הרי בשמים תקיב

מות לאחז ונתחייב כרת וכדמצינו באמת בכתובים דאחז הי' חי רק ל"ו שנים דהוא כרת ע' סוף מ"ק וא"כ הי"ל להיות גם בניו נכרתין בחייו ואיך נשאר חזקי' אחר פטירת אביו וע"כ דכיון של"ה לו רק בן א' הו"ל מעביר כל זרעו ופטור משום מולך וגם משום ע"ז אינו חייב ויל"ע עוד בזה] והנה לשי' הרמב"ן והאברבנאל שכתבו דעבודת המולך הי' שנשרף הבן שהי' מעבירו בלהב עד שהיתה נשמתו יוצאת ועפירש"י ירמי' קפיטל ז' וא"כ לפמ"ש ברמב"ם פ"ו מע"ז ה"ג וברמב"ן עה"ת פ' אחרי ובספר החינוך מצוה ר"ח שאבי הבן הוא שמעביר בנו על האש וכ"ה בירושלמי פ"ז דסנהדרין ה"י דלא כמ"ש רש"י בחומש ובסנהדרין ס"ד: דהכהן און שהי' משמש לפני המולך הי' מעבירו וא"כ הא מבואר בתוס' סנהדרין ע"ז. דאפי' הביאו במקום שסוף חמה לבא חייב מיתה בכפתו למ"ד אשו משום חציו ע"ש ומכ"ש כשהצית בגופו הא אפי' למ"ד אשו משום ממונו חייב מיתה משום רוצח כמבואר בב"ק כ"ב. ע' יש"ש שם וא"כ לכאורה בכל מולך איכא גם מיתת סייף משום רוצח אפס דקיי"ל מי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה וחייב סקילה החמורה משום מולך וא"כ לפי"ז ליכא למימר דהוי התר"ס דילמא יעביר כל זרעו דנהי דאז יפטר משום מולך הא יתחייב סייף משום רוצח וקיי"ל דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל או דאתרו בי' בפירוש שאם יעביר רק זה יתחייב סקילה ואם יעביר גם שאר זרעו יתחייב סייף משום רוצח אמנם באמת דעת רוב הקדמונים ומכללם רש"י בסנהדרין שם והרמב"ם הנ"ל דבמולך ל"ה הבן נשרף דשריפת הבן הי' רק לאלהי ספרוים וא"כ שפיר הוי התר"ס אמנם באמת נראה דזה ל"ה התר"ס שמא יעביר גם שאר זרעו לא מיבעיא לד' התוס' במכות ט"ו: דהיכי שאם ישאר כמו שהוא עכשיו יתחייב מיתה או מלקות רק שבידו לעשות מעשה לעקור חיובו ל"ה התר"ס ע"ש וע' אס"ז כתובות ג'. א"כ ה"נ אם לא יעשה כלל הא יהי' מחויב מיתה אלא אפי' לד' התוס' בגיטין ל"ג. ד"ה ואפקעינהו דלא נחתו לסברא זו עכ"פ הלא סברת התוס' דשם י"ל ג"כ הכא במכ"ש דמוקמינין לי' אחזקה שלא יעשה מעשה רע כזה להעביר כל זרעו למולך. ולבר מן כל דין נראה דל"ה התר"ס אלא בכה"ג שבידו לתקן העבירה שיהי' נעקר האיסור אבל הכא דהספק הוא דילמא יעביר כל זרעו אטו בהעברת כ"ז יתוקן האיסור אדרבא הוא שונה באולתו ועושה איסור היותר חמור רק דגזירת הוא דפטור משום מולך או משום טעמו של המהרש"א דלא רצתה התורה להענישו שיתכפר בהעונש כיון שעשה עבירה חמורה כ"כ וגדול עונו מנשוא בכה"ג ל"ה התר"ס והנה בעיקר קושי' התוס' שהקשו דהא מקמא איחייב לי' הו"מ לתרוצי בכמה אנפין א'. כגון שהי"ל שני בנים והעביר הא' למולך ונגמר דינו וברח מח"ל לא"י דקיי"ל במכות ז'. דסותרין את דינו משום זכותה דא"י והעביר הבן השני דהשתא נידון על העברת שניהם בב"א ב'. משכחת כגון שהוזמו בזוממי זוממין כגוונא דמשני בב"ק מ"א. על הפירכא וכי מאחר דמתם קטלינין לי' מועד היכי משכחת לה ע"ש ואולי כל זה הוא בכלל תירוצם של התוס' שכ' כגון שהעבירם בב"א דבאמת הא יש שיעור לחיוב העברה ולהרמב"ן עד שתשלוט האש באחד מאבריו א"כ הא תליא בפלוגתא דריה"ג ורבנן אם אפשר לצמצם והרמב"ם פוסק כרבנן דא"א לצמצם וע"כ הכונה באופן שחיוב העברתם בא בב"א אף שלשון התוס' אינו מורה כן. גם הרי הו"מ לאוקמי בפשיטות כגון שעל הבן הראשון לא התרו בו ולא נתחייב מיתה ועל הב' התרו בו ואז הי' כל זרעו. ואיפשר דהתוס' רוצים לתרץ דלא תקשי הרי אמר סתם פטור ומשמע אפי' מכרת וקשה הא מקמא איחייב לי' דלענין חיוב כרת דל"ב התראה ל"ש לתרוצי כנ"ל כמובן: ובדבר מה שהקשית לשאול בהא דקיי"ל במשנה סנהדרין ע"ט: כל חייבי מיתות שנתערבו זב"ז נידונין בקלה והרי חייבי מיתות בי"ד מיתתן הוא כפרה על העבירה שעשו והא דא' בסנהדרין מ"ז: הרוגי בי"ד כיון דבדין קא מיקטלי ל"ה להו כפרה אלא לאחר הקבורה ולחד מ"ד לאחר עיכול בשר היינו לענין שיסתלק מהם שם רשעים אבל אותה עבירה שנתחייבו המיתה עלי' בודאי מתכפרת עם המיתה שממיתין אותן הבי"ד ואותן שנתחייבו מיתה חמורה ע"כ ראתה התורה שלא יתכפרו רק במיתה החמורה שמה"ט כ' המהרש"א בסנהדרין ס"ד: בהא דאמרינן אין עונשין מה"ד אע"ג דק"ו מדה היא בתורה מ"מ אין לדון כן לענין עונש דאימא זה שעשה עבירה החמורה מזו אינו מתכפר בעונש המפורש בקלה ממנה וא"כ איך אמרינן ידונו בקלה. הרי המתחייבים מיתה חמורה לא יהי' להם כפרה בקלה והיל"ל דידונו כולם בחמורה כדי שיתכפרו כולם ונימא חטא במתחייבים מיתה הקלה לדונם בחמורה כדי שיזכו המתחייבים בחמורה שיתכפרו גם הם עכ"ק. הנה אין אני רואה שום קושיא בזה דהרי אדרבא אמרינן בכ"ד וכי אומרין לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך ודוקא במצוה דרבים כ' בתוס' שבת ד'. ובגיטין מ"א: דאמרי' חטא כדי שיזכה חבירך. והרי אפי' חטא כדי שתזכה דאמרי' בקרבנות אמרו במנחות מ"ח. חטא בחטאת כדי שתזכה בחטאת אמרינן חטא בחטאת כדי שתזכה בעולה ל"א ואיך נימא חטא בנסקלין כדי שיזכו הנשרפין ובפרט שבכזה לא אתינין עלה מטעם חטא וזכות רק שאיך נגרום צער לאדם מישראל לדונו במיתה שלא נתחייב בה בשביל שיזכה האחר שיהי' לו כפרה ולא מצינו הכי רק בבהמות הקרבין דאמרו חטא בחטאת כדי שתזכה בחטאת. ובחולין י"א: דאמרו משום איבוד נשמה דהאי נינוולי' פירש"י התם משום דבעינין ושפטו העדה והצילו העדה ע"ש אבל זולת זה איך יעלה על הדעת להחמיר לצער נפש אדם מישראל כדי שיצמח זכות לחבירו ולבר מן כל דין נראה ברור דאחר שנתערבו ונידונין כולם בקלה מתכפרין כולן אף אותן שנתחייבו במיתה החמורה דהרי בסנהדרין מ"ה: אמרינן מות יומת המכה רוצח הוא אין לי אלא במיתה הכתובה בו מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ת"ל מות יומת המכה מ"מ ומבואר ברמב"ם פי"ד מסנהדרין ה"ח דבכל חייבי מיתות בי"ד הדין כן וכ' בכ"מ ובלח"מ שם דאע"ג דפריך וליגמר מיני' ומשני משום דהוי רוצח וגה"ד ב' כתובים הב"כ ואין מלמדין היינו לענין דל"ב יד העדים בראשונה. אבל לענין שאם א"א יכול להמיתו במיתה הכתובה שאתה ממיתו בכל מיתה שתוכל בכל חייבי מיתות בי"ד הוי הדין כן ע"ש ואף דבתוס' שם הקשו מסנהדרין פ': דקא' על הא דחייבי מיתות שנתערבו זב"ז ידונו בקלה ש"מ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל והיכי דייק מינה נימא שא"ה דמיתתו בכל מיתה שיכול ותי' דדייק מדקתני כל חייבי מיתות אפי' הנך דלא דרשי הכי הרי דבשאר חייבי מיתות בי"ד ל"א כן הנה באמת התוס' במכות ב'. ד"ה כל הזוממין כ' דרוצח וגה"ד הוי ב"כ הב"כ לענין שלא נלמד שאר מומתין מהן להמיתן אף במיתה שאינה מד' מיתות בי"ד אבל בד' מיתות בי"ד פשיטא דנמיתם בכל חייבי מיתות ומובא שם בשם התוספתא שמפורש דבכל חייבי מיתות בי"ד הדין כן וע"כ דגם בסנהדרין תפסו התוס' שם העיקר תי' בתרא שכ' א"נ בורח שאני והיינו דדוקא בורח מבי"ד אתה יכול להמיתו בכל מיתה שתוכל ולא בנתערבו ולהכי דייק הגמ' שפיר ש"מ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל אמנם לאחר דמשני דאתרו בי' סתם והוי' ההתראה גם לקלה א"כ אם ממיתין אותן במיתה הקלה שפיר מתכפרין אף במיתה הקלה דכיון דא"א להמיתן במיתה החמורה משום חייבי מיתה הקלה שנתערבו הוי בכלל הא דגילתה רחמנא מות יומת שאם א"א יכול להמיתו במיתה הכתובה בו ממיתין אותו בכל מיתה שנוכל וזו היא מיתתו שמתכפר בה וראי' לזה נלפענ"ד מש"ס סנהדרין ל"ה: לפי שנא' כי יהי' באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול בין בשבת כו' ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ולהלן הוא אומר והי' אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם מה מושבות האמור להלן בי"ד אף מושבות האמור כאן ב"ד וא"ר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ולכאורה קשה לפמ"ש התוס' שם עמוד א' בד"ה אין רציחה דוחה שבת וז"ל בשריפה ניחא אפי' למ"ד מקלקל בהבערה פטור די"ב חילול שבת משום פתילה דא' מה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנין ובשאר חייבי מיתות נמי אפי' למ"ד מקלקל בחבורה פטור הכא חשיב תיקון דיש לו כפרה עכ"ל ולפי"ז קשה היכי מוכיח מהא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם דוהומת לא קאי אפי' בשבת דילמא לעולם קאי והומת אפי' בשבת והיינו באותן שא"א יכול להמיתן במיתה הכתובה כדדרשינן זה ממלת יומת שמומתין בכל מיתה שנוכל כן לשון והומת קאי בכגון זה ואז רשאין להמיתו אפי' בשבת כיון דליכא חילול שבת דמקב"ת פטור וע' מג"א סי' של"ט סק"ג שכ' שם אליבא דאמת דהא דאין עונשין בשבת הוא דוקא עונש שי"ב חילול שבת ותמה שם על הרמב"ם דכ' דאפי' מלקות אין עונשין בשבת ע"ש וא"כ דילמא קאי והומת אפי' בשבת באם ממיתין אותו במיתה שאינה כתובה בו דאז אין לו כפרה וליכא חילול שבת ואז שפיר עונשין אפי' בשבת א"ו דבכה"ג ג"כ יש לו כפרה כיון דאמרה תורה מות יומת שאם א"א יכול להמיתו במיתה הכתובה בו ממיתין אותו במיתה אחרת הוי כאלו מיתה זו כתובה בו ויש לו כפרה במיתה זו וא"כ בכה"ג שנתערבו נסקלין בנשרפין דנידונין כולן במיתה הקלה גם הנשרפין יש להן כפרה כיון שא"א להמיתן בשריפה. הן אמת שי"ל דאין ראי' מהתם עפמ"ש רש"י ז"ל בביצה כ"ז: דאין מבערין קדשים טמאים מן העולם ביו"ט אפי' ע"י אכילת כלבים דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה היא וא"כ הה"נ גם בשאר מיתות בי"ד אפי' ממיתין אותו במיתה שאינה כתובה בו ואפי' נימא דליכא כפרה בכ"ז רחמנא אחשבה למלאכה גם הרי הרשב"א בחי' לשבת ק"ו. כ' דבשאר מיתות בי"ד חשיב תיקון מצד שהם מתבערין מקרב עדת ישראל והו"ל כהוצאת כזית מן המת וכעדשה מן השרץ דחשיב תיקון הרחקת הטומאה וסילוק הנזק והא דקא' מה לי בישול פתילה לרבותא נקטי' ובאמת א"צ לזה ע"ש ועתוס' סנהדרין ע"ג: ד"ה חד למעוטי ע"ז. בכ"ז הסברא בעצמותה נכונה היא וא"צ סעד לתומכה דכיון דגלי רחמנא דגם במיתה שאינה כתובה בו מתקיימת המצוה חשובה מיתה זו כפרה: והנה ע"ד המהרש"א הנ"ל שכ' בטעמא דא"ע מה"ד משום דאיפשר שלא רצתה התורה שיתכפר בעבירה חמורה בעונש זה יש להפליא מדברי הש"ס סנהדרין ע"ג. דקא' הא דרוצח ניתן להצילו בנפשו מנלן אתיא בק"ו מנערה המאורסה מה נערה המאורסה שלא בא אלא לפוגמה אמרה תורה ניתן להצילה בנפשו רודף אחר חבירו להורגו עאכו"כ. ופריך וכי עונשין מן הדין. והנה גם לפי הטעם דא"ע מה"ד שכ' הראשונים ז"ל משום דק"ו הוא היקש שכלי ושמא יש איזה פירכא והאיך נדון