הרי בשמים תקיז

חיו"ד סי' קס"ט כתב באמת דא"ח מה"ת רק במוחק אות שלם מן השם אלא שבמקצת האות איכא איסור דרבנן דלא גרע מנטפל לשם ואפ"ה לא התיר בנידן כזה לגרור כיון שכל צורת האותיות שבב"י סי' ל"ו אינם לעיכובא ע"ש והרי בתשו' מהר"ם פדואה סי' פ' אף דנראה לו להתיר לגרור בשם אפי' במקום דכשר בדיעבד בלי תיקון בכ"ז מסיק שם דמתירא להתיר נגד מהרא"י בכתביו סי' ע"ב שעל כן דעתי גם בנ"ד להניחו כמו שהוא כתוב ולא לגרור כלום. והרי בתשו' הרא"ש כלל ג' סי' י"א הובא בטיו"ד סי' רע"ד כתב וז"ל צורת האותיות אינן שוות בכל המדינות והרבה משונה כתב ארצנו מכתב הארץ הזאת ואין פסול בשינוי הזה רק שלא יכתוב ההי"ן תיתי"ן כפי"ן ביתי"ן וכמו שמפורש בגמ'. ובמג"א סי' ל"ב ס"ק כ"ו כתב בשם הר"מ גלאנטי בכ"ף פשוטה שעשאה כמין דל"ת בזויותי' ולא עגולה כמ"ש ב"י כשר כיון דהרבה קהלות וסופרים מובהקין כותבין כן דכל דבר שאין לו שורש בגמ' כשר בדיעבד ואף שראיתי בתשו' הריב"ש סי' קמ"ו שצווח על האומר דאין לפסול רק מ"ש בגמ' שבת ק"ד. לפסול משום כ"ת ע"ש היינו בדאיכא שינוי צורה בהאות ואבדה תמונתו אז אפי' לא נזכר בגמ' ה"א פסול בדיעבד דהעיקר תלוי בשינוי קריאת האות כנראה ג"כ מדברי הרמב"ם פ"א מתפילין הי"ט שכ' וז"ל וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל יכול לקרותה פסול לפיכך צריך להזהר בצורת האותיות שלא תדמה יו"ד לוא"ו וכן כל כי"ב עד שירוץ כל הקורא בהן עכ"ל ובתשב"ץ ח"א סי' נ' הוכיח מדבריו אלה דבמעט שינוי בתמונת האותיות לא מיפסל ע"ש וזהו שכ' הרמ"א רסי' ל"ו מיהו אם שינה בצורת הכתב אינו פסול וכן בנובי"ק סי' ע"ד וסי' פ' ובמהד"ת סי' פ' העלה שכל אלו התמונות שמובא בב"י וב"ש לא נאמרו רק למצוה והרי כתב וועליש יש בו כמה שינוים נגד התמונות שמבואר בב"י שע"כ אין לפסול דיעבד ואם יש כי"ב בשם הקדוש ישאר כמו שהוא וכשר וכ"נ מדברי הפמ"ג בא"א סי' ל"ב ס"ק מ"ז שכ' דאף היכי דליכא איסור מחיקה מ"מ למה לן לגרור אי בדיעבד כשר ע"ש אי לזאת נלפענ"ד דגם בנ"ד הס"ת כשרה בלי שום תיקון ותו לא מידי: סי' קמא וע"ד שאלתו בנידן שבקהלתו ישנו סוחר אחד אשר מקנהו וקנינו פרץ בארץ ומטות כנפי מסחרו מלא רוחב הגלילה ותהלוכות מסחרו הוא על הרוב בהקפה לבעלי חניות קטנים ממקומות אחרים לקצתם מקיף על וועכסלען ולקצתם על פנקסו בלבד לזמנים המוגבלים ביניהם ורבים מהם משמטים א"ע ויסוגו אחור מלשלם חובותיהם במועדם ויעברו עידן ועדנים עד אשר ההכרח יאלצהו לדון עמהם בערכאות וא"א לו לעשות עפ"י התראת בי"ד יען כרובם חונים תחת דגלי רבנים שונים ואם הי' הולך אחריהם להזמינם לבתי דינים שלהם הי' צריך לבלות כל זמנו בנסיעות תדיר הלוך ונסוע לרבנים להזמין את כ"א לרב דאתרי' וכשישלח השליח בי"ד להכפר ולא ימצאנו בביתו יהי' מוכרח להמתין ויאבד בזה כל הונו ורכושו ורוצה לתקן זה לעשות כתב עם הקונים בהקפה ממנו שכ"א יתחייב א"ע מתחלה שכשיוצמח איזה סכסוך ביניהם מחויב הוא לבא לדין להבי"ד שבעירו ק"ק ספינקא וכשיהי' לו הזמנה מהביד"צ דשם ולא ירצה לבא או לא יחפוץ לקיים הפס"ד שלהם יהי' נידן כמסרב ואז יהי' בנקל לו