הרי בשמים תקמז

למיעבד. הנה ד"ז תלוי בפלוגתת רש"י ותוס' פסחים ע"ג. גבי הפסח ששחטו בשבת ונמצא טריפה בסתר אי פטור מטעם אנוס או לא ואיפשר באיסור אכילה גם לד' רש"י לא מיפטר מטעם אנוס דקיי"ל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה בפרט אם נאמר דרק בשעת הדחק שרי לקנות קמח מן השוק בודאי אין דינו כאנוס אלא כשוגג וכי"ב כ' בתוס' ביצה כ"ה: גבי נטיעה מקטע רגליהון דקצבייא דאף דמדינא הוי שריא לי' למיכל דבהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת בכ"ז אם נמצאת טריפה לאחר שאכל הוא נענש כשוגג ולא כאונס שלא הי"ל למהר כ"כ ע"ש אכן בזה תמים דעים אנכי עם כ"ת דגם אי הוי אמרינן דחשיב כאונס ואין האוכלו צריך כפרה בכ"ז הישראל המסבב זה להלוקח י"ב משום לתא דלפ"ע כמבואר בסמ"ג מל"ת מצוה קס"ז דבכלל אזהרה דלפ"ע הוא שלא ימכור דבר איסור לנכרי שמא ימכרנו לישראל ע"ש וא"כ אפי' בכה"ג דאין עונש על הלוקח כשיאכלנו בכ"ז כיון דע"י באה לישראל התקלה שיאכל דבר איסור שגנאי הוא לאדם אכילת דבר איסור אף אם אין אשמה בו עתוס' חולין ה': ד"ה צדיקים וי"ב משום לפ"ע לת"מ והרי בע"ז ס"ה: בההוא כריא דחיטי דנפל עלי' חביתא דיי"נ כ' בחידושי הריטב"א שם דמיירי בסתם יינם דל"ה רק דרבנן ואפ"ה קא' התם דאסור למוכרו לעכו"ם שמא ימכרנו לישראל והא דפריך התם רבה בר ליואי עלי' דרבא דשריא מעיקרא לזבוני לנכרים מבגד שאבד בו כלאים והרי כלאים הוא איסור דאוריי' י"ל דפריך מדתני סתמא משמע אפי' כלאים דרבנן ומוכח דקיי"ל באמת הכי דגם בדרבנן אסור מכירה לנכרי מדאסרינן בש"ע יו"ד סי' פ"ו למכור לנכרי ביצת נבילה שמא ימכרנו לישראל אף דביצת נבילה ל"ה רק איסור דרבנן וא"כ הרי אאז"ל גופי' כ' בנתה"מ סי' רל"ד דבאיסור דרבנן אפי' שוגג א"צ כפרה מדא' בעירובין מ"ז: דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא ע"ש וא"כ לא יהי' עונש על הלוקח אף אם נחשבי' כשוגג ואפ"ה אית בי' איסור מכירה לנכרים וע"כ דאיכא איסור דלפ"ע לת"מ אפי' אין עונש על האוכלו והכי מוכח מדא' בחולין קט"ו. וק"מ. דלא אמרה תורה שלח לתקלה והרי מי שיצוד הצפור בודאי בהיתר יאכלנו דמרובא קפריש וע"כ דאע"ג דהאוכלו ברשות התורה יאכלנו בכ"ז כיון דבאמת הו"ל מכשול לגבי' שיאכל דבר איסור והוי תקלה ואית בי' משום לפ"ע לת"מ. אמנם בכ"ז דינו של המק"ח ז"ל דין אמת דבנ"ד ע"כ ליכא רק חששא דב"י וכיון שלא ידע הלוקח אם הוא חמץ הא ליכא בכה"ג חלות האיסור דב"י כלל וממילא אין כאן איסור דלפ"ע במכירת החטים