הרי בשמים תקמט

שדהו ומפרש התם דלוקח נוטל כחוש דיד בעהש"ט על התחתונה והנה באמת התעורר בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' צ"א דלמ"ד אין ברירה אמאי מועיל כשהקנה לו חצי שדה בלא סיים לו איזהו כיון דביד המוכר לברור איזה שירצה הא ל"א הוברר הדבר למפרע שחצי זו הקנה לו ותי' דעד כאן ל"א אין ברירה אלא היכי דא"א שיותפס הקנין משעה שיתברר ואילך אלא למפרע אז ל"מ למ"ד אין ברירה משא"כ באם אפשר שיותפס הקנין גם מכאן ולהבא לכשיתברר מהני ג"כ למפרע אף למ"ד א"ב ע"ש. וענתה"מ סי' ס"א שכ"כ מדעתא דנפשי' ולפי"ז י"ל דהתם בכל נכסי קנויין לך הלא שפיר הו"מ לחול הקנין משעה שיתברר איזה בית כור ששייר לעצמו [ומ"ש הראב"ד הובא בר"ן כתובות פ"ו. גבי ה"ז גיטך ולא תתגרשי בי אלא לאחר ל' יום דבלא מעכשיו הוי טלי גיטך מע"ג קרקע וא"כ גם לענין ג"ש הא ל"ה מהני שיחול מאז והלאה אמנם הלא נדחה קרא הר"ן שם לסברא זו וע' מקנה קידושין ו'. וס"ג.] משא"כ לענין מכירת חמץ הרי כשיבורר המקח לאחר שש לא הו"מ לחול הקנין משעה זו והלאה כיון דאיסוה"נ לאו ברשותי' הוא וע"כ א"א שיחול הקנין רק למפרע וא"כ כיון דקיי"ל אין ברירה הא ל"מ בזה גם להאומרים דבעלמא חל קנין בדבר שאינו מסויים. אמנם באמת בכה"ג דנ"ד ל"ה דבר שאינו מסויים כלל כיון דפרט לו בשטר שמוכר לו החמוצים שימצאו דהרי באמת מד' רש"י והרי"ף בגיטין הנ"ל לא נשמע רק בהקנה לו כל נכסיו חוץ מבית כור קרקע כיון דעל כל שדה שירצה העבד לזכות יאמר שאותו הוא ששייר וזיל לגבי האי קמדחי לי' כו' כמבואר בר"ן שם וא"כ אין ראי' מזה להיכי שמוכר לו שדה א' מנכסיו דעכ"פ מחויב ליתן לו שדה א' אמנם אפי' למאי דמבואר ברמב"ם פ"ג מזכיי' ובש"ע סי' רמ"א דקרקע מנכסי הוי דבר שאינו מסויים י"ל משום דסוג קרקע הוא כולל בתים שדות וכרמים וכדומה שהם מינים נפרדים משא"כ אי אמר שדה משדותי בודאי הוי דבר מסויים והכי מבואר בתשו' עבוה"ג סי' קי"ד דהא דדבר שאינו מסויים ל"ק לד' הרמב"ם הוא דוקא היכי שסתם הדבר ביותר כגון שלא פרט ולא ייחד לו מקום כלל אבל היכי שאמר בית בבתי אני מוכר לך שייחד עכ"פ בית אעפ"י שלא ייחד לו איזה בית וכן דקל שבדקלי או שדה שבשדותי מהני ע"ש והכי מוכחא באמת פשטא דגמ' ב"מ ט"ז. דפריך על רב דאמר במכר שדה גזולה ולקחה מבעלים הראשונים מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו מהא דמה שאירש מאבא מכור לך ל"א כלום ומשני משום דלא סמכא דעתי' ותיפוק לי' דהרי כ' בתוס' כתובות צ"א ד"ה דזבנה דהך דמה שאירש מאבא מיירי במכר לו שדה סתם משדותיו של אביו שעתיד לירש שלא בירר מקחו ע"ש וא"כ הא הו"ל דבר שאינו מסויים דל"ק א"ו דבכה"ג הו"ל קנין מסויים והרי בפמ"ג במש"ז סוסי' תמ"ח כ' דבחמץ מהני קנין בדבר שאינו מסויים. והנה אף של"ה פיסוק דמים וא' ב"ב פ"ו. דלא סמכא דעתייהו בכ"ז הרי הדגים רוססען יש להם שער קצוב והו"ל כקצץ דמיו דומיא דא' ב"ב פ"ח. בהני קארי דאתו לפומבדיתא דקיצי דמייהו ובפרט שהרי בנ"ד כ' בהשט"מ שמוכר לו כפי שישומו בקיאים ובכה"ג בכ"ע מהני כמבואר בח"מ סי' ר' ס"ז. ויש ג"כ לצדד להיתרא בחומץ מיי"ש עפ"י דעת הרבה מהראשונים ז"ל שכ' בפסחים