להשיג רשות בי"ד לילך בערכאות ונפשו בשאלתו אם נכון לעשות כן עפ"י דתוה"ק: הנה לפענ"ד הדין פשוט דמועיל אם כותב לו מתחלה שמחויב לדון בעירו דהרי קיי"ל כר' יוחנן בכתובות ק"א: דיכול אדם לחייב א"ע בשטר אעפ"י שאינו חייב ואף לשי' רש"י בסוגיא שם דא"י להתחייב כ"א בדרך הודאה ולפ"מ שמבואר בבעה"ת שער ס"ד בשם הראב"ד הובא בב"י סי' ס' הוא מטעם דילמא אינש אחריני גזלי' וא"ל להאיך איבלע לי' בחשבון א"נ אדם אחר זיכה לו והמודה יודע מזה וחברי' לא ידע ע"ש ולפי"ז הא ל"ש למימר הכי אלא כשמודה שמחויב בהחלט ושעפי"ז אזדא לה מה שהקשו הראשונים ז"ל מש"ס ב"מ נ"ח. גבי שמירה בהקדש דהוכרח ר' יוחנן התם לאוקמי בשקנו מידו וכן שם דף צ"ד. גבי מתנה ש"ח להיות כשואל קא"ר יוחנן אפ"ת בשלא קנו מידו בההוא הנאה כו' ולמה לא מוקי כגון שחייב עצמו בשטר כיון דר"י גופי' ס"ל דאלימא מילתא דשטרא לחייב עצמו בדבר שאינו חייב ולהאמור נכון דהא ל"מ כ"א כשמתחייב א"ע בהחלט ובשומרין הא אינו חיוב החלטי ול"ש בי' דרך הודאה וא"כ ה"נ בנ"ד אינו חיוב החלטי רק בדרך תנאי ול"ש הודאה אמנם בנ"ד הא באמת מחייב ועומד לציית ד"ת גם בלעדי קבלת חיובו ואין זה חיוב חדש רק שמברר לו אותו בי"ד ובכה"ג כ"ע מודו דיכול לחייב א"ע כמפורש יוצא מדברי הש"ס כתובות ק"ב. בהא דאותיב התם לר"ל מהך דכתב לכהן שאני חייב לך חמש סלעים חייב ליתן לו ה' סלעים ובנו אינו פדוי ומשני דשא"ה כיון דבאמת מחויב ועומד מדאוריי' ליתן הה' סלעים אפס שמברר לו הכהן בשטר זה ואינו חיוב חדש ע"ש והה"נ כ"ע מודו דיכול לחייב א"ע. וביותר י"ל דהרי באמת מדינא דש"ס לענין מקום הועד ובי"ד הגדול הא הנתבע הולך אתרי התובע דעבד לוה לאיש מלוה כדא' בסנהדרין ל"א: ובתוס' שם בשם ר"ת אפס שאח"כ תקנו שיהי' התובע הולך אחר הנתבע ע' בכנה"ג בהגה"ט ח"מ סי' י"ד אות כ"א מ"ש בשם הראשונים ז"ל בטעם התקנה הזאת [והטעם שכתב הכנה"ג בעצמו שם צ"ע דברא"ש פז"ב אות מ"א הבית זה בשם יש שהי' רוצין לומר ודחי לה] וא"כ כשמחייב א"ע מתחלה ללכת אחרי התובע לאוקמי' אדינא דש"ס בודאי מועיל ויש לקנין על מה לחול שהוא מחויב לבא לפני הבי"ד דספינקא עסמ"ע וש"ך רסי' נ"ט: ומ"ש כבודו בשם ש"ב הגאון מלבוב ז"ל בתשו' שו"מ מהד"ק ח"ג סי' י"ח שכ' שאם נכתב בהוועקסעל צאהלבאר במקום התובע מחויב הנתבע לילך ג"כ לשם לדין ומייתי לה מהך דח"מ סי' מ"ב סי"ד שאם נכתב בשטר שהלוה לו בבבל מגבהו מעות בבל א"כ חזינן דכיון דכתוב בו בבל קיבל על עצמו מעות בבל ומכ"ש כשנכתב שהפירעון יהי' בעיר התובע ודאי קיבל על עצמו שיהי' דן עמו שם במקום שחל עליו חיוב הפירעון במחכת"ה ל"ד כי עוכלא לדנא דהתם כיון דכשר גם אם לא נכתב המקום בשטר אמרינן דכשכתב המקום בודאי דעתו הי' להשתעבד לשלם מעות של מקום זה ומה"ט כשלא פירש המקום בשטר אמרינן דנותן לו מעות של המקום שהוציא בו השטר לגבות ממנו דכיון שלא פירש המקום אמרינן דמסתמא נשתעבד הלוה לפרוע במטבע של מקום גוביינא אם לפחות או להוסיף כמבואר כ"ז בר"ן סוף כתובות משא"כ בנ"ד מה לנו במה שכתוב שיהי' צאהלבאר במקום התובע אמרינן דקיבל עליו להוליך לו המעות למקומו כשיהי' באמת