להנכרי וכ"פ באמת בש"ע התניא דבמקום הפ"מ יש לסמוך על סברא זו להתיר למכור החטים לנכרי ק"פ. ובעיקר דברי הר"ן הנ"ל שכתב דחיישינן שיטחנם הנכרי וימכור הקמח לישראל יש לעיין הרי איכא ס"ס ספק שמא לא יטחנם הנכרי וממילא לא יקנה אותם הישראל דניכר החימוץ ואת"ל דיטחנם שמא ימכרנו לנכרי [ויש להוכיח דבס' איסור ל"ח שמא ימכרנו לישראל מהא דקיי"ל ביו"ד סי' ש"ז ס"ב בהג"ה גבי בכור בע"מ דטוב למוכרו לנכרי קודם שחיטה דשמא ימצא טריפה וקשה אמאי לא ניחוש שמא ימכרנו לישראל וע"כ דכיון דאם ימצא כשר הא יהי' באמת מותר לישראל ורק שמא ימצא טריפה דהוא טעון קבורה א"כ ל"ה רק ספק איסור ובכה"ג ל"ח שמא ימכרנו לישראל] ונהי דאין עושין ס"ס בידים כמ"ש בתשו' מהרי"ט ובמג"א שם עכ"פ כיון דכל הטעם של איסור מכירה לנכרי הוא משום לתא דלפ"ע כנ"ל א"כ הרי בע"ז ט"ו. קיי"ל דלענין לפ"ע כל היכי דאיכא למיתלי בהיתרא תלינן ובתבו"ש סי' ט"ז סק"ג כ' בענין או"ב דבד' פרקים צריך המוכר להודיע אמה מכרתי היום לשחוט דהוא משום לפ"ע כמ"ש בתוס' בכורות כ"א וכ' דאם שניהם קנו יום שלפני עיו"ט א"צ להודיע דתלינן שא' ישחוט היום וא' למחר משום דבלפ"ע כל היכי דאיכא למיתלי לקולא תלינן דאין אזהרה דלפ"ע כי אם היכי דאיכא מכשול ע"ש והכי אשכחן בנדרים ס"ב: ר"א הו"ל ההוא אבא זבני' לבי נורא א"ל ר"א והא איכא לפ"ע לת"מ א"ל רוב עצים להסקה ניתנו ופי' הר"ן והרא"ש כיון דאיכא למיתלי דקנו לדבר היתר תלינן א"כ ה"נ דאיכא ס"ס דהוי כמו רוב להיתרא אמאי לא נתלי לקולא: והנה לכאורה הי' נראה דבלא"ה אין לנו לחוש לטחינה ומכירה דהרי בחי' הרשב"א חולין צ"ג: הקשה בהא דאמרינן על הא דקתני התם שולח אדם ירך לנכרי וג"ה בתוכו משום דמקומו ניכר ודייקינין בגמ' שלימה אין חתוכה לא דילמא זבן לה ישראל מיני' והק' הרשב"א מה בכך הרי הוי לפני דלפני ואלפני דלפני לא מפקדינין ותי' כיון דהדבר קרוב הוא כודאי משוינין לה ע"ש ולפענד"נ לה"ר לס' זו מד' הש"ס ע"ז ח'. בעי רב מתנה רומי שעשאה קלנדא וכל העיירות הסמוכות לה משתעבדות לה אותן עיירות אסורות או מותרות ופירש"י אותן שבאות לרומי י"ל מה שהם קונים עכשיו יביאו לרומי להקריבן בני רומי ולכאורה ק' הרי הו"ל לפני דלפני עתוס' שם ט"ו: ד"ה לנכרי וע"כ כס' הרשב"א משום דקרוב לודאי שימכרו לבני רומי משום דמשועבדות להם להביא להם כל צרכיהן ל"ה רק חד לפני וכן מפורש יוצא מדברי התוס' בע"ז י"ד: ד"ה חצבי קשבא שכ' וז"ל ספרים הראוים לתפלה בבית עכו"ם אסור למכור להם לכומרים דעובר משום לפ"ע