הרי בשמים תקמו

עלמא שמבקש שיבוא אליו ובא בשאלה אם יוכל לנסוע עם הבאהן אליו בשבת וצוה המורה לשאול שנית ע"י ט"ג אם נחוץ להחולה ביאתו שמה ובאה מענה שהחולה יש לו געגועים ואומר שא"א לו להיות בלעדו ועפי"ז הורה המורה להיתרא ודורש חו"ד אם טב הורה: הנה בש"ע א"ח סי' ש"ו ס"ט ובמג"א שם ס"ק י"ד מבואר דחולה דתקף לי' עלמא ואמר שישלחו בעד קרוביו שרי לשכור נכרי בשבת שילך אחריהם שלא תטרוף דעתו עליו והוא מהג"א פ"ט דב"ב. והנה מקור הדין נובע מש"ס ב"ב קנ"ו: א"ר לוי קונין קנין משכ"מ אפי' בשבת ולא לחוש לד' ר"א אלא שמא תטרוף דעתו עליו והנה לפי"ד הרמב"ם בפ"ח מזכיי' לכך קונין כיון דא"צ קנין דדברי שכ"מ ככומ"ס דמי והקנין לא מעלה ולא מוריד אבל אי הי' צריך קנין ל"ה שרינין שבות דמו"מ משום שמא תטרף דעתו וכ"ה באס"ז שם בשם הראב"ד ז"ל ובשם הרא"ם ז"ל כ' שם ג"כ דקונין קנין לאו בחליפין אלא באמירה בעלמא שהרי א"א בשבת לעשות מדרכי הקנאות כלום ודלא כר"א שאם הי' צורך לקנין אסור בשבת ע"ש וא"כ להך דיעה אין לעבור גם על שבות דרבנן משום החשש שמא תטרף דעתו ורק לד' הרשב"ם שם שפי' דאפי' במקום שצריך קנין כגון במקצת נכסים ג"כ שרי משום חשש טירוף דעת וכ"ה בתוס' שם [ומתוס' כתובות ס'. ד"ה יכול שכ' דבמקום צערא דחולה שהוא קרוב לסכנה שרי מפרק כלאח"י אין ראי' די"ל דוקא שבות שלא כדרכו דקיל ולא שבות אחר] וכ"כ הא"ז ולפי פירוש זה כ' בהג"א שם דשרי לשכור רץ בשבת לשלוח אחרי אוהבו מה"ט שמא תטרוף דעתו עליו אמנם הרא"ש שם כ' להכריע דבאמת גם במקום שמועיל הקנין שרי לקנות בשבת משכ"מ אבל היי"ד במתנה בכולה ואפי' מפרש שלא יחזור בו אם יעמוד דאז מועיל הקנין בכ"ז שרי בשכ"מ בשבת משום דחיישי' לטירוף דעת ובנותן כל נכסיו ניכר שהוא מפני דאגת מיתה אבל במתנה במקצת ל"ח לטירוף דעת אעפ"י שמבקש שיקנו ממנו כיון דדעתו לתת בכל ענין אף אם יעמוד ואינו ניכר שנותן משום דאגת מיתה ע"ש ונראה דלדיעה זו כיון דבעינין שיהא ברור דאיכא משום טירוף דעת ולכך במתנה במקצת כיון דאפשר שאינו מחמת דאגת מיתה וליכא חשש טירוף דעת ברור לא שרינין לעבור על שבות דרבנן לעשות קנין בשבת אף שהחולה ביקש שיקנו ממנו וא"כ ה"ה כשביקש שיבא אליו א' מאוהביו או מקרוביו אינו ברור שיהי' בזה טירוף. דעת אם לא יעשה רצונו ולא שרינין משום זה איסור דרבנן ונראה דהב"י דס"ל בח"מ סי' רנ"ד כד' הרא"ש הנ"ל ובכ"ז כ' דשרי להשכיר רץ לשלוח אחר אוהבו של חולה בשבת ע"כ ס"ל דאפי' הראשונים הנ"ל שכ' דלא התירו לעבור על שבות דקנין בשבת משום חשש טירוף דעת זהו דוקא לעשות שבות דאית בי' מעשה דהוא הק"ס שעושה הישראל בעצמו אבל עכ"פ שרי אמירה לנכרי דהוא שבות דלית בי' מעשה כדמצינו בעירובין ס"ח. ולא שאני לך בין שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית בי' מעשה וי"ל דאף דלא הותר לעבור על שבות דאית בי' מעשה בשביל חשש טירוף דעת של החולה אבל מ"מ שרי אמירה לנכרי דהוא שבות דלית בי' מעשה וכהא דקיי"ל בשבת קכ"ט. כל דבר שא"ב סכנה אומר לנכרי ועושה ובש"ע א"ח סי' של"ח סי"ז הובא ג' דיעות בזה לענין אם שרי לישראל לעשות שבות דרבנן עבור חולה שאב"ס וכ' שם דדברי הדיעה השלישית נראין דאפי' כשיש סכנת אבר א' לא שרי