הרי בשמים תקלב

רק דאפשר למיקרי השם גם באופן אחר וא"כ אינו מוכח מתוכו והרי אף לדידן דקיי"ל כר"א דא' עידי מסירה כרתי בכ"ז בעינין שיהי' מוכח ומבורר בגט שהוא המגרש כמ"ש בב"ש סי' קכ"ט ס"ק כ"א בכ"ז הרי לענין זה שפיר מהני הסימן שמזכיר שם אביו וצדקו דברי הע"נ. וגם היטב אשר דבר בזה בט"ג שם דאף המהריב"ל לא חש לה להא מילתא דכל היכי דאיכא למיקריי' הכי והכי הו"ל כלא נכתב אלא בשמות הלעז כגון פאלומבה דמיירי מינה התם כיון שדרך הלועז להניח אותיות במקום נקודות כשחיסר אחת מכל סימנים יש פסול משא"כ בשמות הקודש שכך הונחו במקרא ואנו קורין אותן עפ"י המסורת וה"ז נכתב כהלכתו ככתוב שם המגרש בתנ"ך מה בכך שיש לקרות גם בענין אחר מ"מ כיון שכמו שכתוב בגט כן נקרא בתורה עפ"י המסורת אין לומר בזה דהוי כמאן דליתא וכמאן דאיתא תא הוא שהרי כתוב בתורה כנוסח הזה ולעז אין כאן כיון דשפיר יש לתפוס הדברים כפשטן שהמגרש הוא בעל האשה לא יוציאו לעז לומר אחר הוא ע"ש ומכ"ש בנ"ד שידוע שגם אותם שנקראים בפי העולם שמשון בפתח שמם מעריסה הוא שמשון בחירק וכן הם עולים לס"ת וחותמים א"ע ג"כ בלא אל"ף בודאי אין לכתוב אל"ף אחר השי"ן הראשונה דברי ש"ב ידידו דור"ש באהבה: סי' קס בעזה"י יום ג' כ"ה טבת שנת תרמ"ו לפ"ק סטרי. רב שלום וברכה מאלקי המערכה לכבוד ידידי ש"ב הרב המאה"ג חריף ובקי בנש"ק כש"מ אפרים זלמן מרגליות נ"י אבד"ק בראיולא יצ"ו במדינת רומעניען. מכתבו הגיעני והנני לתשובתו עד"ש בגט שבא לק' ע"י שליח שנכתב שם המגרש חיים דמתקרי בן ציון ודמתקרי שמואל וכתב לו הרב המסדר טעם כתיבת ב"פ דמתקרי מפאת שנשתנה שמו ב' פעמים מחמת חולי ושמו מעריסה שמואל ונשתנה בפעם הראשון מחמת חולי לבן ציון ובפעם השני נשתנה מ"ח לשם חיים ומנע א"ע כ"ת מלסדר הגט הלז עפמ"ש הב"ש בסי' קכ"ט ס"ק ל"ז בנשתנה שמו מ"ח ב' פעמים לכתוב שני פעמים דמתקרי בלא וי"ו ובגט הזה נכתב ודמתקרי ומסתפק כ"ת ושואל אם גם בדיעבד יש קפידא בזה ומבואר במכתבו שהוא מקום עיגון ושעה"ד: הנה טעמו של דין הנ"ל מבואר שם דהוא כיון דכשמשנין שם מחמת חולי השם האחרון עוקר השם הראשון ול"ש לכתוב ודמתקרי שכשניתן לו השם הב' בחליו הא עקרו השם הא' ולא נקראו שניהם כאחד ע"ש ובאמת הכי מסתבר דבחולה שמשנין השם עוקרין את השם הראשון כדא' בר"ה ט"ז: דשינוי השם מקרע גז"ד של אדם מדכתיב שרי אשתך לא תקרא שמה שרי כי שרה שמה וכתיב וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן הרי דהיכי דמשנין השם כדי לקרע הגז"ד עוקרין השם הראשון ולכך ל"ש לכתוב ודמתקרי דוי"ו החבור משמע שניהם כאחד כיון דקיי"ל כר' יונתן בב"מ צ"ד גבי אביו ואמו קלל דמשמע שניהם כאחד ומשמע כ"א בפ"ע עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו ופירוש היותר פשוט הוא שניהם כאחד כמ"ש בט"ז יו"ד סי' רכ"ח ס"ק מ"ט ע"ש ואף דלשון תורה לחוד ולשון בנ"א לחוד בכ"ז הרי חזינין דבנדרים אזלינן בתר לשון בנ"א ואפ"ה אם נדר בלשון הקודש אזלינן בתר לשון תורה עש"ך יו"ד סי' רי"ז ס"ק כ"ד וה"ה בשטרות קיי"ל דדינן כמו בנדרים וכשכותב בלשון תורה ונכתב וי"ו החבור משמעותו שניהן כאחד כהא דקיי"ל ב"ב קמ"ג בההוא דא"ל נכסי לך ולבניך ויליף לה מהא דתניא והיתה לאהרן ולבניו כו' וכ"ה בע"ז דף י': כל נכסאי לר"ע ולחבריו יצא ר"ע ודרש והיתה לאהרן ולבניו כו' וכ"ה בכ"מ דוי"ו מוסיף על ענין ראשון לצרפו ולחברו ולהשוותן כאחד כדמצינו בתענית י"ד: אי הוי כתיב יהושע כדקאמרת השתא דכתיב ויהושע הא והא עבוד וכן בזבחים ח': אימא כל דשחיט ליהוי כמותה אי הוי כתיב לשלמים וזבח כדקאמרת כו' וע' בח"מ סי' קכ"ט ס"ז לענין אם כתב הערבות בהשט"ח קודם חתימת העדים אם כתב פ' ערב בלא וי"ו אינו גובה אלא מבנ"ח מפני שהוא כתחלת דבר ואם כ' ופ' ערב הוי"ו מחברו ומערבו עם הלוה והמלוה וגובה ממנו ממשעבדי וגם לענין גט מצינו בגיטין פ"ז. שאלו בשלומה פסול שמא על שאילת שלום חתמו ושאלו בשלומה כשר ופירש"י דכשכתוב בלא וי"ו הוי מילתא באפי נפשי' ומפסקת והוי"ו מחברן ועושה אותן שקולין כאחד. וע' בזבחים ל': דקא' התם כזית כזית הוי פרטא אבל כזית וכזית הוי כללא דוי"ו מחברת ומערבת ובתוס' שם ד"ה כזית מביא דבדי הירושלמי דמדמי שאילת שלום בגט ללא לך ולא לך ע"ש [ובדרך אגב ראיתי בג"פ סי' קכ"ט סק"ב שמביא דברי הס"ש בשם שמרי' דאם נכתב והמכונה בוי"ו לא קאי אדסמיך לי' וכ' הג"פ וז"ל ראה זה חדש דכשכותב והמכונה בוי"ו בתחלת התיבה הכונה לומר דלא קאי כינוי זה לשם דסמיך לי' אלא קאי לשם שלפני פניו ואיני יודע מהיכי משתמע הכי עכ"ל ובאמת מבואר הכי בשו"ת מהר"ם מינץ סי' ל"ז שהובא בב"ש גם גבי המכונה זלמן והמכונה זעמיל ע"ש ולפענ"ד יש להביא סמוכין לזה מדברי התוס' בסנהדרין כ"ח. ד"ה תלתין ותרתין הוו וז"ל פי' הקונטרס דחתן בניהם לא קחשיב דשם חתנות חדא הוא ור"י אומר דבני בניהם לא קחשיב משום דלא קתני להו במתניתין בהדיא עכ"ל ולכאורה ילה"ק דא"כ גם חתניהם לא תני במתני' בהדיא דהרי קתני הן ובניהן וחתניהן וקאי וחתניהן אבניהן שלפניו ולא אהן שלפני פניו ומה שנלמד בק"ו ע"כ לא קחשיב דאלו כן הא גם בני בניהן נלמד בק"ו מחתן בניהם ועכצ"ל דמדקתני וחתניהן בוי"ו קאי אהן שלפני פניו ולא אבניהן דסמיך לי' וה"ה בוהמכונה קאי הכינוי אשם שלפני פניו ולא אשם דסמוך לי'] אמנם בכ"ז נלפענ"ד דאין סברא לפסול משום זה גם בדיעבד כיון דבאמת איכא לפרשו גם כ"א בפ"ע דבשלמא אי הוי כתיב דמתקרי בן ציון ושמואל שפיר הוי סברא לומר דהוי"ו מערבן ומחברן כאחד משא"כ כשכותב ודמתקרי תיבת דמתקרי מפסיק להו כדמצינו במגילה ב': אי הוי כתיב את יום ארבעה עשר וחמשה עשר כדקאמרת השתא דכתיב את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר אתא את ופסק וכי"ב בדוכתי טובי וע' זבחים ל': ובתוס' שם. ובפרט דהלא בזמנינו נוהגין עפ"י הרוב כשמשנין שם החולה אין עוקרין השם הראשון רק מוסיפין לו שם וג"ז הוי שינוי אף שאומרים המצלאין בשעת שינוי השם שלא יקרא עוד בשם הראשון רק בשם השני אפ"ה השם הא' אינו נעקר וכדמצינו ביעקב דכתיב לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל ולא נעקר שם יעקב ממקומו דהדר אהדרי' קרא וכדא' בברכות י"ג. לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו וה"ה בשם החולי דקוראין לו אח"כ בשני השמות הוי שם החולי עיקר ושם הראשון טפל לו וע"כ איפשר דגם לכתחלה יש לכתוב ודמתקרי והכי מבואר באמת בט"ג בלק"ש בענין ב' שמות שנשתנו כו' בסעיף י"א שרה פרידא דמתקריא פרידא שרה ודמתקריא פרידא ועיש"ש פ"ד דגיטין סי' כ"ג גבי משה המכונה ליווא דמתקרי יצחק והמכונה לעבלינג. ומה שהעיר כ"ת דיותר הי' נכון לכתוב ודמתקרי בוי"ו עפי"ד הש"ס תמורה כ"ו. ור"מ סבר מדהול"ל תמורת עולה ושלמים ואמר תמורת עולה תמורת שלמים הו"ל כאומר תחול זו ואח"כ תחול זו ובפירש"י שם ול"ג ותמודת שלמים הרי דכשאומר בלא וי"ו הו"ל חזרה ורק כשאומר בוי"ו משמעות כונתו לשניהם וכן מדברי מהרי"ט ח"א סי' מ"ו גבי מהיום ולאח"מ דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי דהוא רק באמר ולאח"מ בוי"ו דהוי סמוך ונראה דמוסיף על ענין ראשון אבל באמר מהיום לאח"מ בלא וי"ו פשיטא לן דחזרה הוי. במח"כ אין הענינים דומין לכאן דהתם כיון שהם דברים סותרים זא"ז י"ל דהוי חזרה משא"כ בנ"ד מהיכי תיתי לומר דמתקרי הב' יהי' חזרה אטו ל"ה יכול להקרא בשני השמות ועתוס' קידושין מ"ד. ובשבועות כ"ד. ולדינא לפענ"ד הדבר פשוט דבדיעבד בודאי אין קפידא בזה: סי' קסא וע"ד שאלתו באשה אחת שבעלה עזב אותה עגונה זה כמה שנים וניסת במזיד לאיש אחר וזה שני חדשים שבא בעלה לק' והתאמץ כ"ת בכל עוז לפעול שיגרשנה בעלה הראשון כדת וכשמוע בעלה השני שצריך גם הוא לגרשה לא רצה בשום אופן וגזר כבודו עליהם שלא ידורו יחד ועלתה בידו להפרישם וברח הבעל הזה ממנה והאשה הלכה והיתה לאיש אחר בלא גט מהבעל הב' ועתה בא הבעל השני ואומר שרוצה כעת ליתן לה גט ומסרבת היא מלהתגרש ממנו ונפשו בשאלתו לחוות דעתי העני' אם היא צריכה גט גם מהבעל השלישי כמו שהדין בהשני דתצא מזה ומזה ואת"ל דאינה אסורה על הבעל השלישי וא"צ לגרשה אם רשאה היא לדור עמו טרם שקיבלה גט מהבעל הב' זת"ש: הנה בש"ס יבמות פ"ח: פרכינין על הא דקתני במתני' תצא מזה ומזה משני אמאי תיבעי גט זנות בעלמא הוא וקאר"ה גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת א"א יוצאה בלא גט ופריך מסיפא דקתני בנתקדשה ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור לו בלא גט ומשני סיפא אמרי קידושי טעות הוו רישא נמי אמרי נישואי טעות הוו קנסיה רבנן סיפא נמי ליקנסוה רישא דעבדא איסורא קנסוה סיפא דלא עבדא איסורא לא קנסוה רבנן והנה בנימוק"י שם כ' וז"ל וטעם קנס זה כדי לעגן אותה שלא תנשא בלא גט א"נ כדפי' בירושלמי והוא הנכון משני צריכה גט כדי לברר איסורו של ראשון כלומר שעושין קיום לקידושי שני כדי לאוסרה על הראשון ולעשות הולד ממנו ממזר ועחי' רמב"ן ורשב"א יבמות צ"ד. והנה לכאורה י"ל דבשלמא לטעם הב' שהוא כדי לעשות קיום לאיסורו של ראשון שיאסר לקחתה מטעם מחזיר גרושתו משניסת א"כ בשלמא התם דמדינא היתה מותרת לו שניסת בהיתר עפ"י ע"א שאמר מת בעלה כדמוקי לה בגמ' התם א"כ שפיר אמרינן דכיון דלא דייקה קנסוה לאוסרה עליו ועשו קיום להאיסור שע"י שיתן השני גט תיאסר עליו משום מחזיר גרושתו משניסת משא"כ כשהיתה מזידה הרי בלא"ה אסורה עליו מה"ת משום סוטה הלא א"צ לעשות קיום להאיסור משום גירושי השני ובפרט בנ"ד הרי בלא"ה תיאסר עליו השתא שכבר ניסת להשלישי משום מחזיר גרושתו משניסת וא"כ י"ל דבכה"ג א"צ גט מהשני דנהי