ואף לעכו"ם שאינו כומר אסור דבודאי יתננו או ימכרנו לכומר ולכאורה הרי הו"ל לפני דלפני וע"כ כיון דקרוב לודאי שימכרנו לכומר ל"ה רק חד לפני כס' הרשב"א הנ"ל וא"כ התינח היכי דהחשש הוא שהנכרי ימכרנו כמו שהוא בעיני' שפיר אפשר לומר כהסברא של הרשב"א משא"כ לענין דניחוש שהנכרי יטחון מקודם החטים וימכור הקמח לישראל הרי זה ל"ה קרוב לודאי עכ"פ וא"כ הו"ל לפני דלפני ולא מפקדינין אמנם כן ראיתי בהרא"ש פ"ק דע"ז סי' י"ד שכ' לענין הא דקא' התם דאלפני דלפני לא מפקדינן וז"ל דדוקא גבי נכרים אבל גבי ישראל חיישינן להכשיל וחיישינן אלפני דלפני כדא' בפסחים פכ"ש גבי ארבא דטבעא בחישתא דאסר לזבוני לנכרים דילמא הדר מזבנה לישראל עכ"ל הרי דלא ס"ל כהרשב"א אלא דהכא חיישינן אף אלפני דלפני כיון דהחשש הוא להכשיל לישראל אבל עכ"פ כל דאיכא למיתלי בהיתרא הלא תלינן לענין חשש לפ"ע כנ"ל וכיון דהכא איכא ס"ס דהו"ל כרוב מהיכי תיתי לחוש להמיעוט שימכרנו לישראל אחר שיטחון החטים ויהי' קמח: והנה ראיתי לכ"ת במכתבו שמביא ראי' דחיישינן ג"כ שימכרנו הנכרי לישראל בשינוי מעשה מהא דחולין צ"ד. אלא במקום שמכריזין שלימה נמי לא לשדר דחתך לי' ומזבין לי' כו' חתיכו דעכו"ם מידע ידיע הרי דלולא הטעם דחתוכי דעכו"ם מידע ידוע הי' לנו לחוש שיעשה הנכרי שינוי שלא יהי' ניכר אח"כ ויקחנו הישראל מידו וא"כ מה לי חתיכה מה לי טחינה ע"כ דבריו. והנה י"ל דאין ראי' מהתם דהרי באמת נתקשה הרשב"א בחי' שם דלס"ד דל"א חיתוכי דעכו"ם מידע ידיע אמאי קא' חתוכה לא דאיך חיישינן שיקח הישראל מהנכרי ירך חתוכה ולא יחוש דילמא לא הוציא הנכרי הגיד ואת"ל הוציא דילמא לא חטט אחריו וכ' דע"כ בס"ד דהש"ס הוי סבור דהא דקאסר תנא דמתני' לשדורי ירך חתוכה משום דחייש לרשיעי שיהי' מיקל ופושע ויסמוך שהיא מנוקרת ע"ש וא"כ הרי לפי המתבאר מש"ס סוכה י"ד. ובפירש"י שם דלר"מ דחייש למיעוטא דגזרינין נמי אמילתא דלא שכיחא דמיעוט עם לא שכיח חדא מילתא הוא ע"ש ולפי"ז הרי א' בגיטין ס"ז. כיון דלא תעשה כן בישראל הו"ל לא שכיח והכי מפורש בתוס' חולין כ"ט: דכל דלכתחלה אסור לעשות כן מיקרי לא שכיח ע"ש וא"כ לפי"ז פריך שפיר שליימה נמי לא לשדר דילמא חתך לי' הנכרי ואי דהוי ס"ס ול"ה רק מיעוטא כנ"ל ז"א דכיון דחיישת בירך חתוכה שיקנה אותה ישראל רשע שהוא מיקל ופושע ולא ימתין לברר אם היא מנוקרת א"כ הרי כל שאסור לעשות כן הוי מילתא דל"ש ולא הו"ל למיחש דלמילתא דל"ש ל"ג רבנן עתוס' ע"ז ס"ה ד"ה למפינהו וע"כ דתקנה זו נתקנה למיחש גם למלתא