הרי בשמים תקיג

עפי"ז לענוש אדם מישראל לכאורה יש להעיר דהרי באמת הקשו בתוס' הרי מוהוכה בכל אדם נפקא ותי' דהתם רשות ואשמעינן קרא דאין לו דמים וקמ"ל מק"ו דמצוה וחובה להציל ע"ש וא"כ אין הק"ו על גוף ההריגה כיון דבלא"ה רשות להורגו מקרא דוהוכה בכל אדם ואין הק"ו רק שקיים מצוה בזה וא"כ איך שייך בזה א"ע מה"ד אמנם י"ל עפ"ד המ"ל פ"א מרוצח הי"ג שכ' דברוצח בשגגה שיש רשות לגואל הדם להורגו אם נתאמץ הרוצח והרג לגואל הדם אין נהרג עליו אבל ברודף אחר הערוה ורודף אחר חבירו להורגו כיון דאיכא מצוה להצילו אם נתאמץ הרודף והרג את המציל נהרג עליו ע"ש וא"כ לולא הק"ו של"ה רק רשות גם ברודף אחר חבירו להורגו אם הרג הרודף את המציל אינו נהרג עליו וע"י הק"ו דמצוה וחובה להצילו אם נהפך הרודף והרג את המציל נהרג עליו א"כ אנו דנין על גוף ההריגה ושפיר אמרינן דאין עונשין מה"ד אמנם לפי טעם המהרש"א שאולי לא רצתה התורה שיתכפר בעונש זה הא ל"ש הכא דאמא לא יתכפר במיתת ב"ד אם הרג הרודף את המציל דהרי גם רוצח אחר של"ה רוצה הנהרג להורגו מתכפר במיתת ב"ד ואיך יעלה על הדעת שאם הרג לזה הבא להורגו לא יתכפר במיתת ב"ד ובמק"א הרביתי חזון בדברי המהרש"א הנ"ל ואכ"מ: וע"ד מילתא דתמי' המוזכר בספרי שו"ת הר"ב ח"א סי' כ"ח דל"א ע"ד שורה ל"ו שכ' וז"ל ולכאורה קשה בס"ד דש"ס דמיירי בשיעורא דאוריי' מאיזה טעם הי' עולה על הדעת שהאשה תוציא את בעלה דהרי אינה מחויבת אלא מדרבנן כו'. והוא תמוה דהרי באמת פשיט הש"ס שם מהא דהאשה מברכת לבעלה דנשים בברהמ"ז דאוריי' ולא איכפת לן בהא דא"י לומר על הארץ אשר נתן לך הנה כבר נשאלתי ע"ז מאת הרב וכו' מוה' טעביל זעהמאן נ"י שהוא כעת מו"ץ דק"ק דוקלא והשבתי לו וגם הוא כיון לדברי שתל"י דברי עולים יפה וכך הוא כונתי שם דבאמת אף אי נשים דאורייתא מ"מ צריך להבין דאיך יכולין להוציא את האנשים כיון שאין הנוסחאות שוות שהן אין אומרות ברית וכבר נתקשה בזה בשו"ת חת"ס חא"ח סי' מ"ח ע"ש וע"כ דס"ד דהש"ס הי' דתוציאו אותן מטעם שליחות למאי דס"ד דמיירי בשאכלו שיעורא דאורייתא ועפי"ז פריך הש"ס שפיר וליטעמיך קטן בר חיובא דהא קטן היכי דליתא בדנפשי' אין לו שליחות ומעתה עולים דברי כהוגן ומש"ש דהרי אינה מחויבת אלא מדרבנן הוא ט"ס וכך צ"ל דהרי אין נוסחאותיהם שוות ואיך מוציאין את האנשים אפי' אי מחויבות מדאוריי'. וכי"ב צריך לתקן בספרי הנ"ל סי' כ"ג דף כ"ו עמוד ב' שורה מ"ג שחסר אחרי התיבות דגם בשחיטה בעי כ"ש וכן צ"ל וכמ"ש בתוס' זבחים מ"ז. דהא דמשני כגון שבדק קרומית של קנה היינו כשעשאו כ"ש ואתיא כריב"י דאמר עושין כ"ש של עץ וע' בס' דורש לציון דרוש חמישי שהכריח דבכ"ש פוסל חציצה בין היד להכ"ש אף בשחיטה דלאו עבודה היא ולאו דוקא בעבודת כהנים ע"ש וא"כ א"א לאוקמי כו'. וכן רשום אצלי מה שצריך לתקן בספרי הנ"ל סי' ל"ט דף מ"א עמוד ב' שורה נ"ב שכ' וז"ל אולם הא קשיא בהא דקא' ועוד האר"י א"ש הלכה כר"ג וא"ל אביי ובהא כי לא מודה מכשיר ר"ג כו' דילמא הא דמכשיר ר"ג בהיתה מעוברת אפי' ברוב פסולין כו' והמעיין יראה שבשגגת המעתיק נתבלבל הענין ובאמת כך צ"ל דילמא הא דלא מכשיר ר"ג ברוב פסולין הוא רק בהיתה מעוברת משום דאפי' נתעברה מכשר הוא ג"כ בזנות ואיכא משום לא תהי' קדשה וליכא חזקת כשרות משא"כ הכא בארוס הרי ס"ל לאביי ביבמות ל"ה. חזקה אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר דגנאי הוא לה שתתעבר בזנות וגם חזקת כשרות ושני חזקות עדיפי מרוב עפמ"ג סוסי' ק"י אכן י"ל לפמ"ש המהרש"א בקידושין ע"ג. בתוס' ד"ה מאי דאף שיכולה לתלות הולד בארוס משליכתו דבושה מה שנתעברה מארוס שלה כמו בפנוי' שזינתה ע"ש וא"כ גם בארוס ליכא חזקה דהרי חזינין דאין גנאי לה ושפיר פריך הא לא מכשיר ר"ג ברוב פסולין. וכן צריך לתקן בספרי סי' נ"ח דף ס"א עמוד ב' שורה י"ז במ"ש וכן מפורש בתוס'. שבת ג' הנ"ל וברא"ש שם והוא ט"ס וכן צ"ל והא דמפורש בתוס' שבת ג' הנ"ל וברא"ש שם אחרי דכ' דאפי' ליכא תרי עברי דנהרא אסור משום מסייע וכ"ת דהכא מיירי בנכרי דליכא משום לפ"ע כו' ומשמע דבנכרי ליכא איסור מסייע ז"א דהא באיסור שבת לא נצטוה הנכרי ואדרבא ב"נ ששבת חייב מיתה משא"כ בדבר שנצטוה עליו הנכרי גם בדידי' איכא איסור מסייע וע' בב"י סוסי' קל"ט כו'. את כל זה ראיתי להשיב לך על דבריך שהצעת לפני והנה בני יקירי הרויתני עונג ותשביעני מעדנים בחידושי תורתך אחרי רואי כי רובם ככולם על אדני השכל מיוסדים דבריך טובים ונכחים וישרים למוצאי דעת. יהי כן ה' עמך ויעלך גם עלה על במתי המעלה. תוסיף אומץ בתוה"ק ותיף בגדלך כברכת ועתירת אביך דור"ש באהבה: סי' קלט בעזה"י יום ד' ו' כסלו שנת תרמ"ד לפ"ק סטרי. ישאו הרים שלום למעלת כבוד ידידי מח' הרב וכו' כש"מ צבי יחזקאל ז"ק מיכלזאהן ני' אבד"ק קראסני בראד יצ"ו במדינת רוסיא פולין. מכתבו הגיעני והנני לתשובתו ע"ד מקרה רע ר"ל שאירע בק' בליל שמחת תורה העבר שאיש אחד שמח וריקד בשעת ההקפות עם ס"ת פסולה שבידו ובין כה נפל חצי ס"ת לארץ לאשר היו חוטי התפירה מהס"ת קרועין ולמחרתו בבוקר נטלו בני ביהמ"ד אחר הס"ת הזה לההקפות ותקראנה גם אותם כאלה שחצי הס"ת נפל לארץ ונפש כ"ת בשאלתו אם מחויבים הקהל להתענות וכמה יתענו זת"ש: הנה בראשונה חובה עלינו לחקור אם יש קדושה בס"ת פסולה ולכאורה נראה מד' הרמב"ם ז"ל דא"ב דין קדושה דכתב בפ"ז מה' ס"ת הי"א וז"ל אבל אם כתב המלא חסר או החסר מלא כו' ה"ז פסול וא"ב קדושת ס"ת כלל אלא כחומש מן החומשין שמלמדין בה התינוקות עכ"ל אמנם באמת י"ל דאין מזה ראי' דדוקא אם בתחלת הכתיבה לא נכתבה כהלכתה ולא נתקיים עוד בהך ס"ת המ"ע דועתה כתבו כמבואר בר"ן פ"ב דמגילה דאם חסר אות א' לא קיים המצוה לכך לא חלה עלה הקדושה עדיין אבל כל שהס"ת כבר נגמרה בהכשר ונתקדשה רק שאח"כ נולד בה פסול י"ל דלא פקעה קדושתה מינה דלא גרע מביהכ"נ שחרב דדרשינין במשנה מגילה כ"ח. והשימותי את מקדשיכם קדושתן אפי' כשהן שוממין ומצינו דוגמא לחילוק זה בעירובין פ'. דאר"י בהא דבעי בעירוב כשיעור המפורש התם בד"א בתחלת עירוב אבל בשירי עירוב כל שהו ועתוס' נדה כ"ו: ד"ה תחילתו: איברא דא' במנחות ל"ה: אר"פ גרדומי רצועות כשרין ולאו מילתא הוא מדאמרי בני ר"ח גרדומי תכלת וגרדומי אזוב כשרין התם הוא דתשמישי מצוה נינהו אבל הכא דתשמישי קדושה נינהו לא ע"ש הרי דאפי' בתשמישי קדושה ל"א דגרדומין כשרין מכ"ש בגוף הקדושה אין לומר דבשירים סגי. אמנם אין מזה הוכחה כלום דנהי דאין להכשיר שירי קדושה אבל עכ"פ בקדושתן קיימי וה"ה בס"ת אמרינין דרק אם לא נכתבה מעיקרא כהלכתה לא נחתא עלה קדושת ס"ת אפי' בשכתבה לשם קדושה והוי כמקדיש בע"מ דא' בבכורות ל"ג: בע"מ מעיקרו דיקלא בעלמא היא והרי א' בגיטין ס'. דס"ת שחסר גרע מחומשין משום דמחסר במילתי' ופירש"י שקורין לו ס"ת וחסר הוא וע"כ שפיר אמרינן דבתחלת כתיבת הס"ת כ"ז שלא נגמרה אין שם ס"ת עלה ולא חלה קדושה עלה אבל כשכבר נגמרה וחלה עלה קדושת ס"ת לא פקעה קדושתה לאחר שנפסלה כדאשכחן ג"כ בתמורה ז'. מתקיף לה ר"ל שמא לא שנינו אלא בתם ונעשה בע"מ הוא דעובר דא' בע"מ מעיקרא דיקלא בעלמא הוא וכי"ב מצינו בנזיר ח'. אפ"ת ר"י התם לא נחית לי' לנזירות הכא נחית לי' לנזירות וכן שם ל"א. וב"ה הנ"מ תמורה אבל אחותי הקדש בטעות לא מחתינין ועתוס' שם ל"ג. ד"ה וב"ה ומצינו ג"כ בעירובין ל"ו. מספיקא לא נחתא עלי' קדושה מספיקא לא פקעה לי' קדושתי' מיני' וכחילוק הזה מצינו ג"כ בתוס' מנחות כ"ד. ד"ה שאין לענין צירוף כלי דאף דגם למה שא"צ כלי מהני צירוף כלי לקודש עכ"פ מדרבנן זהו דוקא בשירי מנחה מהני צירוף הכלי שלא יצא מקדושתו דקודם קמיצה אבל היכי שמעולם ל"ה צריך לכלי ל"מ צירוף הכ"ש לגבי' ע"ש ואשכחן נמי חילוק כזה לענין טומאה בכריתות כ"א. ההוא לאסוקי טומאה מיני' כו' עד שיפסל מאכילת כלב הכא לאחותי לי' טומאה אי חזי לאדם חזי לכלב אי ל"ח לאדם ל"ח לכלב ע"ש וע' נדה ג'. והה"נ איכא חילוק זה לענין קדושת ס"ת דלאחותי לה קדושה ל"מ עד שתהי' כל הס"ת כתובה בשלימות ההכשר אבל להפקיע קדושתה מינה ל"מ אפי' נפסלה אח"כ: והנה אין להביא ראי' דס"ת שנפסלה עדיין בקדושתה קיימא מהא דא' בשבת קט"ו: בס"ת שבלה אם יש בו ללקט פ"ה אותיות כגון פ' ויהי בנסוע הארון מצילין אותה מפני הדליקה בשבת א"כ מוכח דעדיין קדושתה עלי' ז"א דהרי כ' בתוס' מנחות ל"א: ד"ה עשאה כדירה דאפי' לא נכתבה מתחלה כהלכתה מצילין אותה מפני הדליקה משום שי"ב אזכרות ע"ש והרי אי מתחלה לא נכתבה כהלכתה בודאי אין עלה קדושת ס"ת ואפ"ה מצילין מפני הדליקה משום האזכרות דאית בה א"כ ממילא אין מזה ראי' להיכי שנפסלה אח"כ דעדיין בקדושתה קיימא. והנה ראיתי בנוב"י מהד"ק חיו"ד סי' ע"א שה"ר דע"כ ס"ת שנפסלה י"ב קדושה כמו ס"ת כשירה דאלת"ה א"כ משנחסר בו אות בטיל לי' כל קדושתו א"כ כששוב חוזרין ומתקנין האות ההוא במה יתקדשו כל השמות וכלל הס"ת בלי שום מעשה בגופו והרי צריך קידוש בתחלת כתיבה ואותו הקידוש כבר נתבטל אע"כ בקדושתו עומד ע"ש ובשו"ת חת"ס חיו"ד סי' רע"ט כתב דראי' זו יש ג"כ בחסר ויתיר אות בתחלת עשייתו דהיא קדושה דאל"כ הא אינו מתקדש שום ס"ת עד כותבו למ"ד האחרונה של לעיני כל ישראל ואיך יתקדש למפרע כל הס"ת אע"כ אין שום חילוק בין חסר ויתיר בתחלתו או נמחק ובלה אח"כ ולפענ"ד אי משום הא לא איריא דבשלמא בתחלת הכתיבה אמרינן שפיר דהקדושה תלוי' ועומדת עד שגומר הס"ת כולה ומשגומרה כולה למפרע היא קדושה דומיא דמצינו בחולין ס"ט: לענין בכור יצא שליש ומכרו לנכרי וחזר ויצא שליש אחר ר"ה אמר קדוש כו' קסבר למפרע הוא קדוש וכיון דנפק לי' רובי' אגמ"ל דמעיקרא הוי קדוש ומאי דזבין לא כלום זבין ע"ש וה"ה בס"ת כיון דמתחלה הקידוש ע"מ כן הוא שישלים הס"ת ואפי'