הרי בשמים תקנז

נקרא רשע משום עהמב"ח ובנ"ד טוען שמעון שהעכו"ם שלח אליו ולכך ל"ה עלי' דין עהמב"ח. הנה המעיין בסמ"ע שם יראה דלא כ' שם דלא נקרא אפי' רשע רק בנידונו שהי' טענה לישראל הב' לומר מאחר שכבר עשה מקח עמך ובא ג"כ אלי מי יאמר שלא יקח גם ממך כשיעור המקח הזה ע"ש אבל בכנ"ד שאם הישראל הזה לוקח החליבה אצל העכו"ם מתבטל הראשון מפרנסתו מכל וכל בכה"ג בודאי איסור הוא בידו ורשע מיקרי. והרי גם בהא דפסקינין בב"ב כ"א: כר"ה ברי' דר"י דס"ל דבר מבואה אבר מבואה לא מצי מעכב היינו משום שאין השני מדחה את הראשון לגמרי במאי דאוקי ריחיא גבי' וכמו שפירש"י התם בהא דקא' על הא דרצה לסייע לר"ה מהא דמרחיקין מצודת הדג כו' שאני דגים דיהבי סייארא וז"ל אבל הכא מי שבא אצלי יבא ומי שבא אצלך יבא ע"ש משא"כ היכי שהראשון מתבטל מעסקו מכל וכל גם לדידן אסור ויש להביא סמך לדבר מהא דדרשי' בסנהדרין פ"א. ואת אשת רעהו לא טימא שלא ירד לאומנות חבירו והיינו דומיא דטימא אשת חבירו שאוסרה על בעלה ומפסידה ממנו לגמרי וה"ה כשיורד לאומנותו ש"ח ומבטל אותו ממנו איסורא קעביד וראי' לזה עוד מהא דקא' סתמא דגמ' ב"מ ס'. על המשנה דהתם ר"י אומר לא יחלק החנוני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שהוא מרגילן לבא אצלו וחכמים מתירין מ"ט דרבנן דא"ל אנא מפליגנא אמגוזי ואת פלוג שוסקי ולכאורה הרי בש"ס ב"ב הנ"ל קא' הכי על הא דקא' לימא ר"ה דקא' כר"י וקא' אפ"ת רבנן ע"כ ל"פ רבנן עלי' דר"י התם אלא דא"ל אנא קמפלגינא אמגוזי את פלוג שיוסקי אבל לדידן דקיי"ל כר"ה ברי' דר"י ל"ל ה"ט א"ו דאפי' לדידן לא שרי לכתחלה רק היכי דאיכא סברא לומר שאינו מזיק להשני לגמרי אבל היכי שמבטלו מעסקו לגמרי עכ"פ איסור הוא בידו ורשע מיקרי ובב"ב קא' דאפי' לר"ה דאסר גם במקום שאינו מחסרו לגמרי היינו דמעכב בידו מלהעמיד ריחיים אצלו לכתחלה אבל בחילוק קליות שהחנות שלו כבר עומד בזה שרי כל שאינו מבטל לחבירו עי"ז מחנותו לגמרי ומה נכון ליישב בזה מה שדקדק בס' ת"ח בב"ב שם בהא דקא' לימא מסייע לי' מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג וכמה אמר רבה בר ר"ה עד פרסה והקשה דל"ל להביא ההוא וכמה ולהאמור י"ל דאם ל"ה מייתי הך דוכמה הו"א דמיירי בכה"ג שהצייד האחר רוצה לפרוש מצודה באופן שלא יוכל הצייד הראשון לצוד ויתבטל ממלאכתו ובכה"ג הא כ"ע מודו דאסור וע"כ מביא שההרחקה הוא עד פרסה וא"כ אם הטעם הוא שלא יתבטל הראשון ממלאכתו לגמרי הלא הי' די גם בהרחקה פחות מפרסה ומדקא' דהשיעור הוא עד פרסה ע"כ הוא כדי שלא יגרום לו שום היזק ושפיר הוי סייעתא לר"ה. ואזדא בזה גם קושי' א"ז הנתה"מ בסי' קנ"ו שהקשה דאמאי בבעיא דר"ה ברי' דר"י בבר מבואה אבר מבואה אחרינא דקאי בתיקו פסקינין בסי' קנ"ו לקולא דלא מצי מעכב ובבעיא דאביי בב"ב כ': כיבד וריבץ לאוצר וריבה בחלונות פסקינין בסי' קנ"ה דיכול לעכב לכתחלה ולהאמור נכון דבהך דר"ה ברי' דר"י כיון דלא נדחה הראשון לגמרי שפיר א"י לעכב משא"כ בחנות של נחתומין דהחום הלא מפסיד לי' לאוצר ומזיק הבעל החנות לבעל האוצר לגמרי בכה"ג שפיר יכול לעכב לכתחלה: אמנם באמת בנ"ד ל"ה עלי' דין עהמב"ח משום דכ' בתוס' קידושין נ"ט. גבי מלמד שאם אמר הבעה"ב שאינו רוצה להחזיק עוד המלמד