דל"ש א"כ ה"ה דאית לך למיחש דילמא חתיך לה הנכרי אף דל"ה רק מיעוטא דמיעוט עם ל"ש חדא מילתא הוא איברא דמשום הא לא איריא די"ל עפמ"ש בתוס' מנחות ס"ז. דמיעוט דלא שכיח הוי כמו מיעוטא דמיעוטא ע"ש וא"כ אם תקנו למיחש למלתא דל"ש אין ראי' שנחוש גם למיעוט דל"ש דהו"ל מיעוטא דמיעוטא אמנם באמת בלא"ה אין ראי' מהתם דחתיכה ל"ה שינוי מעשה כיון דהכי אורחי' לקצוב הבשר ולמוכרו ולא למכור ירך שלימה משא"כ בחטים הלא דרך סוחרי תבואה למכור חטים בעינייהו לא לטוחנם ולמוכרם ובכה"ג אפשר דל"ח אולם הלא בב"י יו"ד סי' פ"ד הובא בש"ך שם ס"ק ל"ט כ' לענין חטים מתולעים אסור למוכרם לנכרי פן יאפה פת וימכרנו לישראל הרי דחיישינן ג"כ להמכירה דנכרי לישראל ע"י שינוי מעשה וע"כ אנו מוכרחין לבא לההיתר של התניא ומק"ח הנ"ל דכיון דלא ידע הלוקח מהחימוץ לא חל עליו כלל האיסור דב"י: והנה לענין מ"ש א"ז המק"ח שם לדחות ד' הח"י שכ' לאסור מטעם שמא יקחנו ישראל ויעבור בב"י וכ' דכשמוכרו לנכרי הו"ל כאלו מערבו ברוב חטין דהיתרא דעלמא כמ"ש בתוס' חולין צ"ה. ד"ה ובנמצא והלכך כיון שכ' המג"א סי' תמ"ז דאסור לבטל חמץ קודם פסח כדי לאוכלו ושרי לבטלו כדי להשהותו לכך כשיש חשש שיקחנו הישראל ויאכלנו בפסח שפיר אסור המכירה לנכרי מטעם אין מבטלין איסור לכתחלה משא"כ בדליכא חשש אכילה רק שישה אותו הישראל הלוקח שרי דאפי' לבטל מותר בכה"ג וע"ז התפלא כ"ת דהרי אף דהלוקח שרי לי' לקנותו עכ"פ הישראל המוכרו לנכרי מכשילו. הנה אף דהדין עמו בזה אמנם אכתי תועיל לנו סברא זו למאי שכתבנו למעלה דהיכי דהחשש הוא רק שמא ימכרנו הנכרי אחר הטחינה אית לן למיתלי בהיתרא לענין איסור דלפ"ע אפס דעדיין נשאר לנו לאסור מכח אין מבטלין איסור לכתחלה וכיון דלהשהותו שרי לבטל חמץ קודם פסח א"כ לדידן דנהגינין איסור לקנות קמח מן השוק דליכא רק חשש שהיי' שפיר מותר לבטל דליכא למיסר המכירה לנכרי גם מטעם זה. והנה בזה צדקו דברי כ"ת במ"ש דזה ל"ד למבטל חמץ ע"י תערובת ממש דהרי המק"ח בעצמו סי' תמ"ז סק"כ כ' בטעם של הב"ח שם דכיון דנתערב כ"כ עד שאינו ניכר טעמו וממשו אזל לי' איסור דב"י וב"י מן החמץ כיון שאינו נראה ואינו מצוי משא"כ כאן דהחמץ הוא באמת בעין ואם יקחנו הישראל בודאי יעבור עליו בב"י וב"י כיון דנראה ומצוי בידו. אמנם באמת גוף הדבר שכ' המק"ח דיש בזה משום א"מ איסור לכתחלה אף דמבואר במהרי"ט ח"ב ס"ב דמה"ט א"ע ס"ס בידים משום דהו"ל כמבטל איסור לכתחלה וכ"כ במנ"י כלל מ"ו לענין מכירה לנכרי אמנם בנ"ד ל"ש כלל הך דא"מ