הרי בשמים תקלז

ע"ח וקכב לכתוב אהרן המכונה ארון ושאם נכתב דמתקרי יש חשש פסול והרי בשם נטע מובא בט"ג בשם כמה גדולים לכתוב נתן המכונה נטע אף שהוא תיבה שיש לה פירוש בלשה"ק ובסוף אות מ' בשא"נ מובא אברהם המכונה מורינו והכי משמע מפשטות דברי הב"ש בכ"ד דכל שאינו שם ממש אף שהוא מלה עברית כותבין המכונה ע"ש בשם איסר גדיש וכן גבי חת או חז כ' לכתוב המכונה אף שיסודתו בקודש ובט"ג שם כ' דאין קפידא לכתוב המכונה או דמתקרי הן אמת דביש"ש כ' צפורה דמתקריא פורה משום שהוא מלה עברית וכ"ה דעת הס"ש הובא בב"ש שא"נ אות ס' אבל הסכמת הב"ש הוא לכתוב המכונה אמנם בכנ"ד שנכתב ארציא שתיבה זאת אין לה פתרון בלשה"ק בודאי צריך לכתוב המכונה גם לד' היש"ש אף שהוא קיצור השם משה"ק דהרי ביש"ש פ' השולח סי' כ' כתב במי ששמו יהודה ונקרא ליב יש לכתוב דמתקרי כד' המהרי"ק וכפסק המחבר בסט"ו ואפ"ה בקיצור השם היוצא משם הקודש פוסק לכתוב דוקא המכונה דכשמקצרין השם ומוציאין אותו מתיקונו ומכנין אותו בענין אחר זהו גמגום השם וכינויו כעין כינוי נדרים שהוא קונח קונם קונס הרי דכל כה"ג מיקרי כינוי ע"ש והיינו דכל שאין להגעגוע פתרון בלה"ק כותבין המכונה גם לדידי'. וע' במהרא"י בפסקיו סי' ו' לענין יעקב המכונה יעקל דבכה"ג שמוכרחין לכתוב השם יעקל לסימן וכדומה כותבין המכונה יעקל וכן בס' ג"פ ס"ק ס"ט וע"ב הביא דעת גדולי אשכנז לכתוב בקיצוה"ש משה"ק המכונה והביא ד' הג"מ בשם מורו שכ' יוסף המכונה יוסלי וכ"כ בחת"ס אה"ע ח"ב סי' כ"ג. כ"ה ובתשו' ד"ח סי' קכ"ז וענובי"ת אה"ע סי' קי"ט שהביא בשם הגר"מ פישלש ז"ל במי ששמו מאיר יהוד' ונקרא בפ"כ מייאיר ליב לכתוב מאיר יהוד' המכונה מייאיר ליב מפני שם מייאיר הוא שם חול והובא בט"ג בהשמטות בשא"נ אות מ' והסכים על ידו בחת"ס אה"ע ח"ב סי' ח"י וקט"ז ועט"ג בלק"ש אות כ' במי ששמו יצחק צבי ונקרא איצק הירש שיש לכתוב יצחק צבי המכונה איצק הירש וע"ש ס"ק כ"א וא"כ ה"ה בשם ארציא אף דנשתרבב משם אהרן יש לכתוב המכונה. ובדבר שכ' ארציא ולא ארטשה הנה ד"ז תלוי לפי הברת בנ"א בלשון מדינתם ואין קפידא בשינוים כאלה כמ"ש ברמ"א סוסי' קכ"ט דכינויים המשתנים מכח לשון המדינות שיש מדינות שמדברים בלשון רפה יותר הולכין אחרי המקום שנותנים בו הגט ופה עירנו אנו נוהגין בשמות כאלו לכתוב בצדי"ק יו"ד ולא בטי"ת שי"ן ועכ"פ אין קפידא בכי"ב כשמשנין הגעגוע מכפי הברת בני אותה מדינה אחרי שהכל יודעין שמגזרה אחת ומשם אחד הוא רק שתלוי במבטא החזק הוא הרפה וע' במרדכי בגיטין פ' המגרש בשם תשו' ריצב"א בעיר שכתבו בשמה בורייש ואנו קורין באוריש כיון שממקום דירת האיש ומקום כתיבת הגט מוכיח שמארץ הגר הוא בא והוא לשונם לדבר לישנא קלילא אין להקפיד כלל ע"ש ועב"ש בש"נ אות ז' שמביא ד' המהרי"ט בשם זאפירה או סאפירה בין אם נכתב בז' או בס' כשר ועט"ג שם דבחילופים שהם קרובים במבטא וניכר שהם שפה אחת ודברים אחדים אין להקפיד ע"ש וגדולה מזו כ' בתשו' מהר"א ששון סי' ל' באשה ששמה זוייא וכ' זוהי דכשר דהשם יוצא מגזרה א' וליכא למטעי באשה אחרת וע' בסוף ש"ע א"ח של התניא תשו' ל"ז מ"ש בנידן כזה ואף דבט"ג באות צ' מסתפק לענין ציזא טשיזא שם הוא בהתחלת השם נרגש היטב ההבדל במבטא בין טשיזא לציזא אבל בסוף השם כבנ"ד אינו ניכר כ"כ וגם י"ל דשם הוא בעיקר הברת השם העצם בעינין שיהי' השם מן המובחר אבל כל שעיקר השם נכתב כראוי אפס שבהגעגוע יש חילוף בזה לא איכפת לן דהרי מעיקר הדין הי' די לכתוב אהרן בלבד ורק כיון שהנקודות אינן שוות החמירו לכתוב הקיצוה"ש א"כ בחילוף כזה הר"ז דומה למ"ש בג"פ סי' קכ"ח סק"ג בשם מהריב"ל ומהרי"ט דכל שאיפשר לקרות הכי והכי ל"ה שינוי רק דהוי כלא נכתב כלל וכשר ובאמת אין אנו צריכין לזה דבלא"ה הוא כשר מטעמי דאמרן וע"כ דברי המערער בטלים ואין להם שורש וענף כלל: סי' קסט ועד"ש בעסק נכבדות שאיש א' מק' הביא את בנו בקשר החיתון עם עלמה אחת ולבסוף נודע לו שהכלה בילדותה הי' לה חולי נכפה ר"ל ואבי הכלה אומר שכבר הוסרה המחלה מקרבה אמנם החתן ואביו לבם נוקפם שמא לא נתרפאה עדיין ושמא תחזור לחולי' אף שנתרפאה ואבי הכלה טוען שאחר שנודע זה להחתן בחודש מנ"א שנה העברה ערך לו מכתב ידידות קודם ר"ה עם ברכת השנה וזה הוא לאות שלא הקפיד ונתרצה בהשידוך שע"כ לא יוכל עוד לבטל הקשר ודורש כ"ת ממני חות דעתי הקלושה בזה: הנה לכאורה יש מקום לעיין לפמ"ש הב"ה באה"ע סי' נון לענין המירה אחות המשודכת שאם המירה עוד קודם השידוך הוי כמום שבגלוי דמסתמא ידע ואין לו שום טענה ע"ש וא"כ לפמ"ש בתוס' ב"מ פ'. דנכפה קלא אית לי' ועתוס' כתובות נ"ח. א"כ אפשר לומר דהוי כמום שבגלוי דמסתמא ידע ומחיל אמנם מלבד מ"ש הב"ש שם ס"ק י"א דהכל לפי הענין ובנידן שלנו מקומות החתן והכלה רחוקים זמ"ז ואפי' הי' הקול יוצא ל"ה נשמע להחתן. חוץ לזה הלא התם מיירי בשפחה ושייך לומר דאית לה קלא אבל לענין חיתון הלא נודע שהאבות מסתירים חולי כזה ר"ל כשיארע בבנים בעת שיגיעו לפרקם בכדי שיוכלו להביאם בקשר השידוכין ולכך בודאי אינו מתפרסם. והנה אפי' אם כדברי אבי הכלה כן הוא שעתה כבר נתרפאה בכ"ז מלבד מ"ש בח"מ סי' קי"ז ס"ק י"ב דכשמברר על משודכת שלו שהיתה פ"א נכפה בילדותה יוכל לבטל השידוך משום שמא תחזור ותהי' נכפה ופטור מקנס ואף שלא החליט הדבר עב"ש שם ועתשו' חת"ס ח"מ סי' קצ"ח בכ"ז זהו דוקא כשנתברר שעכ"פ כעת בודאי אין לה החסרון הזה אבל בנ"ד שהדבר ספק שמא גם עתה עוד לא סר ממנה החולי בודאי הרשות ביד החתן לבטל השידוך דבאמת הלא מבואר בתוס' חולין ט"ו: דבחולה והבריא שכיח הדבר שיחזור לחליו ומכ"ש בחולי נכפה שידוע שהדרך הוא להתעורר מחדש גם אחר זמן כביר והרי גם בלעדי החשש דשמא תחזור החולי הרי יכול החתן לומר שהוא מקפיד גם על מה שהי' לה החולי הזה בילדותה ונודע מ"ש הרדב"ז בתשו' ח"א סי' קכ"ד דאפי' במום שאין רוב העולם מקפידין עליו יכול לומר שהוא מן המיעוט שמקפידין ע"ש והלא בתוס' כתובות ע"ד: כ' דלכך ל"מ במומין הלכה אצל רופא וריפא אותן כיון דבקפידת המומין תלוי ולכך אף עתה לאחר שנתרפאת היא נמאסת בעיניו כשזוכר שהיו בה מומין ע"ש ומכ"ש במום כזה דנכפה שיש סכנה בדבר עסוסי' קי"ז בשם תשו' הרא"ש בח"מ שם ס"ק ט"ו וב"ש ס"ק כ"ב. בודאי קפידא רבה איכא וכיון שלא נודע להחתן מזה בשעת ההתקשרות הוי זה כנדרי שגגות ולא חל עליו חרם התנאים ואף דעכ"פ צריך התרה מ"מ יכולין להתיר לו בלתי ידיעת הצד הכלה דאף דנשבע לחבירו אין מתירין לו אלא בפניו בכ"ז הלא מבואר ביו"ד סי' רכ"ח ס"כ באיש ואשה שנשבעו לישא זא"ז אין מתירין לא' בלא דעת חבירו אבל אם נתנה אמתלא טובה לדברי' שמאיס עלי' ואינה רוצה להנשא לו מתירין לה שלא מדעתו ע"ש ובנ"ד הלא אין לך אמתלא טובה מזו. ומה שטוען אבי הכלה שכיון שאחר שנודע מזה להחתן כתב לו אגרת שלומים קודם ר"ה עם ברכת השנה מסתמא נתרצה ומחל זה לאו כלום הוא דאף דבס' בית מאיר בצלעות הבית סי' ו' מסתפק לומר דהיכי דאחר שנודע לו מהמום נהגו אהבה וריעות ושגרו דורונות זל"ז שוב א"י לבטל השידוך דהוי כנשתמש בהמקח אחר שנודע לו מהמום דאמרי' דמחל בכ"ז הלא מבואר במכתבך שכשנודע להחתן ואביו מזה באמת צעקו מרה שרוצים לבטל השידוך וכי משום שכתב החתן לאבי הכלה ברכת השנים חוזר וניעור הקשר אתמהה. ובאמת גוף דין זה הניח הב"מ שם בצ"ע ולדעתי הקלושה ל"ד כלל להא דנשתמש במקח אחר שנודע לו המום דשא"ה דאם איתא דאינו רוצה בהמקח ואינו שלו איך יערב לבו להשתמש בחפץ שאינו שלו כענין דא' בב"מ קי"ז אסור לו לאדם שיהנה מממון חבירו וע' בב"ב ל"ג לא חציף אינש למיכל פירות דלאו דילי' ולכך אמרינן דבודאי נתרצה בהמקח ומאי ראי' היא זו לענין מום בשידוך בשליחת דורונות דהרי אפשר שאף שבלבם יודעים שהשידוך בטל מחמת המום בכ"ז לא בטל אהבה שביניהם וחושבים שבהתבטל השידוך בבי"ד יוחזרו הדורונות ובפרט במום גדול כזה דנכפה ל"ש לומר דמסתמא מחל דומיא דכ' התוס' רפ"ק דיבמות גבי אילונית דמסתמא אין אדם מוחל במום גדול כזה וכ"ש במום זה שיש סכנה כנ"ל וע"כ מכל הני טעמי דאמרן אין החתן מחויב לקיים השידוך: סי' קע ובדבר שאלתך בס"ת שהה"א הראשנה מהשם הוי' הקדוש בהוב"ש נדבק להוא"ו ע"י שנפל עליו רוק מפי הקורא ונתלחלח הדיו ונעשה גיפלאסין ומשוך מלמטן קו מאות לאות והאותיות ניכרין היטב וגם מתוך הקו נראה היטב השחרות מהאותיות ונפשך בשאלתך כדת מה לעשות בזה: הנה כ"ת הביא ד' הנוב"י מהד"ת חיו"ד סי' קס"ט שכ' דמ"ש בש"ע א"ח סי' ל"ב סכ"ו וביו"ד סי' רע"ו סי"א שאותיות של שם שהם דבוקות יכול לגררן היינו שהם דבוקות מתחלת כתיבתן שזה ודאי פסול לכל הדיעות ולכך הגרירה הוא תיקון בודאי אבל בנעשה לאחר הכתיבה שמא הלכה כהך תי' של הב"י שאינו פסול משום מוקף גויל כשנעשה לאחר הכתיבה וא"צ תיקון כלל וא"כ אין הגרירה לצורך תיקון עכ"ד והנה עיקר חומרת הנוב"י שגבה ממנו דהנה הב"י בסי' ל"ב שם הקשה בהא דא' במנחות כ"ט באיפסק אות בניקבא מהני קריאת תינוק דלא חכים ולא טיפש הרי קיי"ל כל אות שאין מוקף גויל מארבע רוחותי' פסולה ותי' בתי' הא' דמוקף גויל אינו פוסל רק בנדבקה אות לאות ולא באיפסק בניקבא ועוי"ל דלא פסיל בניקבא כ"א בשאינו מוקף גויל מתחלת הכתיבה אבל אם ניקבה אחר שנכתב כשירה כיון שתחלתה הי' בכשרות וא"כ לשני התירוצים בנדבקה אות לאות פוסל אפי' כשנעשה לאחר הכתיבה ולתי' הב' אינו כשר רק בנקב כשנעשה לאחר הכתיבה אבל לא בדיבוק אות לאות ולכך באמת בש"ע סי"ח כ' המחבר דבנגיעה אות לאות פסול בין קודם שתגמר האות בין לאחר שנגמרה האות ורק