להישראל לעשות שבות דרבנן כ"א ע"י שינוי ע"ש [וצ"ע במ"ש פמ"ג א"ח במש"ז סי' רמ"ד סק"א דאמירה לעכו"ם חמיר כשל תורה ועתוס' שבת י"ז: ד"ה אין מוכרין] והנה אף דבמג"א סי' שכ"ח סק"ד כ' דבחולה שיב"ס מחללין שבת עליו אפי' אם אין סכנה במניעת הדבר ההוא אפ"ה כיון שהחולה צריך לו מחללין עליו שבת עפמ"ג שם אמנם בש"ע של הרב שם כ' דבדבר שאין במניעתו סכנה יש לעשות ע"י עכו"ם וא"כ י"ל דבשהחולה מבקש שיבא אליו אוהבו עכ"פ הו"ל ד"ז כמו דבר שאין במניעתו סכנה דצריך לעשות ע"י עכו"ם והו"ל כמו בחולה שאב"ס בחולי כל הגוף דע"י עכו"ם שרי והישראל בעצמו אסור לעשות אפי' שבות דרבנן. ומזה אני תמה על הפמ"ג בסי' ש"ו ס"ק י"ח שכ' עמ"ש המג"א הנ"ל בשם הג"א דאם החולה מבקש שישלחו בעד קרוביו דשרי אפי' להשכיר רץ בשבת וז"ל כל פ"נ שרי אף בד"ת כ"ש בדרבנן עכ"ל ולפענ"ד הוא תמוה דמה ענין פיקוח נפש להחשש דשמא תטרף דעתו דבחשש זה אפי' לד' רשב"ם ותוס' המקילין ביותר הא לא שרי רק לעבור על שבות דרבנן אבל לא על דאוריי' כנ"ל. וראיתי לש"ב הגאון מלבוב ז"ל בס' שואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"ב סי' ק"פ שהתיר לא' מלבוב שנתודע לו בשבת שאשתו תקיף לה עלמא בטרוסקאוויץ שירכב על סוס לשם מכח הדין דהג"א הנ"ל שבודאי תהנה האשה אם יבא בעלה וס' פק"נ דוחה שבת ולפענ"ד דבר זר הוא לומר כן דאפי' להרשב"ם ותוס' וא"ז הנ"ל שמתירין לקנות משכ"מ בשבת אפי' במתנה במקצת שלא תטרף דעתו הא ליכא רק חדא איסורא משא"כ ברוכב ע"ג בהמה בשבת הא איכא משום שביתת בהמתו אם היא שלו ומשום מחמר [ואף דכ' במג"א סי' ש"ה ס"ק כ"ו דבכרמלית שרי בכ"ז הלא בזה גופי' אם רה"ר שלנו אית לי' דין כרמלית הוא פלוגתא בין הראשונים ז"ל בש"ע סי' שמ"ה וגם גוף דינו של המג"א דבכרמלית שרי בהמתו כמו בחצר אינו ברור כ"כ עפמ"ג שם ובש"ע הרב מחמיר בזה] וגם משום משתמש בבע"ח ושמא יחתוך זמורה ואפי' ביושב בקרון שאין הישראל מוליכו שרוצה הרשב"ם להתיר חולק עליו בתוס' עירובין מ"ג ע' אור זרוע ה' עירובין סי' קמ"ו ועמג"א סי' רס"ו סק"ז וגם איסור תחומין. ואטו נימא דאם הותר איסור א' בשביל שלא תטרף דעתו יהיו ניתרין כמה איסורין ויותר תמוה במ"ש בשו"מ שם בזה"ל ואם תרצה לדעת כמה גדול כח שכ"מ שלא תטרף דעתו עליו בא וראה מ"ש הרא"ש והכי קיי"ל בסי' שכ"ח שהתירו לשחוט לחולה שיב"ס אף שיש נבילה מוכן שמא יקוץ החולה ויסתכן א"כ חזינין שהתירו בשביל צער החולה מכ"ש להתיר שבות בשביל צער החולה עכ"ל והוא פלאי דהתם הלא מיירי בחולה שיב"ס שצריכין להאכיל אותו בשר לרפואה שפיר חיישינן שאם יאכילוהו בשר נבילה ויקוץ בו הלא לא יאכל כלל והו"ל שפיר פיקוח נפש משא"כ הך שיבא אוהבו אצלו אינו ענין רפואה שנתיר לעשות איסור בזה בשביל פ"נ. ועוד יותר נפלא שלא נזכר בהשאלה שם שהאשה היתה מבקשת שיבא בעלה אלי' ורק שהבעל אמר שיודע שתהנה אשתו כשיבא ובכה"ג הא ל"ש החשש שלא תטרף דעתה. אמנם היכי שהחולה מבקש שיבא אצלו אוהבו אפשר להסוברים דמשום חשש שלא תטרף דעתו שרי להישראל לעשות איסור דרבנן יש להתיר לו לנסוע עם הבאהן כיון דליכא רק משום תחומין אפי' הוא למעלה מיוד כיון דרחב ד' אסור והא קיי"ל דאפי' תחומין י"ב מיל אינו רק דרבנן כמ"ש בב"י סי' שצ"ז ובמג"א סוסי' ש"ה. ומה שמבערין הגחלים הא אינו בשביל ישראל כיון דגם אם לא יהי' סיעת בנ"א הולכים העגלות מדי יום ביומו לזמנים הקבועים ולא ישנו את תפקידם וגם הא עכ"פ ברוב נכרים מותר. ולפי"ז אפשר להתיר לאוהבו של החולה שיב"ס שיסע עם הבאהן כשהחולה מבקש וכן ראיתי בס' מנורה הטהורה בסי' ש"ו שם שפוסק כן למעשה דאם ליכא עכו"ם שרי לישראל לילך בשבת אחר הקרוב שיבא להחולה אולם ענין זה מסור להמורה להורות כפי צורך השעה שלא להקל בדבר למען לא יזלזלו ההמון בקדושת שבת ח"ו והמורה הזה מוחזקני בו שהוא בקי בחדרי תורה ואת האלקים הוא ירא בלי"ס ראה שהענין נחוץ להתיר והוראת שעה היתה ואין לערער עליו בזה דברי ידידו דור"ש באהבה מברכו בכוח"ט לראשית השנה הבעל"ט. סי' קצ בעזה"י יום ב' ט' ניסן תרנ"ו לפ"ק סטרי. ישאו הרים שלום עד תאות גבעות עולם לכבוד ידידי הרב הגדול החריף ובקי בחדר"ת כהן שדעתו יפה ירו"ש כש"מ שלמה כהן נ"י רב ומורה לעדת ה' ק"ק האלבערשטאדט יצ"ו במדינת פרייסען. מכתבו הגיעני והנני לתשובתו ע"ד השאלה שבאה לפניו בא' מסוחרי תבואה שיש לו כור חטים מצומחים ומבוקעים אם הוא רשאי למוכרו לנכרי תגר בתבואה ובקמח סמוך לפסח אי חיישינן שמא יטחנם הנכרי וימכור הקמח לישראל באשר במדינתכם אין האופים הישראלים נוהגים למכור הקמחים לנכרי לאפקועי איסור דב"י יען שכל הטחינות שמה הוא בריחיים של קיטור בלא לתיתה וא"כ הישראל הקונה הקמח הזה יחזיקנו ברשותו שלא ידע שהוא חמץ ונמצא עובר בב"י זת"ש: מקור דין זה נובע מש"ס פסחים מ': ההוא ארבא דחיטי דטבעא בחישתא שריא רבא לזבוני לנכרים איתיבי' רבה בר ליואי לרבא בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לנכרים כו' לאו משום דהדר ומזבין לישראל הדר אמר לזבננהו קבא קבא לישראל כי היכי דכליא קמי פיסחא וכ' שם הר"ן דמיירי שנתבקעו והחימוץ ניכר בהם ואפ"ה חיישינן שהנכרי יטחנם וימכור הקמח לישראל ובמג"א רסי' תס"ז כ' דדעת הטור דאם החימוץ ניכר מותר ולא חיישי' שמא יטחנם הנכרי כיון דאנן קיי"ל אפי' במצה שאינה של מצוה אין לוקחין קמח מן השוק א"כ לא יקנהו הישראל על פסח אמנם הח"י שם כתב דאף לדידן דנהגינין לעשות שימור בכל המצות מ"מ כשיקח ישראל אותו קמח ויקיימו בביתו קעבר בב"י וע"כ דכונת הטור במ"ש ואין החימוץ ניכר היינו לרבותא דאע"ג שאין החימוץ ניכר וידוע רק שיש חשש חימוץ בעלמא אפ"ה חישינן לתקלה בענין המכירה מכ"ש בחימוץ ידוע וניכר בודאי חיישינן לתקלה וא"ז הגאון מליסא ז"ל בס' מק"ח הסכים לד' ההג"א וכ' לדחות מ"ש הח"י דחיישינן שיקח הישראל הקמח וישהנו ויעבור עליו בב"י דדוקא באיסור אכילה חיישינן לתקלה דאף דאותו שיקחנו ויאכלנו בודאי לא ידע מאיסור דכשידע לא יקחנו בכ"ז הרי יהי' כאוכל איסור בשוגג דאף שעובר בשוגג איסורא קעביד ובעי כפרה לכן חיישינן לתקלה משא"כ באיסורא דב"י בשוגג אין עובר כלל כמ"ש במג"א סי' תל"ד סק"ה דל"ד לאוכל חלב בשוגג א"כ לית בי' משום תקלה כלל. והנה במש"כ כ"ת דגם לענין איסור אכילה אי הוי אמרינן דלמצה שאינה של מצוה א"צ שימור א"כ בהיתר קנה הקמח דשרי לקנות קמח מן השוק לכך גם אי נתודע אח"כ שהחיטים היו מחומצים א"צ האוכל כפרה דאנוס הוא כיון דבהיתר עשה ומאי הו"ל