הרי בשמים תקיד

קידוש הגוילין על דעת כן הוא שתהי' נגמרת כתיבת הס"ת כולה כדא' בשבת קט"ז. מקום הכתב לא קמיבעי' לי' דכי קדוש אגב כתב הוא דקדוש אזלא כתבא אזלה קדושתי' [ונראה דאפי' הגליונות דמבואר התם דאינן קדושין אגב הכתב דמתחלה לשם חלק קדיש עפירש"י שם מ"מ נראה דקדושתן הוא מכח חיבורן אל הכתב דאי נימא דהגליונות קדושין בפ"ע ואינן תלויין בשום דבר א"כ תקשי מש"ס נדרים י"ד: תניא הנודר בתורה ל"א כלום כו' ל"ק הא דמחתא אורייתא אארעא הא דנקיט לה בידי' מחתא על ארעא דעתי' אגוילי נקט לה בידי' דעתי' על האזכרות שבה ופי' הר"ן שם בשם הראב"ד דמיירי במתפיס בס"ת מש"ה מחתא אארעא דעתי' אגוילין ול"ה התפסה ע"ש וא"כ אי נימא דהגליונות קדושין בפ"ע א"כ הוי גוילין ג"כ דבר הנדור וע"כ דאין בהן קדושה בפ"ע וטעמו של דבר י"ל עפי"ד התוס' במגילה ל"ב. הלוחות והבימות א"ב משום קדושה ופי' בערוך גליוני ס"ת שלמעלה ושלמטה ושל בין דף לדף. והקשו בתוס' דהא בפ' כ"כ תנן בהדיא דמטמאין את הידים ותי' דהתם ר"ל כ"ז שהם מחוברין בס"ת והכא מיירי היכי דגייז ע"ש הרי דכל הקדושה של הגליונות הוא מפאת שהם מחוברין עם הס"ת וא"ב קדושה בפ"ע אמנם בכ"ז הגליונות והס"ת ב' קדושות הן דהר' קיי"ל בש"ע יו"ד סי' ש"מ סל"ז דהרואה ס"ת שנשרף חייב לקרוע ב' קריעות א' על הכתב ב' על הגוילין ואי נימא דקדושה א' הן ממש אמאי חייב לקרוע ב' קריעות ובספר יראים סי' ט' הוכיח באמת מהא דצריך לקרוע ב' קריעות דע"כ ב' קדושות הן וע"ש שפי' על הגוילין היינו הגליונות וע"כ כונתו דבמקום הכתב הלא הגויל קדוש רק מחמת קדושת הכתב שגם החלק הפנוי הוא צריך להכתב דהאותיות צריכין להיות מוקף גויל ע' פיהמ"ש להרמב"ם פ"ג דידים מ"ד ובתיו"ט שם וע' בב"י וט"ז א"ח סי' תרל"ח שכתבו דלהכי גם הדפנות אסורין כיון שא"א להיות סכך בלי דפנות לכך חלה קדושת הסכך גם על הדפנות וע' בעהמ"א ומלחמות פ"ק דסוכה וכן י"ל לענין קדושת הגויל במקום הכתב דהו"ל קדושה א' עם הכתב ממש אבל הגליונות נהי דקדושתן הוא רק כשמחוברין אל הס"ת כנ"ל אבל מ"מ הם קדושה בפ"ע] ולכך אמרינן שפיר דכשהס"ת נגמרת היא קדושה למפרע משא"כ בס"ת שכבר נגמרה וחלה עלי' הקדושה אי נימא דמשנפסלה פקעה קדושתה איך חוזרת הקדושה עלי' אח"כ כשנתקנה וע"כ דגם לאחר שנפסלה עדיין בקדושתה קיימא דמאחר שקדשה אין הקדושה הולכת ממנה ע"י שנעשה בה פסול אבל בתחלה קודם שתגמר אין קדושה חלה עלי'. ועפ"י סברא זו יבוארו דברי הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם פ"ו מיסוה"ת ה"ד שכ' א"א