חייב לו אבל השתא שיש סכסוך ביניהם ואומר שאינו חייב לו הא ליכא תשלומין כלל ומהיכן הרגלים לומר שיתחייב לדון עמו בעירו וכסברא זו כ' ברא"ש בסנהדרין שם. ואדרבא בזה אמרינן דבודאי דעתו הי' להתחייב כפי שהוא הדין דהתובע הולך אחר הנתבע ועתוס' גיטין ט'. שכתבו ג"כ לענין חיוב בשטר דדעתו הי' כמו שיאמרו לו חכמים: אמנם בנ"ד כשמחייב א"ע בפירוש בקגא"ס שכשיוצמח איזה דו"ד ביניהם יגישו עצומותיהם לפני הבי"ד שבעיר התובע לית דין צריך בשש שמחויב לבא לדין עפ"י הזמנת הבי"ד הלז ואם איננו שומע בקולם הוי עלי' דין מסרב וע' בפרישה ח"מ סי' י"ד שכתב לענין מה שהובא בטור שם דעת י"א דבטענת לבי"ד הגדול אין שומעין אלא לנתבע דאל"כ יתנו העניים עיניהם בעשירים כו' וכתב הפרישה אבל התובע הא יוכל לעשות שטר ולהתנות שלא יהא רשאי לומר לביה"ד קאזילנא ע"ש ולאשר הדבר פשוט ומבואר לא אאריך במלין והי' שלום מאד"ה. דברי ידידו דור"ש באהבה: סי' קמב בעזה"י יום ב' ו' אלול שנת תרמ"ט לפ"ק סטרי רב שלום וברכת כוח"ט לכבוד הרב כו' כש"מ אלעזר רוקח נ"י אבד"ק מעדיניטש יצ"ו מכתבו עם היריעה מס"ת הגיעני וחשתי להשיב לו על אתר כמבוקשו בנידן שקודם שנתיבש הכתיבה היטב שפך תינוק על היריעה מעט מים ומחמת זה נטשטש מעט הה"א הראשונה שבשם הוי' ב"ה עד שנראה רגל השמאל מהה"א נוגע בהגג רק שכתיבת האותיות נראה היטב שהם שחורים עד שאם תופסים היריעה כנגד השמש לא נראה שום נגיעה כלל ורק כשמונח על השלחן נראה הטשטוש כמו כתם שחור וגם בשם אלקיך נטשטש עד שנראה שהאלף נוגע בהלמ"ד ג"כ כנ"ל ונפשו בשאלתו איך לנהוג בזה: הנה עיניו שפיר חזו בנובי"ק חאה"ע סי' פ"ה שכתב דכיון שכתב האותיות ניכר ומשחיר טפי לא איכפת לן בהשחרורית שמדובק בין אות לאות כמו שהוכיח שם מדברי רש"י בגיטין י"ט. ד"ה הא דאפיצן דמי מילין ל"ה כתב שהרי מראה הקלפים כמראה הכתב ואינו ניכר הלכך אין מי מילין ע"ג מי מילין עכ"ל וא"כ משמע דמשום דלא ניכר הוא דלא מיחשב כתב משמע דאם הי' ניכר שפיר מיחשב כתב ובמה שרוצה הנוב"י שם לתלות זה בפלוגתא דרש"י ור"ת משום שהובא בתוס' שם ד"ה דיו בשם ר"ת דדיו אינו אותו שעושין מעפצים דאל"כ היכי כתבינין בדיו של עפצים על קלף של ס"ת שהוא מעופץ והא אין מי מילין ע"ג מי מילין וקשה הא הדיו משחיר טפי מהקלף וע"כ דס"ל דאף שמשתיר טפי ל"מ. לפענ"ד גם לד' ר"ת אין ראי' לפסול בנ"ד דר"ת אתי עלה מכח דאין מי מילין ע"ג מי מילין כמו דיו ע"ג דיו ונהי דהוי כתב אם משחיר טפי אבל עכ"פ אינו נכתב על הקלף גופי' דהדיו שתחתיו הא מפסיק בין הכתיבה להקלף ואנן בעינין וכתבתם על מזוזות וכן ואני כותב על הספר [ע' מנחות ל"ד.] שלא יהי' דבר חוצץ בין האותיות להקלף כדמצינו בזבחים י"ט. נכנסה לו רוח בבגדו מהו על בשרו בעינין והא ליכא כו' ע"ש [ע"ל סי' ז'] ובדיו ע"ג סקרא באמת פסול אף דהוי כתב לענין שבת אבל לענין גט פסול כדא' התם בגיטין וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וי"ל דכתב הוי באמת ולכך בשבת חייב אבל לא קרינין בי' על ספר ומ"ש בתוס' שם דהיכי דכתב השני מתקן מהני כתב ע"ג כתב לר' יהודא היינו התם דגם הכתב התחתון