אצלו ליכא משום עהמהב"ח וא"כ ה"ה בנ"ד שהתקצף האדון על ראובן ואמר שאינו רוצה בשום אופן ליתן לו החליבה לית בי' דין עהמב"ח. אמנם הלא כבר מלתינו אמורה דאנו דנין תקנת חזקה גם בחליבה: ובנידן מה דפשיטא לי' למעלתו דכיון שהי' שמעון אנוס בדבר במה שאיים עליו השר שידחה גם אותו מפרנסתו לכך הי' החכירות בהיתר מתחלה עפמ"ש בש"ך סי' שפ"ח ס"ק כ"ב לענין הראה בשל חבירו דגם באונס ממון פטור כיון דיכול למימר קים לי כוותייהו דהרמב"ן והרשב"א והרא"ה ולכך גם עתה שעבר האונס שוב אינו מחויב להחזירו לראובן וגן תמה אני עליו שיאמר ד"ז וכי נימא דמי שהוא אנוס לגזול את חבירו וגזלו לא יצטרך להשיב לו הגזילה ושא"ה במוסר ממון חבירו ביד אנס דלא קמשתרשי לי' מידי ולא חייבוהו מדד"ג כשהי' באונס אבל בנ"ד דקמשתרשי לי' שלוקח פרנסת חבירו שהי' מוחזק בה לעצמו וכי נימא דמשום דאנוס הוא לא יצטרך לשלם לחבירו דמי חזקתו שלקח ממנו והו"ל כהא דא' בביצה ל"ח: הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין חטין של חבירו אכל הלה וחדי ובגוף הדבר מה דפשיט לי' למעלתו דהיכי דהי' אנוס הוי שרי לי' לגזול את חבירו ליתא דהרי מבואר בפירש"י ב"ק ס': ד"ה ויצילה דאפי' בשביל פיקוח נפש אסור להציל עצמו בממון חבירו ובאס"ז כתובות י"ט. מובא ברייתא חיצונית ג' דברים אין עומדין בפני פ"נ ע"ז ג"ע וש"ד רמ"א אף הגזל ומוכח באמת הכי מש"ס סנהדרין ע"ד. דקא' נרדף ששיבר כלים של רודף פטור של כל אדם חייב שמציל עצמו בממון חבירו ע"ש וגדולה מזו מצינו באס"ז ב"ק פ. בעובדא שהובאה שם בחסיד א' שהי' גונח מלבו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית כו' וכ' באס"ז בשם המאירי דשמעינין מהתם דאעפ"י שבמקום פ"נ הותרו האיסורין להתרפאות בהן אפ"ה דבר שנאסר מחשש גזילת אחרים לא הותר ע"ש ואף התוס' בב"ק ס'. גבי הא דקא' גדישים דשעורים דישראל הוי דהוו מטמרי פלשתים בהו וקמבע"ל מהו להציל עצמו בממון חבירו כו' וכ' התוס' דלענין אי מותר לעשות כן לא מיבעי' לי' דבודאי מותר להציל במקום פ"נ אלא דאיבעי' לי' אי צריך לשלם אח"כ להבעלים עבור הגדישין כשיציל עצמו וא"כ ע"כ הא דקא' דשלחו לי' אסור להציל עצמו בממון חבירו הכונה דצריך לשלם כשמציל עצמו בממון חבירו א"כ אפי' להתוס' דשרי להציל עצמו במקום פ"נ אפ"ה צריך לשלם להבעלים היזקן וכן באס"ז ב"ק קי"ז: אחרי שהוכיח שם דשרי להציל עצמו בממון חבירו מקידושין ח': כלב רץ אחרי' מהו כו' א"ד מצי אמרה לי' מדאוריי' חיובי מחייבת לאצולן הרי דאדם מחויב להציל חבירו בממונו ואם זה חייב להצילו בממונו מאיזה טעם יהי' אסור להציל עצמו בממון חבירו ורוצה לחלק שם בין בפניו לשלא בפניו ואח"כ מסיק וז"ל הנה מן הכללות הללו אדם יכול להציל עצמו בממון חבירו בין בפניו בין שלב"פ והוא שישלם פסידתו אבל להציל ממונו מרובה בממון חבירו מועט שלמ"ד חבירו אסור דתנן אבל לא יקוץ את השוכה ע"מ ליתן לו דמים כו' ע"ש וא"כ שמענו מכ"ז של"ה רשאי שמעון לעשות כן מפאת אונס פרנסתו ומכ"ש בנ"ד שכבר עבר האונס והרי אפי' בענין איסור התקנה וחרם הקדמונים ז"ל דהאונס פוטרו בכ"ז כשעובר האונס בודאי חוזר האיסור למקומו ול"א כיון שהותר לזמן שהי' האונס הותר כולו כמבואר ברמ"א ח"מ סוסי' קנ"ו לענין חרם חזקת ישוב דאם התירו לאחד החרם על זמן ונתנו לו רשות לדור ל"א שהותר כולו ויכולין לגרשו אח"כ והרי מבואר ביו"ד סי' רכ"ח סמ"ז ברמ"א לענין אם צריך לעבור על חרם מפני גזירת המושל דמ"מ החרם בתקפו כשיעבור עבור גזרת המושל ובסי' רל"ב סי"ב כ' במי שנשבע או נדר לעשות דבר ביום פ' ונאנס כגון שנשבע לשלם וכשהגיע הזמן אין לו לשלם פטור משבועתו ואם עבר האונס ויוכל לקיימה אח"כ דינו כעובר על שבועתו במזיד ע"ש אמנם אחרי שנמצא קצת אחרונים שאומרים שאין תקנה בחזקת חליבה כלל דלא תקנו כ"א באורנדי שיש חובות ובריחיים שיש הוצאות גדולות לא זולת. ולמען ששמעון יוציא עצמו מ"ס תקנה וח"ר וראובן לא יצא מפרנסתו בפחי נפש מהראוי שיתפשרו עפ"י בקיאים בדרך פשרה קרוב לד"ת והי' שלום כנפשו ונפש ידידו דור"ש באהבה: סי' רו בעזה"י יום ו' עש"ק כ' טבת שנת תרמ"ד לפ"ק סטרי. ישאו הרים שלום לכבוד ידידי הרב החריף ובקי ירו"ש מוה' מנחם מענדל מיייזלש נ"י ראב"ד ומו"ץ דק"ק שדה לבן יצ"ו בארץ רוסיא. מכתבו הגיעני עד"ש בשו"ב מק' פ' שלעת זקנתו בראות טובי העיר כי תכבד עליו העבודה מחמת תשות כחו גמרי בדעתם לקבל עוד שו"ב להיות לו לעזר ולהועיל והשו"ב הזקן הי' לו חתן שלמד ה' שחיטה בכ"ז לא נתקבל למסייע מפאת שהי' מבוהל גדול וקל בדעתו ונתקבל שו"ב אחר ברשותו ועמד על משמרתו בקהלה הלזו איזה שנים גם אחרי פטירת השו"ב הראשון ועתה קם בן מחתן השו"ב הזקן הנ"ל שלמד ה' שו"ב ועלתה בידו ותובע ירושת חזקת שו"ב שנפל לו מאבי אמו זת"ש. הנה לכאורה הי' מקום לדון בזה עפמ"ש בתשו' מהר"ם לובלין סי' ק"ח בענין מי שכתב כל נכסיו לא' מחמת שלא הי' לו זרע ואח"כ זכה לזרע ואתי עלה מכח הא דקיי"ל בב"ב קל"ב. במי שהלך בנו למדה"י ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו אין מתנתו מתנה דאמדינין דעתי' שאלו הי' יודע שבנו קיים לא הי' כתבן וה"נ אמדינין דעת הנותן שאלו הי' יודע שיזכה לזרע קיימא ל"ה נותן נכסיו לאחרים אעפ"י שלא פירש כן בשעת המתנה ע"ש והה"נ י"ל דאמרינין דעתי' של השו"ב הזקן שלא מסר חזקתו רק כל זמן שאין א' מבניו ראוי לעמוד לשרת עבודת הזבח אבל כשיעמוד א' מבניו ויהי' ראוי והגון לכך תהי' חוזרת חזקתו לזרעו אחריו אמנם באמת אין משם רא' כלל דהתם כאשר זכה הנותן אח"כ לזרע קיימא איכא שפיר אומדנא גדולה שעל אופן זה לא הי' כותב כל נכסיו לאחר זר דלא שביק לברי' ויהיב לאחריני משא"כ בנ"ד נהי דביד השו"ב כשיזקין למסור חזקתו לאחר שיסייע לו כטוב בעיניו כנראה מד' הרמ"א בא"ח סי' נ"ג סכ"ה ובמג"א שם ס"ק ל"ג גבי ש"ץ בכ"ז ל"ש למימר בזה אומדן דעת של"ה מוסר חזקתו לאחר מעיקרא כיון שגברה עליו החולשא ותש כחו והיו הצבור ע"כ צריכין לשו"ב והיו מקבלין שו"ב אחר אף בלתי רשותו והסכמתו וגם ל"ה יכול למסור הזביחה ביד חתנו שהי' מבוהל וקל בדעתו שהיו הצבור מוחין בו דהרי אפי' לש"ץ אין למנות איש כזה לכתחלה כמ"ש בא"ח סי' נ"ג ס"ד ובמג"א סק"ז ומכ"ש שאין למנותו לשו"ב שצריך לזה בחינת הלב וזהירות יתירה ושיהי' יר"ש מרבים וא"כ ל"ש האומדנא הנ"ל ולענין דנימא האומדנא שבודאי ע"ת זה מסר להשו"ב האחר החזקה שכאשר יעמוד מי מזרעו ויוכשר לעבודה זאת תהי' חוזרת לו החזקה מן הוא והנאה ג"ז א"א לומר כלל דהרי מבואר בתוס' כתובות מ"ז: דל"א אומדנא היכי שתלוי בדעת