זה אינו כלום של"א אלא באל"ף למ"ד מאלקי וי"ה מהוי' אבל שד משדי צ"ב מצבאות הרי אלו נמחקים ותמה בכ"מ שהן הן דברי רבינו וכ' וז"ל והרב הר"מ אלשקר ז"ל כתב בתשו' שכונת הראב"ד להשיג על רבינו במ"ש שאם כתב כו' דמשמע שאם הי' כתוב השם כולו א"י למחוק כו' אלא אפי' שיהא כל השם כתוב יכול למחוק ממנו ש"ד וצ"ב עכ"ל ודבר תימה הוא להעלות על הדעת שאחר שיהא כל השם כתוב יהי' רשאי למחוק ממנו אפי' אות א' כ"ש רוב אותיותיו ולפענ"ד י"ל דהראב"ד דייק דמשמע מדברי הרמב"ם שכתב הכותב שד' משד"י צ"ב מצבאות ה"ז נמחק משמע דרק בשלא השלים עדיין על השם אז נמחק דעדיין לא חלה עליו קדושת השם כיון שלא נגמר אבל כשכבר הי' כתוב השם בשלימותו וחלה עליו קדושת השם אפי' נמחק אח"כ היו"ד משדי ואות מצבאות ולא נשאר רק שד' צ"ב לא פקעה קדושתו ממנו ואסור למחוק וכ"כ באמת בס' בני יונה סי' רע"ו שהוא דוגמת והשימותי את מקדשיכם קדושתן אפי' כשהן שוממין והראב"ד השיג ע"ז וס"ל דאפי' בכה"ג נמחקין וכמו דס"ל באמת להחו"י שהובא בס' בני יונה שם ע"ש עכ"פ הרמב"ם ס"ל החילוק הנ"ל וא"כ נכונים דברינו האמורים דאף דבפ"ז מה' ס"ת כ' הרמב"ם דבתחלת הכתיבה כשכתב החסר מלא והמלא חסר א"ב קדושה מ"מ כשכבר נכתבה הס"ת וחלה קדושה עלה לא נפקעת הקדושה ממנה ע"י שנעשה המלא חסר וכדומה [אמנם דא עקא מ"ש ברמב"ם רפ"י מה' ס"ת דקחשיב עשרים דברים שפוסלים בס"ת שאם נעשה בו אחד מהן הרי הוא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות וא"ב קדושת ס"ת וכ' באות ט"ו וז"ל שנפסדה צורת אות כו' בין בעיקר הכתיבה בין בנקב בין בקרע בין בטשטוש עכ"ל הרי מפורש יוצא מדבריו דכשנפסלה בטלה ממנה קדושת ס"ת וצל"ע בזה] והרי א' בשבת ע"ט: ומנחות ל"ב. ס"ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה הרי דגם לאחר שנפסלו עדיין הקדושה החמורה עליהן כמקדם. אמנם זה נראה ברור דזהו דוקא היכי שנשארו עוד בהס"ת יריעות בנות ג' דפין או למ"ד אפי' ב' דפין דחזי להשלים לס"ת שחסרו יריעות הללו וכיון דראויין להשלים לא פקעה הקדושה מינייהו ומה נכון ליישב עפי"ז מה שהקשו ע"ד הט"ז א"ח סי' קנ"ד שכ' דהיכי דלא חזי עוד להקדושה הראשנה ל"ש אין מורידין כו' ותמהו עליו מהך דס"ת שבלה אין עושין ממנה מזוזה משום אין מורידין כו' והרי כיון שבלה הא לא חזי עוד להקדושה הראשנה ולהנ"ל נכון כיון דע"כ מיירי שנשארו בה יריעות דחזיין להשלמת ס"ת א"כ הו"ל כמאן דחזי' עוד לקדושת ס"ת ולהכי שפיר אין מורידין אבל אי בלה באופן שלא נשאר בהס"ת יריעה שיהי' ראו' להשלמת ס"ת תזנח קדושה מינה והו"ל כהא דא' במעילה י"ב: דקדשים שמתו א"ב משום מעילה דלא מיקרי קדשי ה' עתוס' שם ודעת לנבון נקל ליישב עפי"ז דברי הש"ס ב"ב כ'. בהא דקא' דס"ת ממעט בחלון ופריך והא חזי למיקרא ומשני בבלו ופירש"י ומסתלק לגונזו וקשה תיפוק לי' דהרי קיי"ל דאינו ממעט באהל המת אלא היכי דמבטל לי' להתם שיהי' כעפר הכותל עתוס' שם וס"ת הרי אסור לבטלה שתהי' כהכותל משום קדושתה דהא אף בבלה עדיין קדושתה עלה ולהאמור נכון דמיירי בבלה כ"כ שלא נשאר בה יריעה דחזי' להשלמה ובכה"ג א"ב קדושה עוד כנ"ל אבל כשלא בלה כ"כ וחזי' להשלמה לא פקעה קדושת הס"ת ממנה. וזהו המכוון ג"כ בדברי הרש"ל שהובא בט"ז סי' קנ"ד הנ"ל ובמג"א שם ס"ק י"ד שכ' דאין קרוי הורדה מקדושה אם מניחין שאר ספרים בארון אצל ס"ת כיון דעדיין בקדושתי' קאי ותדע שהרי העולם נהגו להניח בארון יריעות פסולין ע"ש והיינו דאף דס"ת פסולה עדיין בקדושתה קיימא מ"מ הא מניחין יריעות פסולין דלא חזיין להשלמה ובכה"ג הא פקעה הקדושה מינייהו אבל בס"ת פסולה שנשארו בה עוד יריעות דחזיין להשלמה יש עלה קדושת ס"ת ומדברים האלה יש לתמוה ע"ד הריב"ש שהובא בב"י א"ח סי' קנ"ג וביו"ד סי' רפ"ב סי"ח שכ' בס"ת שנמצא בו איזה טעות כו' דרשאין למוכרה בזט"ה במא"ה דכיון שנפסלה א"ב קדושת ס"ת וה"ה כחומשים ע"ש וכפי שהוכחנו כל שהפסול נעשה לאחר הכתיבה כיון שחל קדושה עלה פ"א תו לא פקעה בכדי: מעתה נשובה ונחקורה אם יש להתענות על בזיון ס"ת פסולה שנפלה מידו לארץ. ולכאורה הרי חזינין דבהמת הקדש בע"מ אף דלא פקעה קדושתה מינה בכ"ז אין מוזהרין על בזיונה דהרי קיי"ל דשרי להטיל מום בבע"מ וא"כ ה"ה בס"ת פסולה אפי' עדיין יכולין לתקנה הא בכה"ג חשיב כבע"מ עובר כמ"ש בתוס' בכורות ל"ד ד"ה אילימא דמום שעובר ע"י רפואה חשיב מום עובר וה"ה בס"ת פסולה דמועיל לה תיקון חשיב כמום עובר אבל עכ"פ כיון שנפסלה הו"ל כבמ"מ כ"ז שהיא פסולה ועפירש"י ריש עירובין דגם במקום שמועיל תיקון שייך לשון פסול דכ"ז שלא נתקן הוא פסול ע"ש וא"כ כיון דעכ"פ דינה כבע"מ עובר הלא קיי"ל דגם בבע"מ עובר שרי מדאוריי' להטיל מום קבוע ע' ביו"ד סי' שי"ג הרי דאין מוזהרין על בזיונה אמנם באמת מהא ליכא לאוכוחי מידי דהתם גזה"כ הוא כדילפינן בבכורות ל"ג: מדכתיב תמים יהי' לרצון כל מום לא יהי' בו תמים הראוי לרצון אמרתי לך דכל מום לא תטיל בו אבל בע"מ לא ואין ללמוד מזה למק"א והרי מבואר במשפטי שמואל שהובא במג"א סי' מ"ד דמה שנוהגין להתענות כשנפל ס"ת לארץ הוא משום שנעשה זלזול בהס"ת דקיי"ל דחייבין לקרוע על הס"ת שנשרף ולכך מתענין כשנפל לארץ ע"ש ומבואר במ"ק כ"ו. דחיוב הקריעה על ס"ת שנשרף הוא משום שריפת האזכרות כדא' התם שיהויקים קידר כל האזכרות שבה ושרפן באש והיינו דכתיב ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם מכלל דבעי למיקרע ע"ש וכיון דהעיקר הוא משום זלזול האזכרות נראה דאפי' בכה"ג שנכתב בהס"ת שם בטעות דאף דהס"ת פסולה מ"מ כיון דקיי"ל דגם שם בטעות קדיש כמבואר בפוסקים ע' בס' בנ"י סי' רע"ו לכך כשנפל הס"ת הלזו לארץ חייבין להתענות ויש להכריח ד"ז מהש"ס דמ"ק הנ"ל דקא"ר חלבו אר"ה הרואה ס"ת שנשרף חייב לקרוע שתי קריעות אחד על הגויל וא' על הכתב שנא' אחרי שרוף המלך את המגלה ואת הדברים ע"ש ומובא בסמ"ג מצוה ג' בשם הר"א ממיץ שה"ר מזה דשם שנכתב בטעות ג"כ קדיש כולי גליון דידי' ופי' המהרש"ל ומהר"א שטיין בביאוריהם שם דההוכחה הוא מזה דהרי הם לא האמינו שכתב ירמי' המגלה מפי השם והי' נראה בעיניהם כטעות ואפ"ה קצף השם עליהם דהי' להם לקרוע שתים אפי' לפי דעתם וא"כ הלא כשנכתב השם בטעות נהי דקדיש אבל הלא פסול הוא לס"ת ואפ"ה חייבין לקרוע וה"ה דחייבין להתענות: אמנם באמת מכח הטעם הנ"ל לא משתמע שיהיו חייבין להתענות אלא היכי שרואין שאחד הפיל הס"ת לארץ בזדון ובשאט נפש וכדא' במ"ק שם גבי חיוב קריעה על ס"ת שנשרף לא אמרן אלא בזרוע וכמעשה שהי' ולא כשהי' בשגגה בבלי דעת. אולם באמת מבואר באחרונים דד"ז נובע מהירושלמי הובא בתוס' סוטה ל"ז: ד"ה רשב"י אומר כתיב ארור אשר לא יקים את דברי התורה וכי יש תורה נופלת רשב"א זה החזן שהוא עומד וברמב"ן עה"ת פ' תבא מסיים עלה וז"ל ואמרו ע"ד אגדה זה החזן שאינו מקים ספרי תורות להעמידן כתקנן שלא יפולו עכ"ל ולפי"ז הדבר תלוי בפשיעת הגבאי שממונה על הס"ת שהוא בכלל ארור ובכפ"ת סוכה מ"א: כ' עפ"מ דא' התם לא יאחז אדם תפילין בידו וס"ת בחיקו ויתפלל ופירש"י מפני שטרוד הוא במחשבתו שלא יפלו מידו ויתבזו וא"כ חזינין דכשנופלין הס"ת או התפילין הוי זלזול וביזוי וכיון דהוא גרם להם זלזול שלא שמרן יפה שלא יפלו נכון להתענות לכפר העון ע"ש והנה בנידן שאלתינו ממ"נ הי' בזה פשיעות דאם הי' ידוע להגבאי שהס"ת ההוא קרוע דבכה"ג אילו הי' אצל שומר ל"ה פשיעות לגבי' שהי"ל להבעה"ב להודיעו כדמצינו בב"מ מ"ב: גבי ההוא אפטרופא דזבן תורא ליתמי ומסרי' לבקרא לא הו"ל ככי ושיני למיכל ומית כו' אלא מאן קטעין מרי' דתורא קטעין איבעי לי' לאודיען הרי דאף דהבקרא הוי ש"ש מ"מ היכי דמארי דתורא ידע דלא הו"ל ככי ושיני פטור הבקרא דאיבעי לי'