב הראשון מחל בפירוש להשו"ב הב' חזקתו והלא מבואר בתשו' רש"ל הובא במ"ל פכ"ג מה' אישות דהחזקות הללו בדיבור בעלמא מסתלקין וא"כ אין שום טענת חזקת שו"ב לנכד הזה דברי ידידו דור"ש באהבה: סי' רז בעזה"י יום א' כ"א חשון שנת תרנ"ב לפ"ק סטרי. רב שלום לכבוד ידידי הרב וכו' כש"מ יעקבקא היילפרין נ"י אבד"ק סאקאלווקא יצ"ו. מכתבו הגיעני ע"ד השו"ב רי"י מק' שנתן כתב באו"ש להרב המנוח מ' יעקב אביגדור ז"ל ראבד"ק בראדי לבל יזבח זבחים המובלים לעיר בראדי ועי"ז רבה המכשלה בשגגת השו"ב באין אשמה בו שע"כ הוא רוצה להתיר לו האו"ש. הנה אף כי לאי־רצון הוא לי להתערב בעניני שו"ב אשר בעוה"ר על פיהם יהי' כל ריב וכל נגע במחנה העברים ורובם ככולם הם מחלוקת שאינה לש"ש נצחון ושנאת חנם וקנאת איש מרעהו אכן זאת הפעם לא אוכל להתעלם לקול בקשתו והפצרתו ואשיב לו מפני הכבוד: והנה בגוף הכתב שהי' למראה עיני יש ב' כמה עיקולי ופשורי יש לדון הרבה שאין בו מועיל עפ"י דתוה"ק כאשר הרגיש במקצת גם כ"ת ועכ"פ יוכל השו"ב להתיר עצמו האו"ש הלזו עפ"י שלשה דאף שנכתב שכתב עד"ר הלא מבואר בסי' רכ"ח סכ"א דבעי' שיפרוט ע"ד פ"ופ. ואף שכתב שכ"ז שלא יהי' לו רשות מהרב הנ"ל לא יוכל להתיר לעצמו הוא כבר נפטר והלך לעולמו ול"א דבאי כחו הם במקומו רק כשיש להם תועלת כמבואר בש"ע שם ועט"ז ס"ק מ"ט. ובפרט לפי מכתב כ"ת הכתב שקיבל הרב הנ"ל מהשו"ב הי' רק בשביל כבודו בלבד ול"ה ענין דררא דממונא בודאי י"ל כיון שכבר נפטר ממילא הותר הנדר והשבועה דבודאי ל"ה איכפת לי' להרב מה שיהי' אחרי מותו כדמצינו בתוס' כתובות ע"ז: שכ' בהא דפריך בב"ק ק"י: יבמה שנפלה לפני מו"ש תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה ול"א דתלוי ג"כ בדעת הבעל ול"ש אומדנא משום שברור לנו שלא יעכב בשביל שום דבר שיארע אחרי מותו כי אין האדם חושש במה שיארע אחריו ע"ש ובפרט במה שאינו נוגע רק לכבוד המדומה בודאי אין אדם מקפיד עליו אחרי מותו וע' בסוף הוריות מתני לי' רבי לר"ש ברי' אחרים אומרים כו' א"ל מי הם הללו שמימיהם אנו שותין ושמותם אין אנו מזכירין א"ל בנ"א שבקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך א"ל גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה ע"ש. ויש להוסיף ולהביא עוד ראי' לזה מדברי הגמ' מ"ק ט"ז. אמר אמימר הלכתא הני בי תלתא דשמיתו אתובי תלתא אחריני ושרו לי' א"ל ר"א לאמימר והתניא רשבג"א א' מן התלמידים שנידה ומת חלקו אינו מופר מאי לאו אינו מופר כלל ולכאורה מ"פ דילמא ל"ק אמימר שיכולין תלתא אחריני להתיר לו כ"א כשנידוהו תלתא קמאי בשביל דבר עבירה או שנידוהו אחרים בשביל כבוד הרב כההוא עובדא דמייתי לעיל מיני' בההוא טבחא דאיתפקר ברב טובי בר מתנה דאימנו עלי' אביי ורבא ושמתוהו בכה"ג יכולין אחרים להתיר דשליחותייהו דקמאי עבדי אבל הך דרשב"ג בתלמיד שנידה ומת היינו שנידה לכבודו וכיון שנידהו בעצמו משום כבודו אין רצונו שיתירו לו אחרים כ"א לאחר שימחול לו חלקו א"ו דפשיטא לי' להש"ס דכיון שמת בודאי אין אדם מקפיד על כבודו במה שיהי' אחרי מותו ושפיר יכולין אחרים להתיר לו והכי פסקינין באמת ביו"ד סי' רמ"ג ס"ח דחכם שנידה לכבודו ומת באים שלשה ומתירין לו כי על כן לפענ"ד יוכל השו"ב להתיר לי הא"וש עפ"י שלשה אמנם מלתי אמורה בתנאי כפול שאין בזה נדנוד מחלוקת ושאין הדבר נוגע לפרנסת הביד"צ והשו"ב דק"ק בראדי. דברי ידידו דור"ש באהבה: סי' רח בעזה"י יום ד' י"ח כסלו שנת תרמ"ז לפ"ק סטרי. ישפות ד' שלום לכבוד ידידי הרב החריף המופלג ירו"ש מוה' שמואל בירנבוים נ"י דומ"ץ דק"ק ליזענסק יצ"ו. מכתבו הגיעני עד"ש פרה שהיתה כורעת לילד והפילה א"ע לארץ ומחמת קושי הלידה היתה מפרכסת מזוית לזוית ואח"ז שגרוהו להולד ע"י נכרי אומן לזה והיתה שוכבת לארץ עד יום המחרת מחמת חולשתה ואח"ז עמדה מעצמה והולכת רק שצולעת על רגל א' ונפשו בשאלתו לחות דעי אם החלב מפרה זו מותרת אם לא: הנה מבואר בש"ך סי' נ"ח סק"ה דכשהיא צולעת בלא נפלה כשר דתלינין דשגרונא נקטה כמו בגוררת רגלי' בחולין נ"א. ומה שיש לעורר בזה להחמיר בגוף הפרה הוא נכח ד' התב"ש בסי' ל"ב שכ' דאפי' בנפלה פחות מי"ט כיון דאיכא ריעותא שא"י לילך חיישינן לפסיקת חוט השדרה דהא דקיי"ל דאין חבט בפחות מי"ט היינו בדלא ראינו שום ריעותא אבל אי משדרא כרעא בתרא יש לחוש לחוט דשכיח כמו שגרונא. אמנם בנובי"ק חיו"ד סי' כ"ב הקשה עליו מב"ק נ"א. בההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטי' מרי' טרפי' ר"נ אר"נ אי שקיל מרי' דההוא תורא קבא דקמחא ואזיל תנא בי מדרשא אם שהה מעל"ע כשרה לא אפסדי' לתורא דשוה כמה קבי וקא' אלמא קסבר ר"נ יש חבט בפחות מעשרה איתיבי' כי יפול הנופל ממנו ממנו ולא בתוכו כיצד היתה ר"ה גבוה ממנו י"ט ונפל מתוכה לתוכו פטור עמוקה ממנו י"ט ונפל מתוכו לתוכה חייב ואיס"ד יש חבט בפחות מי' ל"ל עשרה ולד' התב"ש מ"פ דילמא להכי חייש ר"נ משום דאיכא ריעותא של"ה יכול לילך אבל מתחלה ל"ח בפחות מי' כלל אמנם באמת י"ל דאסיק על התבו"ש דפירכת הש"ס הוא דאי נימא דגם בפחות מי"ט משכחת שיהי' טריפה בדאיכא ריעותא שא"י לילך אמאי לא חייבה רחמנא במעקה גם פחות מי"ט אולם בנ"ד י"ל דגם להתבו"ש כשר דהר"ז דומה להדין של האו"ה שהובא בתב"ש שם שכ' ומעשה בשור שנפל עג"ק מפני מכאוב רגליו ולא הלך מחמת נפילתו והורה ר"י הזקן שאין לחוש לר"א וכתב בתב"ש בטעמו דכיון דנפל מפני שהי' קשה לו לעמוד מאמד נפשי' ונועץ צפרניו בגוונא שלא יוזק אבל בריא הנופל שלא מדעתו יש לחוש להחוט אם משגר כרעי' ע"ש וא"כ ה"ה בנ"ד שהפילה א"ע לארץ מחמת שהי' קשה לה לעמוד מפני שהיתה כורעת לילד אמרינן דאמדה נפשה ונועצת צפרני' בענין שלא תוזק. אמנם מה שיש לעיין לכאורה בנ"ד הוא עפי"ד הנוב"י שם וכ"ה בדג"מ סי' ל"ב שכ' דבנפלה פחות מי"ט אם לא הלכה כלל אין כאן ריעותא דאולי מחמת כאב א"י לעמוד ולילך דשגרונא נקטה וריסוק בפחות מי' ליתא אבל כיון שגוררת רגלי' גרע טפי שזה מוכיח על פסיקת החוט מחמת הנפילה ובפר"ת שם כ' ג"כ סברא זו וא"כ בנ"ד שהיא צולעת על רגלה חיישינן גם בנפלה פחות מי' וביותר יש מקום להחמיר בנ"ד לכאורה עפמ"ש בט"ז וש"ך סי' נ"ח סק"ב בשם או"ה וכלבו דהטעם בנפלה פחות מי"ט כשרה הוא משום דחי נושא א"ע וא"כ הרי א' ביומא ס"ו: דבחולה ל"א חי נושא א"ע ועתוס' שבת ק"ל. ד"ה ר"א וא"כ בנ"ד שהיתה מקשה לילד הוי' חולה והו"ל למיחש גם בפחות מי"ט אמנם הלא בפר"ת שם כ' לענין הפילוה אחרים דאסור אפי' בפחות מי"ט דעכ"פ בעינין ד"ט שיעור מכרסה עד לארץ וא"כ בנ"ד שהיתה מפרכסת עצמה ע"ג קרקע שוה מזוית לזוית ול"ה מקום נמוך י"ל דבכה"ג גם להנוב"י הנ"ל אין חשש וכ"ת הרגיש בחילוק זה מסברא דנפשי' ועפי"ד הפר"ת הוא סברא גדולה לומר כן גם לענין זה ואף דבפמ"ג כ' ע"ד הפר"ת שאין הכרח לזה. אמנם החזיק על ידו בחת"ס חיו"ד סי' ס"ו ע"ש ועכ"פ כיון שמדברי הש"ך בסי' ל"ב ס"ק י"ב מבואר דס"ל דבנפלה פחות מי"ט לא איכפת לן אם גוררת רגלי' והכי ס"ל להפר"ח וכו"פ שם כדאים המה לסמוך עליהם עכ"פ בכה"ג של"ה אפי' ד"ט וכן י"ל דהיכי דליכא אפי' ד"ט לא אצטריך לן למיתי עלה משום חי נושא א"ע ולהכי לא איכפת לן אף שהי' חולה ובלא"ה נלפענ"ד דהא דבחולה ל"ש חי נושא א"ע הוא רק לענין הוצאה בשבת משום דמשרבטי נפשייהו כדא' בשבת צ"ד. אבל לא לענין דניחוש שאינו נושא א"ע שיתרסקו אבריו מחמת הנפילה אפי' בפחות מי"ט ולהכי לא מצינו לשום א' מן הפוסקים שיאמר דכשהוא חולה חיישינן גם לנפילה דפחות מי"ט: