הרי בשמים תקלח

בסט"ז לענין נקב מחלק שם בין אם הי' קודם הכתיבה או נעשה לאחר הכתיבה ולפענ"ד מובן הדבר בסברא דבשלמא פסול דמוקף גויל ע"י דיבוק אות לאות כיון דהוא שינוי בגוף כתיבת צורת האותיות כפי שניתנו מסיני אף דאינו פסול ג"כ רק משום וכתבתם כתיבה תמה ומשמע רק בשעת כתיבה מ"מ בשינוי בתמונת האותיות הא בודאי פוסל גם כשנעשה לאחר הכתיבה כי הא דשבת ק"ג: שלא יכתוב אלפי"ן עייני"ן כו' אף דדריש לה מוכתבתם מ"מ פסול גם כשנעשה לאחר הכתיבה כיון דשינוי וחילוף בתמונת אות הלא יוכל להיות ח"ו חורבן העולם כדא' בעירובין י"ג. משא"כ באיפסק בניקבא כיון שאין שינוי ותמורה בכתיבת צורת האותיות שאינו פסול רק משום כתיבה תמה לכך אינו פסול רק כשהי' כן בשעת הכתיבה ויש להביא עוד ראי' לחילוק הנ"ל דבפסול דמוקף גויל משום דיבוק אות לאות אין לחלק בין קודם הכתיבה לאחר הכתיבה והוא מדברי התוס' גיטין דכ': בהא דקא' ל"צ דמעורה ומוכיחים שם התוס' מהא דבגט א"צ מוקף גויל ולכאורה מאי ראי' היא זו דילמא הא דמוקי התם במעורה מיירי שהאריך הסופר האותיות לאחר כתיבת הגט ובכה"ג גם בס"ת אינו פסול משום מוקף גויל כיון שנכתב בכשרות וע"כ דבנגיעה אות לאות אין לחלק בין שעת הכתיבה לאחר הכתיבה [ועב"ש סי' קכ"ה סק"ט ודבריו שם צ"ע] וכיון שכן אין טעם לחומרת הנוב"י הנ"ל שלא לגרור דיבוק אות לאות בשם אפי' כשנעשה לאחר הכתיבה בודאי ואדרבא הרי מקור דין זה דאותיות שך שם שנדבקו דשרי לגוררן ולהפרידן מביא בב"י סי' רע"ו ד' המרדכי בשם ר"י שה"ר מהך דמס' סופרים דדיו שנשפך על השם מותר למחוק הדיו כדי לתקן וא"כ בדיו שנשפך על השם הא מיירי לאחר הכתיבה ובמרדכי שם הלא דוחה ראיית הר"י משום דשאני הך דמ"ס שכבר נתקדש השם כשנפל עליו הדיו ומצוה לתקנו משא"כ כשנדבק בתחלת הכתיבה נכתב השם בפסול ע"ש וא"כ כשנעשה הדבק לאחר הכתיבה גם לד' המרדכי שרי לגרור: אפס לכאורה יש מקום לחומרת הנוב"י עפמ"ש בב"י א"ח סי' ל"ב שם בשם הרשב"א והסמ"ק לפרש ד' הירושלמי עירב האותיות אית תני כשר דלאחר כתיבה אינו פוסל חק תוכות דכיון דיכול לגוררו אפי' אינו גורר הדבק כשר דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וא"כ כל היכי שהאותיות ניכרין היטב הלא גם לדידן ליכא פסול דחק תוכות וכשר לגרור הדבק בלבד וא"כ הלא לפי"ד הרשב"א והסמ"ק א"צ גרירה בנ"ד וכשר בלא תיקון א"כ ל"ה מחיקה ע"מ לתקן ואסור לגרור אמנם כן לכאורה יש להתבונן דמה איסור מחיקה יש כאן כיון דאינו מוחק גוף השם ובפמ"ג א"ח בא"א סי' ל"ב ס"ק מ"ז כ' באמת דשרי למחוק קצת מהאות כשנשאר בהמותר צורת אות ע"ש ומכ"ש גרירת הנגיעה שאינו מגוף האותיות אמאי יאסר בי' מחיקה אולם בנוב"י שם כ' דבמוחק מקצת מהאות נהי דליכא איסור מדאוריי' אבל איסור דרבנן בודאי איכא דלא גרע מנטפל לשם ע"ש אמנם לפענ"ד א"א לומר הכי רק באות גופי' אבל בגרירת הקו. המדבק אות לאות י"ל דלית בי' משום איסור מחיקה אף מדרבנן עפ"מ דבנובי"ק סי' ע"ו כ' בשם הג' ר' טיאה ווייל דקדושת הנטפל הוא רק מכח צירופו וחיבורו להשם כהא דדרשינן בפסחים י"ט. כף אחת הכתוב עשה כל מה שבכף אחת ע"ש וא"כ הרי באמת א' בחגיגה כ"ד. צריך לכלי הכלי מצרפו א"צ לכלי אין הכלי מצרפו וא"כ הנגיעה הרי א"צ להשם ואינו קדוש ואף דא' בחגיגה התם דמדרבנן גם שא"צ לכלי הכלי מצרפו בכ"ז הרי מבואר בתוס' מנחות כ"ד. ד"ה שאין דדוקא בשירי מנחה מהני צירוף הכלי אף שא"צ להכלי דאינו יוצא מקדושתו שהי' עליו קודם קמיצה אבל היכי שמעולם ל"ה צריך לכלי ל"מ צירוף הכ"ש לגבי' ע"ש וא"כ הדיו של הנגיעה הלא מעולם ל"ה צריך להשם ולא קדיש מתורת צירוף. אמנם זהו רק בנגיעה המדבקת אות לאות ע"י כתיבת הקולמס משא"כ בנ"ד שנתלחלח הדיו מהשם ונתפשט מאות לאות א"כ מעיקרא היתה הדיו הלזו בהשם גופי' אף שעתה א"צ עוד להשם מ"מ מדרבנן גם שא"צ להשם קדיש מתורת צירוף לענין שאינו יוצא מהקדושה שהי' עליו מעיקרא כנ"ל וגדולה מזו מצינו במנחות צ'. בבירוצי מדות הלח כיון דמגוה דמנא נעקרו כבר נתקדשו אפי' למ"ד כ"ש אין מקדשין אלא לדעת שלא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול ע"ש והה"נ בהגיפלאסין מהשם הקדוש שייך ה"ט כיון דהדיו מגוי' דהשם קאתי ולפי"ז י"ל כיון דלהרשב"א והסמ"ק א"צ לגרור כנ"ל א"כ ל"ה צורך תיקון ואסור לגרור הדבק לכאורה אמנם באמת ז"א דהרי כל טעמייהו של הרשב"א והסמ"ק הוא משום כל הראוי לבילה כו' ואי נימא דאסור לגרור משום קדושת השם א"כ א"ר לבילה ואינו כשר בלא גרירה וא"כ שרי לגרור דהוי לצורך תיקון. ובלא"ה הרי בשו"ת ב"א חיו"ד סי' ס"א מצדד להקל אף למחוק אות מהשם בכדי לתקן אח"כ אף שיש ספק אם צריך תיקון דכיון דא"א לקרות בה מספק שהיא ספק פסולה הו"ל תיקון כיון שאין זה מוחק דרך השחתה רק בכדי לתקן ע"ש א"כ מכ"ש בנ"ד שאינו באות של השם גופי' וגם שאינו ע"מ לתקן אח"כ רק המחיקה גופה היא התיקון בודאי יש להתיר לפענ"ד לגרור הדבק מהגיפלאסי"ן רק שישאר קצת ממנו סמוך להאותיות עצמן שלא יגע ח"ו בגופן של האותיות מהשם הנכבד בהוב"ש זהו מה שנלפענ"ד בזה: סי' קעא ובנידן שאלתך באבל שבא ממקום קרוב ביום הז' קודם שעמדו המנחמין מאצל גדול הבית דהדין דמונה עמו ופוסק מאבלות אם צריך להניח תפילין אח"כ ביום ההוא אי נימא כיון דביום שמועה קרובה אסור בהנחת תפילין אסור כל היום א"ד דזהו דוקא כשמונה לעצמו או כשבא בתוך ז' אצל גדול הבית אבל כשבא ביום הז' כיון דפוסק מאבלות כשעמדו המנחמין מאצל גה"ב חייב ג"כ בהנחת תפילין עכ"ש: הנה לכאורה יש סברא לומר דכיון דקיי"ל דנוהג אבלות ביום הז' עד אחר התפילה ושיעמדו המנחמים מאצלו א"כ הרי לפי מנהג העולם בזה"ז כל עיקר מצות תפילין הוא רק בשחרית בשעת התפילה וכיון דאז הי' אסור עדיין בהנחת תפילין אמרינן כיון דאידחי אידחי ושוב אינו מניח תפילין גם אח"כ אמנם באמת ז"א דהרי בטיו"ד סי' שפ"ח מביא בשם י"א דאבל גם ביום השני אסור בהנחת תפילין עד אחר שיתפלל ויעמדו המנחמים מאצלו ע"ש א"כ חזינן דאף דכל שעת התפילה הי' פטור בכ"ז לאחר עמידת המנחמים יכול להניח תפילין. והנה ראיתי בס' זכור לאברהם חיו"ד ה' אבלות אות ג' שמביא מה שנסתפקו בהא דקיי"ל דבבא ממקום קרוב מינה עם גדול הבית אפי' בא ביום הז' אם כשבא ביום הז' הוי גם לדידי' מקצת היום ככולו כמו לגבי גה"ב א"ד צריך לנהוג אבילות כל יום הז' ע"ש ובאמת לפ"מ דמבואר בפירש"י מ"ק כ"א: דלהכי בבא ממקום קרוב מונה עם גדול הבית משום דכיון דיכול לבא בתחלת האבילות חשבינן לי' כמאן דאתא וכ"כ הרי"ף וע' בחי' הריטב"א שם וא"כ כמו דאמרינן לגבי גדול הבית דלגבי' הוא סוף ז' מקצת היום ככולו ה"ה גם למי שבא ממקום קרוב דחשבינן לי' כמאן דאתא הו"ל גם לגבי' כסוף ז' ואפשר דמה שנסתפקו בזה הוא לפ"מ דא' בנזיר ט"ו: דל"א מקצת יום ככולו רק באבלות דרבנן ע"ש וא"כ לפמ"ש בתשו' רדב"ז ח"א סי' תקכ"א דיום שמועה קרובה הוא דאורייתא ואף דברא"ש פ' ואלו מגלחין סוסי' נ' כ' דיום שמועה קרובה הוא דרבנן בכ"ז היש מקשים שמביא שם ס"ל דהוא דאוריי' ע"ש ולכך מספקא להו להני גדולים שמביא הזל"א דדילמא הוא דאוריי' ול"א בי' מקצת היום ככולו ולכך אפשר דנוהג אבלות כל היום. אמנם להלכה הלא פסקינן דיום שמועה קרובה היא דרבנן כמ"ש בט"ז סי' שצ"ח סק"א וכ"כ בפשיטות בדג"מ סי' שפ"ח ע"ש וא"כ בודאי אמרינן מקצת היום ככולו שמה"ט בעינין דוקא מקצת יום ול"מ ליל שביעי דל"א מקצת לילה ככל היום כולו כמ"ש בתוס' מ"ק כ"א: ד"ה אפי' בתי' בתרא ומחמרינין נמי כתי' הראשון של התוס' שם דבעינין שיעמדו המנחמין מאצלו ולכך פוסק אבלות מהבא ממקום קרוב לאחר שעמדו המנחמים מאצל גדול הבית וכיון שפסק האבלות מניח תפילין אח"כ. ולכאורה הי' אפשר לומר דהרי לענין תפילין א"א למימר דנגרר אחר גדול הבית כיון שהאבל הגה"ב הי' מחויב בתפילין גם מקודם דרק ביום ראשון אסור להניח תפילין וכיון דיום השמועה הו"ל כיום קבורה ואסור בהנחת תפילין משום דכתיב ואחריתה כיום מר וכל שעה שהוא מר נפש מתעולל בעפר ואין זה פאר כמ"ש בתוס' מ"ק כ"א. ד"ה משלישי ע"ש וכיון שביום השמועה הוא במרירות כל היום אסור בהנחת תפילין כל היום אמנם באמת ז"א דמשעה שפסק מלחול עליו חיוב האבילות שרי לי' להניח תפילין דאיסור הנחת תפילין אינו תלוי במרירות בלבד רק בזמן שחל עליו אבלות דבשלמא ביום הראשון שחל עליו אבלות מצוה לצער א"ע ואסור בהנחת תפילין משום היסה"ד משא"כ כשאינו חל עליו אבלות אף שהוא במרירות וקיי"ל בש"ע א"ח סי' ל"ח דמצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו פטור מהנחת תפילין הלא מבואר בב"ח ומג"א שם דזהו דוקא בשא"א לו ליישב דעתו אבל בדאפשר לו חייב ליישב דעתו ולהניחן והכי א' בסוכה כ"ה: איבעי לי' ליתובי דעתי' ויש להביא עוד ראי' לדברינו מדברי המג"א סי' תקמ"ח סק"ה לענין הקובר מתו בחה"מ דלא חלה עליו אבילות וכתב דמניח תפילין ביום ראשון כיון דמאי דאבל אסור בתפילין משום שהוא לו יום מר ואבל מעולל בעפר קרנו וזה ל"ש בח"ה דאינו נוהג בו אבילות עכ"ל הרי דלאו במרירות בלבד תליא מילתא דהרי התם אנינות נוהג דאנינות היא מואחריתה כיום מר ואפ"ה מניח תפילין וע"כ דלא תלי' רק בזמן דאיכא חיוב אבלות וא"כ כ"ש בבא ממקום קרוב ביום ז' דליכא אנינות כיון שפוסק אבלות לאחר שעמדו מנחמים מאצל גדול הבית הו"ל כשמועה רחוקה דמניח תפילין בו ביום לאחר אבלות השעה וה"ה בנ"ד מניח תפילין אחר הפסקת האבלות כמו בט"ב דאין מניחין תפילין בבוקר ואחר חצות מניחן הנלפענ"ד כתבתי דברי ש"ז ידידך דור"ש באהבה: כי סי' קעב נשאלתי מק"ק סאניק יצ"ו בענין שאירע שם שאבי המגרש הי' נכרי ואמו ישראלית והוא נתגייר ונשא אשה ועתה בא לגרשה ונסתפקו הביד"צ דשם איך לכתוב בגט: