הרי בשמים תקכה

דלעולם אנו דנין על הדבר שנצמח ממנו הספק כמ"ש בחי' הריטב"א עירובין ל"ו. וברמב"ן והר"ן בנדה י"ח. ובתוס' יבמות פ"ב. ד"ה ב' קופות ע"ש. והנה בס' שו"ת תפארת צבי חיו"ד סי' ס"ט וכן בשו"ת חס"ל חיו"ד סי' כ"ה מביא בשם א"ז הגאון מליסא להתיר בזה מטעם דאומן לא מרע אומנותי'. ולפענ"ד יש לגמגם בזה כיון דע"כ עושה זאת כשהבהמה מתנפחת להוציא הרוח מבטן המלאה שלא תמות לא איכפת לי' אם תהי' נטרפת בכך אחרי שכונתו רק להצילה ממיתה לפי שעה ול"ד זה למ"ש בפמ"ג סי' מ"ו בשם הכנה"ג לענין התרנגולים המסורסין דשרי משום דאומן לא מרע אומנותי' וכן בש"ת חת"ס חיו"ד סי' כ"א דבנ"ד כיון שהבהמה מסוכנת ועושין לה רפואה זו כדי שתשאר חי' אינו מקפיד אם תהי' טריפה: והנה להפוסקים שהבאנו למעלה דנ"ד ל"ה רק ס' טריפה משום הדיעה שהובאה בטור דכרס הפנימי הוא מפרעתה היינו למטה הרואה את הקרקע אבל למעלה ממנו במקום הצלעות לא מיטרפה אם ניקב הכרס הפנימי אלא ברובו או טפח. לכאורה לפמ"ש בש"ך יו"ד סי' נ"ז ס"ק מ"ח דבדבר שיש פלוגתא בין הפוסקים אי חזינן דחי' יב"ח כשירה א"כ יש להתיר החלב עכ"פ לאחר י"ב חודש. ברם איכא לעיוני דהרי בפמ"ג במש"ז סי' ח' סק"ה מביא בשם הב"ח שכ' בטעם הטריפות דנקרע כרס החיצונה משום דסוף הפנימי לינקב והרי האחרונים מסתפקים לומר דבטריפות שאינו מצ"ע ל"מ בספקו שהיית יב"ח עפמ"ג סי' ל'. אמנם כן ראיתי בדף האחרון להט"ז שכ' להשיג ע"ד הב"ח דמוכח ממתני' דהטריפות הוא מחמת עצמו מדחשבי' לתרתי דהא תנן ניקב כרס הפנימי או שנקרע רוב החיצונה והם במנין שנים בטריפות ע"ש וראיתי בשו"ת בית יעקב סי' י"ג שתי' דלכך חשיב במתני' כרס החיצונה בפ"ע משום דבעי לאשמועינן הא דר"י אומר הגדולה טפח והקטנה ברובה אכן לא הועיל כלום בזה דהרי בתוס' במשנה שם כ' דטעמא דדרוסה אינו משום דסופו לינקב דא"כ בכלל נקובה היא ול"ל למתניי' ולד' הבי"ע קשה דהרי אכתי אצטריך למתניי' בכדי למינקט הא דר"י אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת ארי בגסה כו' ובדף נ"ב: איכא מ"ד דר"י מיפלג פליג ואף למ"ד דר"י מפרש לת"ק הלא בכרס החיצונה ג"כ דעת הרי"ף והרמב"ם דר"י מפרש לת"ק כמ"ש בסי' מ"ח ע"ש ועתוס' שם מ"ג. ד"ה הנך שכ' דאיכא מ"ד דלא ס"ל ח"י טריפות נאמרו למשה מסיני ובמתני' איכא למימר שפיר כנ"ל. וא"כ יפה הקשה הט"ז דמדחשבי' בתרתי ע"כ דטריפות הכרס החיצונה מצ"ע הוא. אמנם הא דבכה"ג אין למנותו בתרתי הוא מד' התוס' שם שכ' לענין דרוסה דאינו משום דסוף אברים פנימיים לינקב דא"כ לא ליתני בפ"ע כדלא תני דמיא לדיותא כו' [ובחי' העליתי בענין מה שדקדק המהר"ם שיף שם במשנה דקתני הריאה שניקבה דלמה לא קתני ניקב קרום הריאה כדקתני ניקב קרום של מוח וכתבתי דיהי' מזה ראי' לד' המ"כ שהובא בט"ז סוסי' ל"ח קבלה על מראה שחור שאינה לקותא עד שיכנס לתוך שני הקרומים ונכנס בבשר ולפי"ז אחרי דכ' התוס' הנ"ל דלא קתני דמיא לדיותא ודמיא לבישרא משום שהוא בכלל ניקבה הריאה וא"כ אי הוי קתני ניקב קרום הריאה ויהי' בכלל זה דמיא לדיותא הו"א דפוסל אפי' כשאין המראה רק בקרומים ולא בבשר ולהכי קתני ניקבה הריאה משום שבכלל זה הוא המראות הפסולות שאין פוסלות עד שיכנס לבשר הריאה] וכן בחולין מ"ב: ד"ה ואר"י כ' דהא דלא נמנה חסרון הגלגולת בח"י טריפות משום דטריפותו הוא משום סוף קרום של מוח לינקב והו"ל בכלל ניקב קרום המוח וחסרון בשדרה דנמנה כיון דאינו משום סוף החוט לפסק דטריפה אף למטה מהחוט ע"ש וכ"כ בדף מ"ג. ד"ה הנך לענין חסרון בגרגרת וכ"ה בדף ע"ו: לענין צוה"ג בעופות דקא' שיתסר חוטי הוו אי פסיק חד מינייהו טריפה וכ' בתוס' דל"ש למיתני ביתר עליהן עוף משום דהטעם דכשנפסק א' מהן סוף כולן ליפסק ע"ש ועפי"ז כ' הט"ז דאי איתא דטעם דכרס החיצונה שניקב טריפה משום דסוף הפנימי לינקב לא הי"ל להתנא לחושבן בתרתי. אמנם בהעיטור ה' טריפות כ' דחסרון בגלגולת כשר מדלא נמנה בח"י טריפות ואי משום דהטריפות הוא בשביל שסוף לינקב הקרום לא מחשבה א"כ חסרון בשדרה נמי לא ליחשב דהוא משום סופו ליפסק החוט ובאמת בחי' הרמב"ן בחולין שם כ' ג"כ תי' אחר דלא כתוס' וע"כ דס"ל דבכה"ג נמנה בפ"ע כיון דעכ"פ מטריפין השתא אף דאין רואין שום ריעותא ולקותא בקרום ובחוט וכי"ב כ' בתב"כ סי' מ"א ס"ק י"ד בד' הרשב"א שכ' דניטל הכבד טריפה משום דסוף מרה לינטל דאפ"ה נמנה בפ"ע כיון דטריפה מיד בעוד שאין שום ריעותא במרה ע"ש ומיושב לפי"ז מה שהקשה בפמ"ג סי' מ"א אהרשב"א הנ"ל דאמאי אוסר בב' כבדים משום כל יתר כנטול דמי הרי לפי דעתו דטריפות דכבד הוא רק מטעם ניטל המרה הא הו"ל תרי רואין דל"א כמ"ש המ"ב ביתיר כיס של ורדא. ולהאמור נכון דכיון דטריפה אף באין שום ריעותא במרה הו"ל כמו שהחיות תלוי בעצמותו והוי כמו באבר א' שהטריפות הוא ע"ש סופו דחשיב הטריפות מחמת עצמו וה"ה כשהוא משום אבר אחר כל שהוא טריפה אף בשאין רואין ריעותא באבר האחר חשיב כטריפות מחמת עצמו וע' בספר יהושע חיו"ד סי' י"ב. וכן אנו מוכרחין לומר בשי' רש"י ז"ל שכ' בדף נ"ג: בטעמא דדרוסה משום שסופו לינקב הבנ"מ ולענין נשבר העצם בדף נ"ו: ד"ה וקרומו רך הלכך כי נשבר העצם תו לא קאי קרום הרי דס"ל דטעם נשבר העצם משום שסוף לינקב הקרום ואפ"ה תני לה ביתר עליהן עוף ועכצ"ל כיון דגם השתא מטרפינין בעוד שלא נראה ריעותא בקרום הוי טריפות בפ"ע וא"כ י"ל הכי גם בשי' הב"ח לענין בשר החופה את רוב הכרס דכיון שאנו מטריפין גם השתא בעוד שלא נראה ריעותא בכרס הפנימי לכך הו"ל טריפות בפ"ע. וכדי שלא תקשי קושי' הנ"ל דלא חשיב דמיא לדיותא וכדומה ע"כ אנו מוכרחין לומר מכח סברא הנ"ל דחשבינן לה עי"ז כטריפות בפ"ע ה"ה משום זה דבכה"ג הוי חיותו תלוי בעצמותו ואמרינן בי' טריפה אינה חי' יב"ח כמו כל טריפות שהוא מיד ובלא"ה עכצ"ל כן בשי' הרשב"א הנ"ל דהרי א' בנזיר כ"א: ידי נזירה רגלי נזירה ל"א כלום ראשי נזירה כבדי נזירה ה"ז נזיר זה הכלל דבר שהנשמה תלוי' בו ה"ז נזיר הרי דחשבינן הכבד לאבר שהנשמה תלוי' בה אף דלד' הרשב"א הא טריפותו רק מחמת המרה וכן בתמורה י"א: אמרי' הכי לענין פשטה קדושה בכולה. גם בש"ס ב"ק ע"ח: דקא' רבי מכרו חוץ מדבר המעכב ששחיטה אינו משלם תשלומי דו"ה ופרש"י שם כגון הכבד או אחד מבנ"מ כו' והרי באס"ז שם מביא מד' התוספתא והירושלמי דגרסי בדברי רבי חוץ מדבר שהנשמה תלוי' בו כיון דטריפה אינה חי'. ובש"ס תמורה הנ"ל הוא פלוגתא דאמוראי וא"כ מדכ' רש"י דבכלל זה הוא כבד ע"כ דשייך למימר בי' נמי טריפה אינה חי'] ולפי"ז הרי א' בגמ' חולין התם דתנא דידן מאי דתנא תנא ומאי דשייר אתיא בזה הכלל שאין כמוה חי' טריפה וא"כ גם מראות הפסולות אף שהטריפות הוא ע"ש סופו אתיא בזה הכלל שאין כמוה חיה וכמו כן בטריפות שהוא מחמת אבר אחר כיון דמטרפינן לי' אפי' לא נראה שום ריעותא באבר האחר אמרינן בי' טריפה אינה חי' יב"ח וה"ה בטריפות דכרס החיצונה גם לד' הב"ח מהני שהיית יב"ח. ובאמת כבר כתבתי להוכיח מכ"ד דגם בטריפות ע"ש סופו מהני שהיית יב"ח וכמ"ש בלב"ש סי' ל"ה סק"א ובנא"ד סי' ע"ה. וכן ראיתי בס' בינת אדם שער או"ה סי' כ"ו שהעלה להכשיר בנידן שאלתינו היכי שנתעברה וילדה אח"כ כמו בכל ספק טריפה. אפס דיש לעיין לפ"מ שכ' להסתפק בפמ"ג בשפ"ד סי' נ"ז ס"ק מ"ח בפלוגתא דרבוותי שרובא מטריפין ומיעוט מכשירין וחי' יב"ח דאפשר דאמרינן מאי חזית דאזלי' ב"ר דאינן חיות זיל בתר רוב המטריפין ובתשו' נא"ד סי' י"ד חוכך להחמיר בזה מכח ד' הש"ך בסי' פ"א ע"ש וא"כ הה"נ הלא רוה"פ מטריפין. אמנם נראה דעכ"פ אחרי שהיית יב"ח וגם שיהי' עיבור ולידה דאיכא תרי רובי חשיב כודאי ול"ש טעם הפמ"ג הנ"ל ובודאי יש להכשיר אז החלב אש לא כשראו שיצא פרש דאז הו"ל כודאי טריפה ול"מ שהיית יב"ח ולידה: סי' קמח וזה שנתים שנשאלתי מק"ק מעדיניטש בפרה שהיתה רועה עם שאר בהמות באגם ונגחו אותה בקרן במקום כרס החיצונה עד שיצאה בליטה גדולה שם תחת הצלעות נגד הכרס הפנימי ונעשה לה רפואה ואחר עבור ששה שבועות נתרפאה הבליטה עד של"ה ניכר שום רושם כלל ובשעת הנגיחה היתה הפרה מעוברת וילדה ולד ונשאלתי על החלב מפרה זו אם מותרת: ודנתי אז מכח ד' הב"ח שהובא בפמ"ג הנ"ל שכ' בטעם טריפות דכרס החיצונה משום סוף הפנימי לנקוב וכתב שם הלכך אי העור שלם מבחוץ רק הבשר נקרע לב' מחמת נגיחות השורים כשרה ואח"כ מביא בשם הדמש"א דבעינין קצת בשר קיים לצד העור. והנה ראיתי מקשין ע"ז מש"ס חולין ע"ז. גבי נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר ובעי רבינא מיני' דרבא מתמסמס מהו וכ' התוס' וז"ל הא דא' בא"ט נתמסמס הבשר רואין אותו כאלו הוא אינו היינו כגון בריאה ובגידין שהטריפות תלוי בהן אבל הכא שהטריפות תלוי בעצם אע"ג דנתמסמס הבשר שמא עדיין מגין עכ"ל והקשו למ"ש הר"א הובא ברא"ש פא"ט שם דהאי דנתמסמס קאי לענין בשר החופה את רוב הכרס נתמסמס כאלו נטל וא"כ לד' הב"ח הנ"ל דאינו טריפות מחמת עצמו הדר"ק התוס' לדוכתה אמנם לפענ"ד לק"מ דבשלמא התם הא הטריפות שבירת עצם הוא רק ביצא לחוץ וכשעור ובשר חופין את רובו אמרי' דהבשר מתרפא וקבעי שפיר אם נתמסמס החיפוי אי מיקרי הגנה דנהי דנתמסמס סופו לינטל דאפס קצת חום הטבעי והוי כבשר המת בכ"ז אפשר דעל זמן מועט מגין עד שהעצם יעלה ארוכה משא"כ לענין בשר החופה את רוב הכרס שפיר קא' דאם נתמסמס הו"ל כאלו אינו דמה לנו אם יתקיים עוד זמן מועט עכ"פ הרי כיון דנתמסמס כלה קצת חיותו הטבעי וסופו לינטל לגמרי וינקוב הכרס הפנימי. והנה בנ"ד הלא א"א לידע אם הגיע הקרע לשיעור טפח ואפשר שגם מקצת הבשר שתחת העור יציל בצירוף העור דנהי דעור לבדו אינו מציל כדהשיג בשו"ת בית יעקב הנ"ל על הב"ח מהא דקיי"ל בסי' נ"ה דעור לבדו אינו מציל כ"א סמוך ממש לארכובה שאין שם לעולם בשר כדא' בחולין ע"ז: דקנה משכא דידי' ע"ש בכ"ז היכי דאיכא תחת העור בשר אלא שנתמסמס