מ"ד. גבי שכר המדי דאפי' בתערובת חמץ שי"ב כזית בכא"פ כל שלפי דרך שתייתו מחמת חורפי' וחוזקו א"א לשתות פרס מהתערובת חמץ אם לא שישהא בינתים שרי להשהותו מה"ת ובש"ע התניא סי' תמ"ב כ' לסמוך ע"ז במקום הפסד גדול להתירו לאחה"פ בהנאה עכ"פ והלא ביי"ש שלנו שעושין מבאלביס באמת אין מן החמץ כזית בכא"פ ואף דקיי"ל טכ"ע דאוריי' ונהפך ההיתר לאיסור ועובר בב"י כבר מבואר בפוסקים דזה הוי כמו כותח הבבלי ואינך דחשיב במשנה ר"פ א"ע שכ' הטור ברסי' תמ"ב דל"ש התם טכ"ע משום דאין נותנין בו החומץ אלא לקיוהא בעלמא וה"ה ביי"ש אין נותנין התבואה רק לקיוהא דהיינו להחמיצו כמבואר מלשון הרא"ש בפסחים ר"פ א"ע ואפשר דיי"ש שבזמנינו שעושין מבאלביס לפי המדומע יש ס' נגד המאלץ. וגם חזי לאצטרופי מה שבעל הרוססען עשה הכל כתיקון חכמים ורק של"ה עולה על דעתו שיש תערובת חמץ בהן ולכך לא מכרם והו"ל אנוס ומבואר בח"י סי' תמ"ח סק"כ להתיר בכה"ג עכ"פ בהנאה וע"כ בנ"ד הדגים הרוססען שלא נמכרו עכ"פ מותרין בהנאה ורשאי למוכרן לנכרים בלי שום בית מיחוש כלל ובדבר מה שהקשית ע"ד תשו' הרשב"א שמובא בט"ז יו"ד סי' רנ"ח סק"ו כבר קדמך במ"ל פ"ו ממכירה ע"ש. דברי ידידך מורך דור"ש באהבה: סי' קצב נשאלתי מק"ק דאלינא בחולה נכפה ר"ל זה כמה שנים ורופא א' מומחה לרבים מצא לו רפואה בדוקה שנתרפאו ממנה כמה אנשים והוא גם הוא מעת אשר החל לעסוק בהרפואה הזאת עלתה ארוכה לו וזה שנה תמימה הוא שותה המעדיצין הלז שלש כפות א' בבוקר וא' בצהרים וא' בערב וחזקה עליו אזהרת הרופא שלא יעבור עליו יום א' מבלי שתות המעדיצין הלז שאם יחסר יום א' תשוב המחלה לאיתנה ושאל השואל אם יש להתיר לו לשתות המעדיצין ביו"כ הבעל"ט אי"ה וזהו תשובתי: הנה מבואר באו"ה כלל נ"ט בשם מהרי"ל בענין חולה נכפה שרצה עכו"ם להאכילו שרץ העוף כ' שם להתיר דהוי כחולה שי"ב סכנה ואף שמסיים שם ואם אין הרפואה ידועה אין בידי להתיר והובא כן במג"א סי' שכ"ח סק"א הנה באמת בפמ"ג בא"א שם תמה בזה דלמה בעינין ידוע הרי גם אי מספקא לן הא ספק פ"נ להקל. ובשו"ת עטרת חכמים מהגאון מלייפניק ז"ל חאה"ע סי' ל' כ' ליישב דבעובדא בדא דאו"ה מיירי שאמר הרפואה דאכילת שרץ עכו"ם שאינו רופא אבל באם אמר עכו"ם רופא רפואה זו אפי' יהי' ספק בסכנה וספק ברפואה ג"כ מותר דגדול כח הצלת נפש מישראל ע"ש ועי' בירושלמי שבת פ' במה אשה ה' ב' ר' אבהו בשם ר' יוחנן נאמן הרופא לומר קמיע זה מומחה רפיתי בו ושניתי ושלשתי ר"ש בשם ר"ז ריפא לאדם א' נאמן לאדם א' לשנים נאמן לשנים לשלשה נאמן לכל אדם וכ"פ בש"ע א"ח סי' ש"א סכ"ה ועש"ך יו"ד סי' קפ"ז ס"ק כ"ח שכ' שם בשם הב"ח לענין רואה מ"ת שאם עשה הרופא רפואה זו לאשה אחרת קודם שנתחזקה והועילה לה יכולה אשה זו לסמוך עליו אפי' לאחר שנתחזקה ע"ש וא"כ בנ"ד שרופא זה ריפא כמה אנשים ברפואה זו הלא אתמחי גברא ואתמחי רפואתו בודאי יש להתיר ועטו"ז יו"ד סוסי' פ"ד שמביא ד' רש"ל שהעתיק בשם תשו' ר"ג על נכפה שהוא כמכה של חלל ומותר להאכילו מאכל שי"ב שרץ העוף אם הרפואה בידוע ואף שבתשו' חת"ס יו"ד סי' ע"ו הוכיח מתשו' הרא"ש דנכפה ל"ה חולי שי"ב סכנה הלא מסיק שם דהוא ס' פלוגתא והולכין בפ"נ להקל ועב"י יו"ד סי' רכ"ח שמביא שם תשו' הרשב"א לענין מי שנשבע עד"ר שלא לשחוק שמתיר לשחוק כשאוחזתו רוח רע לפרקים כששחק יום א' ונוח לו דהוי פיקוח נפש ע"ש וכ"ה בש"ע או"ח סוסי' רפ"ח דנרדף מפני רוח רעה הו"ל חולי שי"ב סכנה והא דאי' בש"ע א"ח סי' שכ"ח סל"ה דאסור לאשה להתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח רעה דלית בו סכנה וצ"ל שאין זה רוח רעה שבסי' רפ"ח דהתם הוי סכנה כפירש"י תענית כ"ב: שנכנס בו רוח שידה ורץ והולך ושמא יטבע בנהר או יפול וימות ע"ש ולכך הוי סכנה ואין זה אותו ר"ר אבל נכפה הוי י"ב סכנה ויכולין להתיר להחולה נכפה הנשאל לפנינו לשתות המעדיצין ביו"כ ומטרדת הימים הקדושים הבעל"ט דברי מעטים. יום ב' ח' תשרי תרנ"ה לפ"ק סטרי יע"א. סי' קצג בעזה"י יום א' ז' אלול תרמ"ג לפ"ק סטרי הנוטה כדוק שמים יחוק בספר לחיים את כבוד ב"ד ידידי הרב הגדול חריף ובקי משנתו זך ונקי ירו"ש כש"מ שלום אלטר הלוי נ"י איש הורוויץ אבד"ק טויסט יצ"ו. מכתבך קבלתי והנני לתשובתך בדבר מה שהעירות בריש חולין בהא דפריך האי טמא דאיטמי במאי כו' ליזל סכין וטמיתי' לבשר. דלמא אתיא כר"ש דבעינין אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים וא"כ הרי קיי"ל בזבחים כ"ה. דהשוחט צריך שיגביה הסכין למעלה קודם הקבלה כדי שלא ירד הדם מן הסכין למזרק אלא מן הצואר וא"כ הלא כ' התוס' בב"ק ע"ו: דעד שלא נתקבל הדם בכוס ל"א כזרוק דמי וא"כ בשעה שהי' הסכין בצואר הבהמה הי' הבשר אוכל שא"א יכול להאכילו לאחרים ול"ה בר קבולי טומאה עכ"ק הנה לפענ"ד אין כאן קושיא כלל דזה לא מיקרי אוכל שא"א יכול להאכילו לאחרים כיון דיכול להאכילו ע"י שיזרוק הדם ובב"ק שם אמרינן בנותר שלן לאחר שנראה לזריקה כיון דהשתא הוא נותר ואין לו תקנה עוד להאכילו עתה לאחרים רק דאמרינן כיון דהי"ל שעה"כ שהי' ראוי לזריקה וכזרוק דמי לכך מטמא ט"א בזה אנו צריכין ע"כ להסברא דכל העומד כו' משא"כ בקרבן כשר שנזרק לבסוף בזה אין אנו צריכין לבא להסברא דכל העומד כו' ורק לפי שראוי עתה לזריקה הו"ל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ע"י זריקה ומבואר הכי בתוס' ב"ק שם ד"ה והלא כו' דהיכי דנשחט ונזרק בהכשר א"צ לדון מכח כל העומד כו' ע"ש ולכה"פ גם ר' אושעיא יודה דאמרינן לר"ש כזרוק דמי אפי' קודם שנתקבל הדם בכוס ויותר מזה כ' בתוס' מנחות ק"ב. ד"ה דאי בעי דאפי' רב אשי דקא' התם דא"ב פריק אמרינן דא"ב הוי זריק ל"א מודה דהיכי דנזרק לבסוף אמרינן ג"כ א"ב הוי זריק ע"ש ובלא"ה י"ל דהרי באמת הקשו התוס' באוכל שא"א יכול להאכילו לאחרים אמאי לא יקבל טומאה כשהוא קודש מטעם חיבת הקודש ותי' דחיבה"ק אינו מועיל לעשות האסור כמותר א"כ זהו תינח באיסור כזה שאין לו תקנה להיות ניתר באכילה אבל אוכל שהוא מותר רק שמחוסר היתר זריקה מועיל עכ"פ לענין זה חיבה"ק שיקבל טומאה גם קודם הזריקה: וע"ד מ"ש בספרי שו"ת הר"ב סי' א' בפלפולי בסוגי' דע"ז נ"ב: באבני מזבח ששקצום אנשי יון דהטעם משום דבכ"ש יש מועל אחר מועל ותמהת דהרי הוא מחלוקת הרמב"ן ובעהמ"א בע"ז שם. הנה ידעתי בני ידעתי ולא נכחד ממני פלוגתת הרמב"ן ובעהמ"א בזה אמנם המחלוקת